שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נולד לרקוד

    אלדר גרויסמן, אחד הכשרונות הצעירים הגדולים במחול הישראלי, יתמודד בסוף השבוע על פרס מעצב התנועה בתיאטרון. תפסנו אותה לשיחה על הדרך המורכבת שעבר, ואיך הוא מצא את עצמו עובד עם אייל גולן

    כשהוא הולך ברחוב כולם רואים - האיש הזה נולד לַריקוד. גם כשהוא מדבר התנועה בגוף מניעה אותו ומובילה. הגוף שלו מגיב לסביבה, עונה לה, מכוּון אליה. ככה זה, אולי, כשמחול הוא חלק מחייך כמו נשימה.

     

    קוראים לו אלדר גרויסמן, והוא המועמד הצעיר ביותר לפרס עיצוב התנועה של האקדמיה הישראלית לתיאטרון. זו הפעם השנייה שגרויסמן מועמד לפרס. לפני שלוש שנים זה קרה עם "Avenue Q", הפקה מוזיקלית עכשווית מצליחה. עכשיו זה קורה עם "הקומקום והמטאטא", ערב נפלא משירי התיאטרון הסאטירי של תל אביב הישנה שהעלה תיאטרון הבימה.


    גרויסמן בפעולה. "לקח זמן להבין שריקוד זה מה שאני רוצה"

     

    מועמדותו של גרויסמן לפרס האקדמיה של התיאטרון, בין אם יזכה ובין אם לא, מצביעה על תמורות בתיאטרון הישראלי. אימוץ ז'אנר המיוזיקל'ס על ידי התיאטראות הרפרטוארים הוא תולדה משולבת של פזילת המנהלים לחו"ל, ורשת בטחון כלכלית שהעניק משרד התרבות לתמיכה בז'אנר המתפתח.

     

    ריבוי הפקות מסוג זה קשור גם בכניסה מסיבית לזירה של בוגרי "בית צבי" בתקופת הניהול של גרי בילו. בית הספר הגבוה לאמנויות, זה לא סוד, סימן כהתמחות מרכזית את הז'אנר המוזיקלי, והצלחת הפקות בית הספר בתיאטרון הספרייה הולידה תיאבון אצל "האחים הגדולים" שרצו גם.

     

    כבר לא הילד החורג

    גרויסמן מצדו מאמין שגם לטלוויזיה יש יד בתשומת הלב שניתנת כיום לתחום התנועה בתיאטרון. "הרבה שנים היינו 'הילד החורג', עכשיו זה משתנה, אולי לאט ובצעדים קטנים, אבל בכל זאת", הוא אומר, "אני חושב שלתכניות כמו 'נולד לרקוד' היתה תרומה גדולה בעניין. אחרי הכל טלוויזיה הוא מדיום שפורץ לכל בית במדינת ישראל".

     

    גרויסמן הצטרף לצוות "נולד לרקוד" ככוריאוגרף ראשי בעונה השלישית של התכנית, זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו בסטודיו סנטר בלונדון. "זו היתה התנסות שונה ממה שעשיתי עד אז", הוא אומר ומוסיף: "למדתי מזה המון, ואלו שיאמרו שאין בין תכנית ריאליטי לאמנות ולו דבר - אני משוכנע שגם הם צפו בתכנית".

     

    ובכל זאת מדובר בפאסט פוד של מחול. כמה אמנותית יכולה להיות יצירה בסרט נע?

     

    "אף אחד לא יודע כמה שעות אנחנו עובדים בסטודיו על קטע של שתי דקות. אף אחד לא יודע מה התהליך היצירתי שמתרחש בין הרקדן לכוריאוגרף בסטודיו. נכון שלא מדובר בעבודה של ארבעה חודשים על יצירה של 30 דקות. נכון שזה טלוויזיה, אבל במסגרת המדיום הזה מה שקרה בתכנית הוא אמנות. יש קטעים שלא נופלים מעבודות של להקות מחול מובילות בארץ.

     

    "נכנסתי למכונה משומנת והתהליך היצירתי שעברתי עם הנבחרת היה מדהים. זה חידד לי את החושים, גרם לי להיות מאוד מדויק, כי בטלוויזיה אין זמן לבזבז וצריך להבין מהר מה עובד ומה לא. העובדה היא שאנשים חזרו לתכנית הזו במשך שלוש עונות והסיבה היא כי הם התרגשו. הריקוד הצליח לעבור את הדרך מהמסך אל הלב של הצופים בבית, ואם זו לא אמנות, אני לא יודע מה זו אמנות".

     

    זה בעיקר נשמע כמו עבודה במתח גבוה

     

    "זה תחום מאוד אינטנסיבי. בכל דקה אתה צריך לקבל 100 החלטות. זו עבודה על אינסטינקטים ואתה מתחיל לשלוט בהם תוך כדי תרגול. 'נולד לרקוד', במובן הזה, היתה טירונות ומחנה אימונים שבסופו צריך לספק תוצאה. מעבר לתנועה שדורשת ממך דיוק צריך לזכור שזו תנועה למצלמה, כך שזה מימד יצירתי נוסף שאתה עוסק. אין ספק שזה גורם לך להיות ערני".


