אני חולה. לא רק בריאים צריכים פרנסה
ב', גרוש ואב לשתיים, לשעבר איש צבא ובעל עסק, הגיע לסף ייאוש. בעשור האחרון הוכה פעם אחר פעם: העסק שלו נשרף, שותפו לקה בלבו, הוא התגרש, הופרד מבנותיו, פוטר, חלה, אושפז, התגרש בשנית, פוטר בשלישית, וכבר 3 שנים אינו מצליח למצוא עבודה עכשיו גם לקרובים נגמר הכסף לעזור לו
אני טובע. אם ניצלתם פעם מטביעה ברגע האחרון אתם ודאי מכירים את התחושה: החמצן נגמר, המכות החזקות בשאריות הכוח לא עוזרות, מים רעילים מציפים את הריאות, והמוח מקרין לפני העיניים רצף מטורף של תמונות משפחתיות מכל תקופות החיים, כמו הארד-דיסק שמריץ את עצמו לאחור, מתכונן למחיקה ולפירמוט.
- מתעניין בשוק העבודה? קרא בקריירה
ואתה צופה בהבזקים האלה, מבית הספר ומהצבא ומחדר הלידה של ילדיך, והעיניים שלך כמעט מזנקות מחוריהן במאמץ לא להיפסק לפני זמנך, לא לוותר, לא להיגמר. ומסביב אין מי שישמע אותך צורח,
ואין גלגל הצלה, ואין חבר טלפוני שיזנק להציל. כשטובעים בים זה נמשך דקה אחת נצחית, כשטובעים בקורות החיים, זה עלול להימשך כל החיים.
האנטי-ביוגרפיה שלי
ביום ראשון הבא אהיה בן 49. יש לי שתי בנות, הגדולה עומדת להתגייס הקיץ. בביוגרפיה החלולה שלי יש פנימייה צבאית ליד בית הספר הריאלי, שירות מלא, פלוס כמה שנות קבע בחיל האוויר, לימודים אקדמיים בלי תואר, משרות ניהול וייזום, עסקים עצמאיים, הצלחה עסקית גדולה, נפילה עסקית גדולה, שתי מערכות נישואים וגירושים, אשפוז ממושך בגין מחלה גנטית, וכמעט עשור בלי עבודה מסודרת, מתוכו שלוש שנים רצופות ללא עבודה בכלל, עד היום.
לכן, בשנים האחרונות אני עובד פול-טיים בלחפש עבודה. אני יודע מה אתם חושבים – שאני קם בבוקר, עובר על עיתונים, מסמן מודעות, שולח כמה קורות חיים, מרים כמה טלפונים לחברים, וביתר היום הולך לשחות בקאנטרי. אין דימוי יותר רחוק מזה – כבר שלוש שנים רצופות שאני מחפש באינטנסיביות רבה, 12 שעות ביום, אחרי כל רמז לאפשרות תעסוקה – קבועה, זמנית, יומית, בתחום שלי, לא בתחום שלי, בשפה שלי, בלועזית, בארץ, בחו"ל, בצפון או בדרום.
כבר שלוש שנים אני מתעורר כל בוקר, נמנע בכוונה מצחצוח שיניים במקלחת כדי לא לפגוש את עצמי במראה ולא לגלות עד כמה פצעי הפסוריאזיס שוב אכלו וצילקו את פניי; אני ניגש למחשב החבוט, מתחבר, ומתחיל לסרוק באובססיביות כל לוח, כל פורום, כל בלוג מקצועי, כל מודעת מילים.
ככה, מהבוקר עד הערב, 12 שעות ללא הפסקה בכל יום שבו אני לא עובר במרכזי קניות, פותח דלתות של עסקים ממוזגים, ושואל אם יש עבודה להציע לי, או בכל יום שבו אין לי ראיונות עבודה. ומכיוון שבמרכזי הקניות לא מחפשים מוכרים מוכי פסוריאזיס, ומכיוון שאין בכלל ראיונות עבודה, ככה נראה כמעט כל יום מתוך יותר מאלף הימים שקדמו להיום.
הסטטיסטיקה של הייאוש
וכבר אלף ימים ויותר שכל המאמץ העצום והיומיומי הזה לא מצליח לייצר אפילו ראיון למשרה של מחליף למדריך במתנ"ס, או איש שירות במוקד מכירות. אני יודע שקשה להאמין, אבל זו הסטטיסטיקה העלובה שהצלחתי לייצר בשנים האחרונות:
• 3,412 פניות ממוקדות באימייל למנהלי כוח אדם, בצירוף מסמך קורות חיים
• 329 אישורי קבלה של המייל (פחות מ-10%)
• 40 שיחות טלפון נכנסות, לרוב מחברות כוח אדם זמני
• 7 הרשמות בו-זמנית לצורך השמה בחברות כוח אדם
• 30 "קידומים", כלומר הפניות ישירות שלי אל מעסיקים שנעשו בידי מכרים או בני משפחה
• 5 פגישות עם "גורואים" של משאבי אנוש, מאמנים או "ציידי ראשים" לצורך תעסוקה
• 1 "יועצת קריירה" בתשלום
• 22 ראיונות עבודה
• 1,130 ימי אבטלה ללא שום הכנסה
• והסיכום: 0 משרות או עבודות.
אפס עבודות. נאדה, גורנישט. אם הייתי קורא את זה על מישהו אחר בעיתון - כמעט בטוח שלא הייתי מאמין לו. הייתי חושב שהוא מגזים, או ממציא. אבל אני נשבע בכל היקר לי, זו האמת לאמיתה. על הדסקטופ שלי יש אלפי קבצים והעתקי אימיילים שמוכיחים זאת.
