"רוצים שאחשוב שישראלים הם מפלצות"

"מצאתי!" סופקת מרגרט אטווד כפיים, "דמייני עכבר מעבדה בפתחו של מבוך שבמרכזו מונחת גבינה. העכבר פונה ימינה, הולך והולך עד שנתקל בקיר. הוא חוזר לקו ההתחלה. עכשיו הוא פונה שמאלה ושוב נתקל בקיר. הוא חוזר לקו ההתחלה ויוצא לדרך פעם נוספת. כעת הוא מחליט ללכת בקו ישר ולפתע הדרך נפתחת. אלו הם חיי המסויטים".

עם אמיטאב גהוש בטקס הענקת פרס דן דוד (צילום: ישראל הדרי)

אטווד מכירה ולא מחבבת את המליצה שמתייחסת לכתיבה כאל חודשי הריון. "רוב המשתמשים בה היו גברים, שמלכתחילה לא היה להם מושג על מה הם מדברים", היא מבטלת ומזכירה שלספרים לא צריך להחליף חיתולים.

"ספרים הם יותר כמו מכתב בבקבוק שמושלך אל הים. לך תדע לאן הוא יתגלגל ומי ימצא אותו. אולי הוא יטבע ואף אחד לא יקרא את המכתב שבתוכו - זהו סיוט הבלהות של הוצאות הספרים", היא משתעשעת במחשבה, "אולי הבקבוק יגיע לחוף, אך מי שימצא אותו ידבר בשפה זרה ולא יבין מה כתוב בו, או שאולי יבין ולא יאהב. אם המוצא יקרא, יבין ויאהב - זה הקורא שלי".

90 אחוזי זעה. 10 אחוזי השראה. זהו מאזן האימה שבתוכו חיה הסופרת הקנדית שזכתה כמעט בכל הפרסים הספרותיים הבינלאומיים

החשובים, ושמה הוזכר לא פעם בין המועמדים הפוטנציאליים לפרס נובל. "זו עבודה", היא אומרת, "חלקה קשה וכואבת. זורקים הרבה לפח. לפעמים מוותרים. לפעמים לא מצליחים להגיע לקו הסיום. יש ספרים שהתחלתי לכתוב שלוש וארבע פעמים כי הגישה ההתחלתית שלי היתה שגויה לחלוטין, משהו בנראטיב חרק, בחירת המְסַפָּר היתה לחלוטין טעות או שהזמנים פשוט לא התאימו".

זה קרה לה, למשל, עם "המתנקש העיוור", ספר שגרף בדיוק לפני עשור את פרסי בוקר ואורנג' והוכתר על ידי "Time Magazine" כאחד ממאה הרומנים הטובים בשפה האנגלית. "רציתי לכתוב רומן שייפרש על פני המאה ה-20", היא אומרת, "מה שהניע אותי היו סיפורים ששמעתי מאמי ומסבתי. היה לי ברור שאינני יכולה לכתוב מנקודת מבטן, כיוון שהן פשוט נחמדות מדי, לא בדיוק החומר ממנו מורכבות הדמויות שלי".

"בואי נאמר שאני אוהבת אותן שנונות יותר. לא שהן היו נטולות חספוס, אבל רציתי יותר זדון. בכל מקרה, בהתחלה היתה לי אישה מתה שחייה הסודיים נחשפים על ידי קרובת משפחה דרך מכתבים שנמצאו בקופסא. זה לא עבד והנחתי לזה. התחלתי שוב, הפעם היו לי שני מספרים – גבר ואישה – שחשפו את חייה הסודיים של הגיבורה המתה דרך אלבום תמונות שמצאו במזוודה.

"אבל אז, השניים האלה, שבכלל היו נשואים כל אחד למישהו אחר, התחילו לנהל רומן ביניהם. הסיפור הזה יצא משליטה, הם מחקו כמעט לגמרי את נוכחותה של הזקנה, אז נאלצתי לדחוף אותם למגירה כדי שימשיכו את הרומן שם. התחלתי שוב. הפעם, היא דיברה את עצמה והעלילה התחילה להתקדם".

"זו העבודה, אתה בונה ומעצב את הפורמה, בודק אם זה עובד, ממשיך או מתחיל מחדש. זה כמו לחפש בחנות את הבגד המושלם. את מודדת וזה נראה נורא, אז את מתפשטת ומנסה בגד אחר ואז עוד אחד ועוד אחד, עד שאת מוצאת משהו מניח את הדעת".

"על מה את מדברת? אני חיה במהומת עולם! כל הזמן מטרידות אותי שאלות כמו האם בחרתי נכון, אולי פרסמתי מוקדם מדי, ומדוע לא כתבתי אחרת, זה לא נגמר אף פעם".