    מתוך "הקומקום והמטאטא" (צילום: ז'ראר אלון) 

     

    אבל הרבה לפני הטלוויזיה היתה הבמה; המשיכה הטבעית שלו לבמה התחילה כבר בילדות. גננת שהבחינה בכישרון המליצה לרשום אותו לבית הספר לאמנויות שם למד קצת מהכל. בכיתה ו' שובץ למגמת מחול ובמקביל למד תיאטרון.

     

    "בהתחלה בכלל לא רציתי מחול", הוא אומר, "כל החברים שלי הלכו למגמת תיאטרון ולא הבנתי למה המורים חשבו שזה מקומי. הם ראו בי משהו שלקח לי שנים לגלות. סבלתי סבל נוראי ברוב השיעורים, לא הסתדרתי עם מרתה גראהם ובעצם מצאתי את עצמי בעיקר בעבודות יותר תיאטרליות. אין לי גוף או נתונים של רקדן, בטח לא כזה שיכול לעמוד על במה, אבל אני Moover. לקח לי זמן להבין שזה בסדר".

     

    מפגש גורלי בתלמה ילין

    תלמה ילין היה בית הספר שכיוון אותו אל היעד. שם הוא פגש את סיקי קול ודוד דביר, ממורי המחול הבכירים בישראל שהפכו לאנשי מפתח בחייו. "כל החיים אמרו לי שאין לי גוף לריקוד. בבית הספר לאמנויות אמרו לי: 'אתה לא תהיה רקדן'. המשכתי מתוך אהבה למה שאני עושה, אבל רק בתלמה ילין הבנתי מה הכיוון שלי בזכותם. סיקי ודוד כיוונו אותי לכוריאוגרפיה וככל שהתעמקתי בזה, הבנתי שאני בבית".

     

    ההפקה הראשונה לה יצר כוריאוגרפיה, "משחקי פיג'מה" בבימויו של אלון אופיר, היתה המפגש הראשון שלו עם עולם מחזות הזמר. "ההכשרה שלי היתה מההתחלה במסגרת בית הספר. שם הדגשים היו תמיד על המחול הקלאסי והמודרני שהם הבסיס לרקדן", הוא אומר, "לצד השיעורים הרגילים למדנו רפרטואר וקומפוזיציה בלי ג'אז או מחזות זמר. אני מניח שהמחשבה היא קודם להניח יסודות".

     

    העבודה עם מגמת התיאטרון הולידה תיאבון. "נמשכתי מאוד לטקסט, לדמויות ולמוזיקה. גיליתי עולם. בדיעבד תלמה ילין היה בית שבו הקשיבו לי, הבינו את הצרכים שלי ותמכו בי. זה היה המקום הכי מוגן ויצירתי שהכרתי. שם גם לימדו אותי שכישרון ויצירה חייב ללכת ביחד עם אחריות".

     

    מה יש במחנכים כמו דוד דביר וסיקי קול שהופך אותם למקפצה לכשרון?

     

    "הם סידרו לי את החיים. היתה להם רגישות לראות מעבר למה שאין בי, ואת הכישרון במה שיש בי. בית הספר זה מקום שמכשיר רקדנים. הם הבינו שנקודות החוזק שלי אחרות ועזרו לי להבין מה תפל ומה עיקר".

     

    הכל בחיים זה טיימינג

    את הדרך לבמה המרכזית של הבימה הוא סלל בהתמדה ובאיטיות; זה התחיל בבית הספר לאמנויות "בית צבי", שם הוזמן ליצור לראשונה במחזמר "ג'יפסי" שביים ארתור קוגן. "כמו הכל בחיים, גם זה היה עניין של טיימינג", הוא אומר, "אני מודה על כך לאלוהים כי שם הכרתי את גרי בילו, עוד איש משמעותי מאוד בחיי שנתן לי הזדמנות ללמוד ולהתפתח".

     

    ההפקה המוזיקלית אומצה על ידי תיאטרון הספרייה, שם צפה בה הבמאי סטיבן דקסטר שהגיע לישראל לביים את "ללכת עד הסוף" בתיאטרון הבימה. דקסטר אהב מה שראה והזמין את גרויסמן להצטרף להפקה. "הייתי בן 18, רגע אחרי שהתגייסתי לצבא ככוריאוגרף בלהקות צבאיות", הוא אומר, "פתאום מצאתי את עצמי עובד עם ענקים כמו ליא קניג ודב רייזר. שקשקתי מפחד".

     

    כשקניג התחילה לקרוא לו "אינגעלע", הוא נרגע. בתום ההפקה נסע ללמוד בסטודיו סנטר בלונדון, מבתי הספר המובילים בתחום מחזות הזמר. "יכולתי להישאר בארץ ולהמשיך לעבוד, אבל רציתי יותר", הוא אומר, "היה לי חשוב ללמוד אצל הטובים ביותר, רציתי ללכת להצגה כל ערב ובעיקר להבין מה אני עושה. כוריאוגרפיה זה מקצוע ובפנים ידעתי שעד אז פעלתי על אינסטינקטים, לא באמת הבנתי מה אני עושה. לונדון היתה הזדמנות לספוג".