העבודה היא חיי, תרתי משמע
גם לפני השנים האלה לא היה פיקניק, אבל בלי עבודה - החיים פשוט קורסים, מתרסקים לתוך עצמם, מאבדים כל תקווה. כי כמו אדם שמושלך ממטוס, אם אתה נזרק מהרכבת של חייך באמצע שנותיך - רק אלוהים לבדו יכול להציל אותך. אבל לאלוהים יש רשימת המתנה ענקית, ונראה שהוא היה עסוק בעשור האחרון בסיוע לאנשים טובים וראויים יותר, כי כבר עשר שנים שהחסד האלוהי לא ביקר כאן.
זה התחיל קצת לפני, כששותפי לעסק המצליח בצפון (הפרטים שמורים במערכת), איש ספורטיבי וצעיר, לקה בלבו. פעמיים. זה קרה קצת אחרי ששריפה שפרצה בבית העסק שלנו כילתה את כל הציוד והסחורה. השותף הטוב שלי הושבת לתקופה ארוכה, ואנחנו נאלצנו לסגור בהפסד גדול.
מייד אחר כך באו הגירושים. ואז המעבר של הילדות עם אימן למרכז. אחר כך הפסוריאזיס הלם בעוצמה עד כדי אשפוז ממושך ברמב"ם. אחר כך משרות זמניות ופיטורים (תקציב, צרכים, זה לא אתה זה אנחנו, וכדומה), ואז ניסיון לעבוד מהבית, נסיגה קלה במחלה, ועוד גירושים, ועוד מעבר דירה, ועוד התפרצות במחלה, ועוד פרידה מהילדות, ומהלך חיים מהיד לפה, על סף קבצנות. והחרדה הקיומית, בעיקר לעתיד הילדות, מנקרת באוזניים כמו צפצוף ארוך ומאיים של מכונת הנשמה מושבתת.
לא, זה לא מדבק
המחלה נתנה בי אותותיה. בפנים, בגוף. הרופאים אומרים שאני אחד המקרים הקשים בארץ. אין לי בגדים הדורים או אביזרים יקרים, אבל אני מגיע מאורגן ומסודר לכל ראיון עבודה, גם אם השעה היא שמונה בבוקר ולצורך הראיון נאלצתי לצאת מהבית בצפון כבר בחמש. רק בדיעבד הבנתי שהמחלה כה ניכרת בי, שאפשר להניח שהמראיינים, באופן טבעי, מעדיפים על פניי את המועמד השני. או, לכל הפחות, תוהים בינם לבין עצמם – מה זה? מה יש לו? זה מדבק?
לא, זה לא מדבק. זה רק לא אסתטי.
אבל זה בהחלט משאיר אותך מבודד לחלוטין, כמעט ללא שום קשר עם הבריות. אם חלמתם אי פעם על חיים על אי בודד, דעו שלא חייבים להתרחק לקאריביים בשביל החוויה – אפשר להיות סתם מובטל שהוא גם חולה, ואז מובטח לכם שאיש לא ירצה בקשר איתכם. באחריות. והאמת היא שרוב הזמן ממילא לא תרגישו נוח לצאת החוצה או להיראות בין אנשים.
גם לבדידות מאולצת אפשר להתרגל, כי כאשר אתה לא יכול לשלם מזונות או להאכיל את הילדות שבאות אליך לביקור נדיר, אתה לא באמת יושב ומתגעגע לחבר'ה. העוני מייצר סדר עדיפויות ברור.
הכל נמחק
החיים בהמתנה כבר שנים: אין קניות, ואין שומן, ואין בזבוז, וכבר כמעט אין פריטים בבית, ולכל שקל יש שם ויעד מוגדר, והחובות רק הולכים ומצטברים, הולכים ומתהדקים. וזה אולי מה שכה מפחיד: במצב של אין מוחלט – אין גם מה להפסיד, פרט לחיים עצמם.
כי את הכל אכלה מחלת האבטלה – את החסכונות והביטוחים והקרנות והפנסיות, את השכירות והמזונות, וגם את כל הנדיבות והיכולת ועומק הכיס של חברים או בני משפחה, שבכל לבם ניסו לסייע. זהו, נגמר גם להם.
צ'אנס, הזדמנות, יומיים
אבל אני עובד מצוין, ואני מעולה במה שאני עושה. שנים ארוכות הקמתי, הדרכתי וניהלתי בהצלחה צוותי מכירות ומוקדי שירות בתחום הביטוח, המדיה והטכנולוגיה. אני בלתי מפונק, הגון וישר, מהיר, מבין, מקשיב, מקבל מרות, יודע להאציל סמכות, עובד בצוות, יודע למנף מוטיבציה. כשאני לא בחרדה שתכף הכול מסתיים כי אין עם מה לאכול מחר – אני גם די שמח בחלקי.
אני צריך רק צ'אנס, הזדמנות, ראיון עבודה, פגישת היכרות. סדק צר של נכונות ופתיחות כלפי אדם בן 49 שהוא גם חולה וגם מובטל. אני לא נושך, אין עלי איזה "נאחס", והמכות שספגתי לא מועברות לאחרים או משפיעות על איכות העבודה שלי. אם המגורים בצפון מפריעים – אסע כל יום על חשבון זמני או אעבור דירה. אם המחלה מרתיעה – אעבוד מהבית, לא תצטרכו לראות אותי. רק תנו לי צ'אנס.
באמת, אני טובע. הצילו.
לכותב, שביקש להישאר בעילום שם, ניסיון רב בניהול והקמה של מערכי מכירות שטח, סניפים, מוקדים והפצה לסוחרים, כמו גם מערכי שירות, התקנות ותחזוקה בפריסה ארצית ואזורית בענפי ה-IT, הפיננסים והמדיה. ניתן לפנות אליו בדוא"ל .
לפנייה לכתב/ת 
