מה לעשות, אני ממש ילד טוב - וממש רע לי
אם הבחורה מעניינת ומלהיבה אותי, אני דואג שהיא תהיה מודעת לכך. עם זאת, אינני מכרכר סביבה. היא שם, אני פה, אבל אני משתדל לדאוג שהיא תדע שיש לה מקום במחשבותיי ובאלגנטיות ועדינות, מבלי לפלוש יותר מדי למרחב האישי. הנוסחה הזאת תמיד עבדה לי לחודש עד שלושה גג. משהו היה חסר
סיפורי עם מהמיתולוגיה המציאותית באים לסתור ובעיקר לשים ללעג ולבוז את האגדה האורבנית. כן, האשה הישראלית מחפשת גבר-גבר. בפועל? הוא חתיכת חרא. פיסת צואה זו הוא עבריין תנועה נמלט מהסוג הנחות והעלוב ביותר. איש שפל של "פוזות", רעש וצלצולים, אך אפס מעשים. הוא יטיל עליה את כל המעמסה, לא יתרום, לא יעזור ולא יפרגן, ובסופו של יום רק יבוא בטענות, יטיף, יצעק וינבח. טיפוס בוגדני מטבעו, שמעולם לא הצמיח שורשים. אך אוי ואבוי לנשמתה אם תסיר את מבטה ממנו, או אפילו רק תדבר בשפת זכר. צעקותיו המהדהדות יזילו בכי תמרורים מעיניה לפחות שלוש פעמים בשבוע. וכדרכו של ניאנדרתל קצר-פיוז, כשלא יוכל לשאת במילים יותר תרגיש היא את נחת זרועו. מוג לב, אגואיסט, שחצן, גיבור על חלשים, אנטיפת, חסר הערכה, אדיש, אטום, לא יוצלח, בטלן, חסר השכלה וקטן פין. אפס בין אפסים.
קצת קשה שלא לשים לב לתבנית הזו. בתור גבר ורווק ישראלי מצוי, אני מביט בכל חבריי הנשואים והלא נשואים שמערכות היחסים שלהם נמתחות על פני מספר מכובד של שנים, ולכולם תמיד אבל ת-מ-י-ד אותו מכנה משותף - הגבר הוא הדמות הדומיננטית. אין דבר כזה שאחת לכמה זמן הם לא קצת ימשכו את החברה שלהם באף. בשלב מסוים מישהו יצטרך להגיד את משפט "לא רוצה? בבקשה, הנה הדלת", וכבדרך קסם הכל יחזור לקדמותו. כך למשל שרדה במשך 15 שנה שכנה שלי, שהתחתנה עם בחיר ליבה - עבריין קווקזי מדופלם – וילדה לו שלושה ילדים. הוא היה בוגד בה, מבזבז את כספה, מכה אותה אבל כשהיתה מתרעמת היה מאיים שיעזוב וחוזר חלילה. יום אחד הוא פשוט אשפז אותה במכות, ורק אז היא נזכרה להתעורר.
הבעיה מתחילה כשאין את המקל הזה להקניט ולהתגרות בבת הזוג. אנוכי ילד טוב ירושלים ובחור מאוד ישיר וישר. עם האמת שיש לי, איתה אני בא ואיתה אני הולך לכל מקום. לא סופר מי כן התקשר קודם כמה ולמה ולא עושה טובות לאף אחד. אם הבחורה מעניינת אותי ומלהיבה אותי, אני דואג שהיא תהיה מודעת לכך. עם זאת, אינני מכרכר סביבה. היא שם, אני פה, אבל אני משתדל לדאוג שהיא תדע שיש לה מקום במחשבותיי ובאלגנטיות ועדינות, מבלי לפלוש יותר מדי למרחב האישי. הנוסחה הזאת תמיד עבדה לי לחודש עד שלושה גג. משהו היה חסר.
הייתי צונח ומתרסק ארצה בלי שום התרעה מוקדמת
את ההישנות וההדחקה בכל הקשרים שהיו לי יכולתי להרגיש מיידית עם הגיעם לשיאם, או לפחות מבחינתי. כמו ברכבת הרים הייתי מטפס במעלה המסילה, מגיע לפסגה, נהנה מהנוף, ולא מעז לשער לעצמי שכאן נגמרים הפסים. הייתי צונח ומתרסק ארצה בלי שום התרעה מוקדמת ובהפתעה מוחלטת. מבין ההריסות הייתי קם, מנקה את האבק, אומר יפה שלום וממשיך לדרכי. לא רוצה? לא צריך. אני לא אתחנן ובטח שלא אכריח אף אחת להיות איתי. התחושה שסימנו עליך 'וי' היא בלתי נמנעת כאן. כאילו היא חשבה לעצמה "וואי, הוא רוצה אותי כל כך הרבה, אבל בטח מישהו אחר ירצה אותי יותר".
ומצד שני, מספר בחורות שהביעו זלזול מחפיר באינטליגנציה שלי וחטפו שטיפה הגונה הפכו פתאום את עורן והשליכו את עצמן לרגליי. כנ"ל בנוגע לכמה ידידות, שעד שהוויכוח איתן לא גלש "לתמחקי אותי מהפלאפון ולכי קיבינימט אם זה מה שאת חושבת!", כל דרך אחרת להידבר איתן היתה אוטומטית מוציאה אותי האשם. והרי אני מכיר את עצמי, מעולם לא הייתי צריך למחול על כבודי על מנת להוציא מהפה את המילה "סליחה" או "צודקת, טעיתי". אבל כן היתה לי בעיה נוראה לעמוד למשפט מול אדם אחד שהוא גם השופט גם חבר המושבעים וגם המוציא להורג, על לא עוול בכפי. עד שהדציבלים לא היו עולים קצת גורלי היה נחרץ לפני שהייתי מספיק להוציא מילה אחת מהפה.
"מה? קושקוש ומושמוש שכמותך מרים עלי את הקול?"
לעולם לא אשכח את ההבעה על פרצופן כשלשבריר שנייה עצבי הטיטניום מארצות אשכנז היו הופכים לחומר ביד היוצר. תמיד קיבלתי את אותו מבט של "מה? קושקוש ומושמוש שכמותך מרים עלי את הקול? אני לא מאמינה!". באופן נסתר ואניגמטי שכזה ב-90 אחוז מהמקרים אותו פרצוף היה מעלה חיוך מגורה של "תצעק עלי עוד פעם! כככןןןןןןן!". זה היה פאקינג מדליק אותן. למה? נשגב מבינתי.
המעבר הזה בין ילד טוב לזרע השטן כנראה שלעולם לא ייתפש אצלי. האם נגזר עלי להפוך את עורי ולשחק את משחקי הכוח האינפנטיליים האלה? האם אף אחת לא באמת מחפשת ילד טוב יותר?
- טור קודם: פתאום כולן באתרי ההיכרויות נהיו לסביות?