    על הבמה של "יוסף וכתונת הפסים". לעבוד מהשחקן (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    בזכות גרי בילו המשיך לביים במקביל בבית צבי מה שאפשר לו ליישם את הידע שספג על הבמה. "זה היה הסטאז' הטוב ביותר שיכולתי לקבל", הוא אומר. בתום הלימודים חזר לישראל.

     

    "לונדון היתה מלחמת הישרדות כלכלית", הוא אומר, "אלו היו שלוש שנים מאוד מעשירות, אבל הרגשתי בודד. התגעגעתי לשמש, לחברים ולמשפחה. בלונדון הבנתי שהנשמה שלי בארץ שכאן היסודות והבית, והוא מציע הרבה מאוד אנשים מוכשרים ואפשרויות".

     

    יש לנו הפקות מושקעות, אבל זה עדיין לא ברודווי או הווסט-אנד

     

    "אין לנו במה להתבייש. זו מסורת שנבנית לאט. מודעות היא תהליך של בניה, זה לא קורה בין לילה, אבל עובדה שהמחול בהפקות מסחריות - כמו בתיאטרון ואפילו במסגרות אחרות כמו ליווי של זמרים - הולך וצובר תאוצה. זו מדינה של יומיים וחצי ואנחנו לא מנסים להתחרות בהפקות של הווסט-אנד וברודווי".

     

    אבל כשמייבאים הפקות מוזיקליות לא מדובר ביצירה מקומית חדשה, אלא בכזו שמעמידה את עצמה מול מה שקיים בחו"ל

     

    "כן, אבל ליד הפקות מיובאות נעשים פה גם דברים משלנו. ליצור מחזות זמר זה עסק יקר ולמרות הרצון לחשוף את הז'אנר בפני הקהל הישראלי אתה לא רוצה ליפול. שוב, בונים את זה לאט וזה לוקח זמן".

     

    אתה עובד עם אנשים שהמחול אינו המייג'ור שלהם. לא מתסכל?

     

    "זה האתגר, איך להוציא מהם את זה. אתה מחפש את המקומות התיאטרליים ועובד מהשחקן. אתה לא בא ומנחית עליו את האגו שלך. זו עבודה שמחייבת לתקשר ולראות את האדם שעומד מולך, להכיר את היכולות שלו ולעזור לו לצאת הכי טוב שאפשר".

     

    יש המון רקדנים ולהקות בישראל, אבל בתחום שלך אתם די מעט. זה קשור להיעדר הכשרה מספקת בארץ?

     

    "אין הכשרה אמיתית בארץ לכוריאוגרפיה מסוג זה. יכול להיות שזה קשור לביקוש או לעובדה שאנשים מתייחסים לתחום המסחרי בזלזול. זה מוזר בעיני כי מחזמר זה לא רק דאנסיקל ושואו. ג'רום רובינס ובו פוסי שיצרו לתחום הזה הטביעו את חותמם על תרבות שלמה. אני חושב שזו עבודה שדורשת ורסטיליות והכשרה.

    זו תפיסה מעוותת ואי הבנה גדולה. אני אוהב את המעבר בין הפקות שונות ומדיות שונות. יום אחד אתה בתיאטרון, יום אחר בטלוויזיה ואחר כך אתה יוצר תנועה למופע של אייל גולן שזה מה שאני עושה בימים אלה. הרעיון הוא להמציא את עצמך כל יום מחדש".

     

    אמרת אייל גולן?

     

    "כן. הכרנו בפסטיגל ונוצר בינינו חיבור מדהים. במופע החדש שלו הוא הולך על קונספט שונה, יותר מסוגנן ואינטימי, שישלב גם רקדנים על הבמה ואנחנו עובדים כבר די הרבה זמן. אני חושב שזו החלטה מדהימה שלו".

     

    מזונדהיים ועד 'יפיופה בואי אליי' יש חתיכת מרחק, לא מוזר ליצור לשירים ים תיכוניים?

     

    "בכלל לא. הריקוד משמש העצמה של רגש. זה נכון לזונדהיים וגם לאייל גולן. כמובן שהתנועה משולבת בשירים של אייל גולן שהם יותר ליריים. זה קונטקסט אחר שמראה, אגב, כמה המחול התפתח בארץ. אייל גולן לא חייב רקדנים במופע שלו, הוא רוצה אותם כי הוא מבין מה ריקוד יכול לעשות".

     

    ולסיכום, אתה מתרגש לקראת פרס התיאטרון ביום שישי?

     

    "אני מתרגש בעיקר בגלל הדרך הארוכה שההפקה הזו עברה. אף אחד לא האמין שנגיע כל כך רחוק. הרעיון נולד בבית צבי ואחרי תהליך ארוך והרבה שינויים הגענו לתיאטרון הבימה. התגובות של הקהל היו מדהימות וזה בעצם מה שחשוב".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים