שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חידה סתומה בלי פתרון

    "לרקוד לרקוד לרקוד" של הרוקי מורקמי מצליח כמו תמיד למגנט את הקורא לעלילה. אבל מי שמצפה לפתרון החידה שהוא מציג, יצטרך להתאזר בסבלנות ולקוות לספר נוסף שישלים את התמונה

    גבר, לא נשוי, בלי ילדים, בשנות השלושים או הארבעים לחייו, חי חיים רגילים למדי, יש לו עבודה רגילה, הוא לא סובל בה, אבל לא נהנה יותר מדי. אין לו בעיות כלכליות, ולא כל כך ברור מה השאיפות שלו בחיים, אם בכלל. הוא לא מחפש אהבה, הוא לא מחפש הצלחה, הוא לא נע לכיוון של הרס עצמי, כמעט ואין בו יצרים חזקים. בדרך כלל הוא רוצה רק לחיות בנוחות, בלי טרדות.

     

    אבל אז משהו משונה מתרחש, וזה מוביל אותו לסדרה של אירועים חידתיים, סוריאליסטים, לא פתירים, לא מתקבלים על הדעת, והוא מוצא את עצמו נסחף לתוך עולם אפל לפרקים, מסקרן, ובדרך פוגש אי אילו אנשים שלא הכיר, או שהכיר בעברו. זה נשמע כמו ספרים קודמים (יש שיגידו רוב הספרים) של הרוקי מורקמי, וכך גם אפשר לספר במידת מה את תקצירו של ספרו "לרקוד לרקוד לרקוד" שיוצא עתה בעברית.


    מורקמי. ריקוד עם איש הכבשה (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    אנו שוב פוגשים שם את האב-טיפוס המורקמי; את הגבר הנוח, הנעים, הלא מתלהם לרגע, הלא נשבר לעולם, שהומור שלו דלוח ויבש, שהוא חובב מוזיקה פופולרית, מרוקנ'רול דרך פופ ולפעמים ג'אז, שמתאר לנו בפרוטרוט בלתי מגרה בעליל מה הוא מבשל.

     

    זהו הגבר שאוהב לשתות ויסקי ובירה וקוקטיילים, אבל לרגע זה לא משפיע לו על התודעה (ובספר הנ"ל הוא שותה המון, כך הוא לפחות מתאר, אבל הדמות ממשיכה להתנהג כרגיל - תמיד בשליטה, תמיד אפטית, תמיד מדויקת להחריד), שיש לו כוח משיכה לא מוסבר לבחורות יפניות יפיפיות, שבירות, קצת משוגעות, תמיד מתוארות כמו ציור, כמו סטריאוטיפ של משוררות. כל כך קל להתאהב בהן עד שאתה לא חש שהן פלקטיות וממוחזרות.

     

    ממשיך לספור כבשים

    "לרקוד לרקוד לרקוד" הוא למעשה המשך של "מרדף הכבשה". הגיבור מגיע לאיזה נגטיב לא ברור של מלון בשם "דולפין". בחשכה הוא מוצא את איש הכבשה. לא ברור לנו מי הוא איש הכבשה הזה, למה הוא מדבר לא ברור, מה תפקידו בעולם, ובאיזה עולם בכלל הוא חי. גם לגיבור לא ברור.

     

    סדרת מיתות ואירועים גורמת לו ולקוראים להבין שהכל מתחבר איכשהו, ואכן לאורך העלילה נוצרת רשת רכה של קשרים, אנשים מחוברים אחד לשני באיזשהו אופן, והגיבור הוא סוג של ציר שהם סובבים סביבו. אבל השאלות הגדולות עדיין נותרות בלתי פתורות.

     

    אפשר לעשות מחקרי שוק, סקרים, פרויקטים תמוהים וכיו"ב כדי לבדוק את השאלה למה הקהל הישראלי כל כך אוהב את הרוקי מורקמי, ולמרות המגרעות של הספר הזה אפשר דווקא להבין את התשובה. כי גם בספר הזה, למרות הכל, יש כוח בלתי אמצעי, יש את היכולת הזו של הסופר להכניס אותך לתוך עולם, לחבר אותך באיזשהו אופן לדמויות הנעימות המאכלסות אותו (וכולן שם נעימות, לפעמים יותר מדי נעימות), ולגרום לך לא להרפות עד שלא יגיע הפתרון. והפתרון לא מגיע (אפילו סיפור האהבה בין הגיבור לפקידת הקבלה לא מתפתח), אבל עדיין אתה ממשיך עד הסוף.

     

    זה כנראה הכוח שיש לספר מתח או ספר בלשי טוב. זה הכוח לבנות את העלילה בקצב הנכון, ולדעת להפתיע, לדעת למשוך את הקורא, לסחוף אותו. את זה תמיד היה למורקמי. הוא ידע ליצור את העולם הכה עדין, כה יפני, עולם בו אנשים חיים בבדידות אטומית, גנטית, ואז משהו מחבר אותם, והקורא מתחבר יחד איתם, וחווה את העולם המיוחד הזה (מיוחד לפחות עבור הישראלי הממוצע).

     

    הומור של דג נא

    בעיה נוספת אצל מורקמי, שלפעמים מציקה פחות, אבל הפעם משמעותית, היא עניין הסגנון; יכול להיות שזו פונקציה

    של תרגום (אני, לצורך העניין ובניגוד לאחרים, לא יכול לכתוב תרגום טוב או תרגום גרוע אם לא קראתי את המקור), אבל השפה שלו מאוד בנאלית, הדימויים חוזרים על עצמם (שוב פעם "כמו טיפות גשם" וכיו"ב), ושוב, חוסר ההומור שלו. אתה לא חייב להיות בעל חוש הומור, אבל היה מודע לעצמך, אל תנסה להצחיק אותנו בכוח.

     

    אבל בכל אופן הפעם (וזו לא פעם ראשונה אצל מורקמי) המימד הסוריאליסטי-חידתי נותר סתום. אנחנו אמורים להבין שיש מקבילה כלשהי לעולם הזה, אבל לא להבין כלום בקשר אליה, רק שיש אנשים המסוגלים לנכוח בה והרוב לא. אולי פשוט מורקמי מכין חלק שלישי ויהפוך את זה לטרילוגיה.

     

    "לרקוד לרקוד לרקוד", מאת הרוקי מורקמי, מאנגלית: כרמית גיא. 374 עמ', כתר 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים