גברי לוי

מגיל צעיר אני רוקד. בימים הקדומים היו אומרים שלגבר שרוקד יש תכונות נשיות, ובחלק מהמקרים זה גם היה נכון, אבל לי זה מעולם לא הפריע. תמיד הייתי טיפוס די גברי וספורטיבי שהולך מכות עם כולם, אז לא יכלו לחשוד בי שאני בצד השני. היום הכל פתוח וגלוי, ומהארון יצאו גם מכונאים ונגרים, לא רק רקדנים. כמה מחברי הטובים הם גייז, ומצידי כל אחד יכול לחיות איך שהוא רוצה.

שרירים של רקדן חזקים יותר משל כדורגלן. רקדן זקוק לשליטה אבסולוטית על הגוף שלו, והוא מתאמן הרבה יותר מכדורגלן. מה שכן, למחול ולכדורגל יש הרבה במשותף: שניהם תחומים גופניים שמצריכים מחשבה ווירטואוזיות ברגליים. כשאני רואה את מסי ורונלדיניו עם הכדור, אני מרגיש שהם רוקדים כדורגל.

הכדורגלן הישראלי עצלן. לטעמי הכל מתחיל מזה שאנחנו לא נותנים מספיק תשומת לב לילדים: לא מחנכים לכדורגל טוב, לחשיבה ולטכניקה נכונות, לפיתוח כושר גופני גבוה. בכלל, אין לנו תשתית טובה של מאמנים ושחקנים. הכוכבים שהצליחו בחו"ל - רביבו, ברקוביץ' ובניון - הם תוצר של מתת אל, לא של שיטה.

"מה למדתי? לא הנעלת גברים, זה בטוח" (צילום: אייל טואג)

הכדורגל הישראלי הוא משחק בסלואו מושן. בגלל זה קשה להביא קהל למגרשים: שלא כמו פעם, הקהל הישראלי של היום יודע מה זה כדורגל. כשרואים את הליגה האנגלית והספרדית מקבלים פרופורציות לגבי מה שקורה פה. שם הכל במהירות כפולה.

בכדורגל נשים אנחנו יכולים להצליח. בתקופתי הוקמה ליגת הנשים, ואם ישקיעו בזה משאבים, נהיה ברמה עולמית. אבל הייתי מוציא את זה מהידיים של ההתאחדות, כי להם אין כוח להתעסק בזה. שם הכל זה רק הכדורגל הגברי.

לא כל ביזנסמן יכול לנהל קבוצה. עובדה שרוב בעלי ההון שנכנסו לכדורגל נכשלו בצורה קטסטרופלית. הם באו עם הרבה כסף, העלו לכולם את המשכורות והפסידו מיליונים. מתברר שקבוצה אי אפשר לנהל כמו חברה מסחרית. מעורבות בזה אמוציות, וצריך יכולת הנהגה ורגישות. זה לא עניין טכני.

קשה להיות מאמן בכדורגל הישראלי. יש מעט קבוצות עם כסף, והשאר רק מנסות לחסוך ולעשות קבוצה מכלום. כבר היו מקרים שמחוסר תקציב, המאמן הפך גם לאפסנאי.

החוליגנים תמיד מנצחים. 50 אוהדים מופרעים הורסים משחק לאיצטדיון שלם. זה בלתי נסבל לראות אותם מקללים את השופט והמאמן, יורקים על השחקנים. במצבים כאלה היה עדיף בכלל שלא יבוא קהל. מי רוצה להביא את הילדים שלו לראות ספורט כזה?

הדבר הנכון היחיד במוספי הספורט זה התאריך. העיתונות פה היא מרושעת, נכנסת לך לנשמה ורוצה לנהל אותך, וכשאתה מתנגש איתה היא מתחילה לחפש אותך. הם רודפים אחרי סקופים, ואני מעולם לא הייתי שטינקר. לא נתתי אינפורמציות ולא שיתפתי פעולה עם הרמאויות שלהם. ככה או ככה, היו לי הרבה יותר אוהדים ממתנגדים. ותאמיני לי שעם מה שהולך היום, הרבה מתגעגעים אלי. גם עיתונאים.

מה זה לעזאזל שיטת הקיזוז? איזה מין המצאה ישראלית אידיוטית זאת? לא היה דבר כזה בכדורגל העולמי, קבוצה שמתאמצת כל השנה ומקזזים לה כדי שתשחק בפלייאוף. מה זה פה, האן.ביי.איי?

לא עושים דברים בשביל לקבל מדליה. אל תחכה לתודה מאף אחד, ואם עשית משהו טוב, אל תדבר על זה יותר מדי. בעניין הזה אני כמו אריק איינשטיין. גם אותי לא מעניינים הפרסים.

יום אחד נמאס לי מההתאחדות ופרשתי. לא סימפטי להילחם נגד כל העולם. הרי פני הכדורגל הם כפני המדינה: רעים וכפויי טובה. יש לנו עם קשה מאוד, אנשים פה מחפשים רק את הקומבינות, ובעיקר אין בושה. מי שיש לו עקרונות נכשל, וכשמישהו מצליח שמים לו רגליים.

התקווה שלי היא יאיר לפיד. בעיני הוא יכול להיות מנהיג. יש לו שכל, הבנה ואינטליגנציה, והוא ישר דרך. כאלה אנשים אנחנו צריכים פה: אנשים שרוצים לשנות ולעשות. אני מוכן ללכת למפלגה שלו אם הוא ייקח אותי. יאיר, אני מנדב את עצמי כאן ועכשיו.