שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ספר לאימוץ

    "איך לחיות" של איל מגד הוא ספר מרתק וחתרני, שהולך נגד כיוון הספרות העכשווית, ומצליח לעסוק בנושא של אימוץ ילד, ועדיין להגיש אותו בצורה מעוררת מחשבה ולא מתלהמת

    "איך לחיות" הוא ספר חתרני במובן התצורתי שלו, אבל גם במובן הספרותי-תרבותי. אייל מגד לקח נושא טעון מלודרמטית כמו אימוץ ילד, והשיל ממנו לכאורה את כל האספקטים המלודרמטיים, את כל המציאות שסובבת סביבו, את כל נושא האימוץ, והתיר בעצם רק גלעין הגותי-פיוטי.

     

    הוא יכול היה לכתוב ולספר את הסיפור כפי שאולי ציפו ממנו; לפרוט על הבלוטות הרגשיות הקולקטיביות, לרגש, להתרגש, להכמיר לבבות, ובכך לרוקן אולי את כל המשמעות האמיתית, העירומה, הגלעינית של הספר. בסופו של דבר כל מה שהיו זוכרים זה את הקצף הרגשי, ולא את העוגן השכלתני-פילוסופי, שגם הוא בעל מימד רגשי, אבל במינון נכון.

     

    בכך, סביר להניח, הוא חסם את עצמו ממאסת קוראים המונית, פלקטית. קוראים רבים ייקחו את הספר ולא יבינו היכן מסתתר כאן

    הסיפור. הם ימצאו ספר מהוקצע, נגיש, כתוב בצורה יומנית, פרקים פרקים של משפטים פיוטיים, הגותיים, לא נראטיביים. ההתחלה תהיה מבלבלת, הרי לא יקרה שם דבר, יהיו שם תיאורים של אדם המנסה להתמודד עם הריקנות של חייו, ריקנות קשה, קיומית, מטאפיזית, ריקנות שהוא לא לגמרי מבין מהיכן היא באה. ואז מגיע הילד.

     

    קרב מוצלח נגד הבנאליה

    למעשה, המסקנה המכוננת את הספר היא מסקנה די בנאלית, ומגד מנסח אף אותה היטב: "כשמתרוקנים מכל הדברים המיותרים, הורות היא האפשרות היחידה. ילד הוא הקיום היחיד, האהבה אליו היא מילה אפלה, אבן שזורחת בלילה" (106). אין כמו ילד, כל השאר הבל הבלים, כמה פשוט, כמה קלישאי - ככה נכון. אבל מגד, עושה רושם, מודע לבנאליות שלה, וגם באותה מידה מודע לאמת שבה, לכן אולי הוא בחר בדרך החתרנית שבה בחר, הוא רצה להוכיח את הדרך הזו מכביש עוקף מציאות ספרותית, ובכך למעשה עקף גם את מחוזות הבנאליה.

     

    הוא רצה להוכיח את התימה הזו בדרך לא שגרתית, בדרך פילוספית יומנית. כאילו ברגע שהיה חוטא לה, ומתחיל לגלוש במונולוגים, בתיאור בית היתומים הסיבירי, בכל הדברים האלה, הקטנים, הגדולים, בכניסה מתחת לעורן הפלקטי של הדמויות, וכל האלמנטים המלודמרטיים שמרכיבים מציאות. ברגע שהיה נובר בהם - הבנאליה היתה באה כמו גל גדול ומכסה את הכל.

     

    המטרה של מגד היתה לנסות להוכיח, לא לנסות לרגש, לפחות לא במובן המקובל, הרי ברור שדמות הדובר בספר מתרגשת, ואף יותר מכך, מגיעה לאיזשהי הארה מאוד בראשיתית, חזקה, מכוננת. אבל היא לא מנסה לסחוף אותנו מהמקום הכל כך מקובל, כל כך מובן מאליו, ולפיכך גם היה צורך לכתוב את הספר באותה תצורה.

     

    יש משהו מרענן מאוד וחתרני בקונספט היומני-הגותי הזה. זאת אומרת, לא מדובר באיזה קונספט פורץ דרך, אבל במציאות הספרותית של היום, כשהדרישה של השוק (ואולי של ההוצאות עצמן) היא של רומנים מאז'וריים, נראטיביים, ברורים, בא מגד ומבקיע וחוצב איזה מקום משלו מחוץ לשטף הזה. הוא מציב נוסח סיפורי אחר לא קל לעיכול. בכך אולי מעמיד את עצמו בפינה, עם כל המשתמע מכך.

     

    לאחרונה ניסה לעשות זאת גם אבינדב בגין, אבל אצל בגין התצורה כבשה את הכל, את התוכן, את המהות, והפכה את ספרו למשהו מעומעם ופלקטי. בגין החריב את הרעיונות שלו עצמו, כשקבר אותן במנטרות קצרות. למגד היתה אג'נדה ברורה מההתחלה; תיאור מצב הריקנות, ואז, הפתרון שלה, או הגאולה שלה.

     

    ניאו-הורות אחרת

    אנו חיים בעידן של הורים המודעים לעצמם, שללא הרף ומעל כל זירה משתפים בחוויות שלהם, בלבטים שלהם, מוציאים את הכל החוצה, זו מין ניאו-הורות חשופה, עירומה, היא נמצאת בכל מקום. אני מניח שניתן למצוא בספרות, בבלוגים, במגזינים, כתבות מרטיטות לב על אימוצי ילד, על הלבטים, על האושר שהדבר הזה גרם.

     

    כאמור, ניתן למצוא את זה גם בספר, אבל בצורה מדודה, קצובה, לא מתלהמת, כי מגד לוקח אותנו גם למקום גבוה יותר, קיומי יותר בלב האדם, למקום  של גאולה, של דיבור בלתי אמצעי עם אלוהים, למקום עירום, בראשיתי ומעורר מחשבה.

      

    הוא כותב בין היתר: "אנחנו דולים מילים גדולות לתיאור הופעתו של הגואל. למשל, שהוא ממלא אותנו באור, או שהוא נותן טעם לחיינו; או שבלעדיו העולם שלנו תפל. כל זה טוב ויפה. אני יכול להזדהות עם הגעגועים לאופל ולחידלון, לחיים הסיביריים החד תאיים, ליום הקצרצר ולשינות של חצי מוות, אבל כדי לשחרר את בני מהביעותים שלו אני חייב לא רק להזדהות איתו, אלא במקביל גם לבטל את עצמי" (79).

     

    אחר כך מגד לוקח אותנו קצת גם לתוך ההורות, אבל רק בנגיעה, ושוב המסקנה ש"אין כמו ילד, וכל השאר הבלים" עדיין תהדהד חזק, ועדיין בסופו של דבר תהיה בנאלית, וכנראה נכונה, אבל מה שמוביל אליה הוא המיוחד, החתרני והיפה בספר.

     

    "איך לחיות", מאת איל מגד, הוצאת ידיעות ספרים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כך לחיות, כך גם לכתוב
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים