הבדידות הזאת מלווה אותי כל סוף שבוע

ממש מול הבניין שלי בצדו המערבי, מצד שמאל של הים, יש עוד בניין בן שמונה קומות. במשך השבוע אני לא ממש שמה לב למתרחש שם, חוץ מילד בלונדיני בקומה הרביעית, מטפלת פיליפינית בקומה שנייה, עוזרת בית בקומה הרביעית ובעלים שקוראים עיתון. אבל בימי שישי אני שמה לב לתנועה מסוג אחר.

התחושה היא כאילו הבניין כולו לובש חג. בסביבות שבע, כשמתחיל להחשיך, האורות הבהירים כבים, ובמקומם יש תאורה חמימה, צהובה ומינימליסטית. אני מביטה בקנאות על הדירות, לא במציצנות ולא עם משקפת, ורואה עד כמה בולטת שם המשפחתיות.

אני רואה שולחנות שהרגע נפתחו ערוכים לקראת שבת המלכה ומפות מסוגננות עליהם. האופניים שבדרך כלל עומדים במרפסת ומסתירים לי את הנעשה הוזזו, כנראה למחסן. אט אט מגיעים גם אורחים. בקומה החמישית, זוג עם ילד או ילדה, מארחים כמעט בכל שבת.

כמעט כל הדירות מולי מאוכלסות במשפחות ובזוגות צעירים. אני מודה לאל, בקרוב מאוד אני עוברת למקום אחר, בו הבתים האחרים יהיו מאוד רחוקים ממני. שם לא אוכל לראות את הנעשה בתוכם, אלא רק אלומות אור. במקום החדש שלי יהיו שותפים לי הציפורים, ואולי אפילו תנים. בינתיים אין ספק, המראות מולי מזכירים לי נשכחות.

קבלת השבת שלי היתה סרט ערבי

קידוש. יש דבר נפלא מזה בבית יהודי? אין צורך להיות דתי, אבל קצת מסורת יכולה לאחד, לחזק ולתת טעם אחר לשבת, ולחיים בכלל.

לי לא היה את זה בתור ילדה. חסרה לי ההתכנסות המשפחתית פעם בשבוע ביום שישי. בצעירותי היה טקס אחר בשישי בערב - היה סרט ערבי. הייתי בוכה, צוחקת ואחר כך עושה חיקויים של האמא ההיסטרית שבנה המהנדס נהרג.

מרפסות השמש בבניין נראות יפה במיוחד השבת, כאילו כולן החליטו להרגיז אותי. יש בהן תאורת גן חמימה, ושרשראות של נורות בשלל צבעים מקשטות את המעקה. אני מביטה על הבניין בקנאה ומפנטזת שגם אני שם, שזו משפחה קטנה משלי.

אני לא מדברת על אחים ואחיות. אני מדברת על בן זוג, ועל ילדים משלנו. החלום הזה נראה רחוק, אבל אי אפשר לדעת מה יילד יום. אולי עוד אלד בעצמי.

אם יש לכם משפחה, אל תזלזלו. תשקיעו, תקנו פרחים, תאהבו, תקשטו, תאהבו, תפרגנו, תאפו מאפים ותכינו סלטים טריים וטעימים. תארחו חברים, ובעיקר - תחיו את החיים האלה. אלו דברים קטנים שעושים את העבודה והם הטעם לחיים. תעריכו, ובגדול.

יום אחד גם אני אהיה חלק ממשפחה שאקים

אני מודה שזה עצוב לפעמים, לראות את האורות דולקים בכל החדרים בבתים, לדמיין שאני שומעת את קולות הילדים מתרוצצים, ובעוד כמה שעות, האורחים יילכו והמארחים יישבו לנוח על הספה עם הגב לים. 

בשעות האלה כל החברים שלי, מסתדרים או לא, רבים או לא, מתווכחים, אוהבים הריוניים, עייפים, כעוסים, יושבים להם ליד שולחן עמוס כל טוב אצל ההורים שלו או שלה. אולי הם אצלו או אצלה, בכל מקרה הם כולם יחד.

ואני, תכף אלך לבקר את השכנה שלי. בעלה בחו"ל, היא בהריון עם ילד שלישי, והיא מסתדרת לא רע. היא סוג של משפחה בשבילי, ואני מעריצה אותה. בחורה בת 29 בחודש שמיני, מאיפה הכוחות לגדל את הילדים לבד?

אני מקווה שבעזרת השם, לא רחוק היום בו גם אני אזכה להיות חלק ממשפחה שאקים עם איש מדהים. אני אופטימית ומאמינה שזה יקרה. אני רוצה לצחוק על הימים שישבתי וכתבתי טורים על כמה שאני בודדה.

אני בודדה? כן. ברור שיש לי חברים וחברות, אבל הבדידות האמיתית נמדדת ברגעים האלו. זה בדיוק כמו בחגים, רק שאלו נמצאים כאן באופן תדיר, לא פעמיים בשנה.

שעה של ארוחת ערב, ואני, מה אני עושה? אני אוכלת פחות, הרבה פחות, מסיבות בריאותיות. כולסטרול. את הכבלים ניתקתי. נמאס לי לשלם להם הון, כמעט 3,000 שקלים בשנה ועל מה?

אז אני צופה בסרטי אהבה. אני נכנסת לדמות, חיה את השעתיים על המסך הקטן ואחר כך הולכת לישון.

אבל, בסך הכל אני יודעת שכל זה נמצא מגמת שיפור ניכרת. את הסרט הבא, השלאגר האמיתי, אני אביים וגם אשחק בתפקיד הראשי.

האימייל של שרית