מסע נגד הזמן

יש יוצרים שהזמן הופך אותם לארכיאולוגים שחופרים בעומקי החומר בו הם יוצרים: כוריאוגרפים מפרקים את התנועה לגורמים, ציירים יוצאים לחקור את מרכיבי הצבע, כותבים מפרקים ומרכיבים מחדש שפה. אצל אטווד הזמן הוא בעיה שצריך לפתור ולהתגבר עליה תוך כדי המסע. 

אטווד מצטטת את הביוגרף של הנרי ג'יימס שאמר: "אם זה רומן, הייה סמוך ובטוח שיש בו שעון". היא יודעת היטב למה התכוון. "מה הם רומנים אם לא אירועים שמתרחשים על ציר הזמן?", היא שואלת וממשיכה, "פואמה לירית יכולה לחיות מחוץ לזמן כמו רגע נצחי, אבל לא רומן. מכאן השאלה היא באיזה סדר להניח את האירועים?

"האם להתחיל כמו ב'איליאדה' של הומרוס באמצע ולחזור אחורה בזמן? האם להתחיל בהתחלה ולצעוד את כל הדרך עד הסוף?

 אולי בכלל להתחיל בסוף ולהוביל את הסיפור חזרה לנקודת ההתחלה? איך מתמודדים עם הזמן? זו שאלה שהופכת את חיי לגיהנום כיוון שהכל טמון במבנה שהוא הכוח המוחלט בתהליך הכתיבה".

כשאני שואלת האם יצירה היא אופוזיציה, היא מקמטת את מצחה. "את מתכוונת לקו הרשמי?", היא מחזירה שאלה ומיד משחררת התנגדות: "זו עמדה רומנטית מימיו של לורד ביירון, אנשים אוהבים להיאחז בה, משום מה, אבל לכי אחורה בזמן אל מקורות האנושות. האמנויות שמקיפות אותנו כיום תמיד היו שם. ילדים שרים, רוקדים, משרבטים, מדברים בדרכם ומספרים סיפורים מגיל צעיר מאוד. זה חלק מארגז הכלים האנושי", היא אומרת, "השאלה היא לְמַה משמשת תֹכְנת האמנויות המובנית הזו. התשובה לכך השתנתה לאורך ההיסטוריה.

"בעידן המלכים אמנים היו שם כדי לקשט את המלך וחצרו. בעידן התיאולוגי ושלטון הדת אמנים היו שם כדי לפאר את הכנסייה. בעידן השאמאניזם הם חיזקו את מערכות היחסים עם הרוחות, ובעידן הסובייטי נחשבו לכוח אינטלקטואלי שנדרש לתמוך במהפכה. בתקופתו של לורד ביירון אנשים ראו באמן אופוזיציה לכוח. בימינו לאמנות אין צבא משלה והכוח מולה הפך לכל כך כוחני ומאיים".

"זהו שביל שמסוכן מאוד ללכת בו. אני מקווה שישראל תוותר על הנשק הזה. ממשלות יכולות להחליט שהן אינן תומכות באמנות בתירוצים שונים שקשורים בסדר עדיפויות ובמשברים כלכליים, אבל התניה של תמיכה בהצהרת נאמנות היא צעד שישראל לא יכולה להרשות לעצמה. גם מדינות אחרות מתמודדות עם הפרדוקס הזה, שבו מצד אחד ממשלות רוצות את האמנות והאמנים לצדן, ומנגד מפחדות מהבעת דעות ביקורתיות".

"כפרופגנדה. כל עוד האמנות מציגה את השלטון באור טוב, היא בסדר. השאלה היא אחרת, האם בישראל יוצרים שאינם נתמכים על ידי הממשלה ומתנגדים באופן גלוי למדיניותה מוצאים את עצמם בכלא?"

"זו שאלה חשובה. זו, אגב, הסיבה שייסדתי את ארגון PEN הקנדי שמטרתו העיקרית היא התנגדות לכליאה, צנזורה ודיכוי של כותבים. אני מקווה שישראל לא תחשוב אפילו ללכת בדרכן של מדינות אחרות שכולאות, מפעילות שיטות של איומים וטרור, מצנזרות ומוציאות להורג כותבים שמביעים דעות שהממשל לא אוהב. זה, כמובן, אם אתם רוצים להישאר דמוקרטיה פתוחה".

התכווצות המילה "דמוקרטיה"

כן, היא יודעת שהמילה דמוקרטיה עברה בשנים האחרונות התעללות ורבים עשו בה שימוש לרעה, מלהטטים בה על פי נוחותם וצו השעה. "יש כמה מילים מאוד טעונות בשפה שלנו וזו ללא ספק אחת מהן, לכן צריך לבחון את משמעותה המעשית", היא אומרת, "מפחיד עד כמה המשמעויות המקוריות של המילה התכווצו עד כדי היעלמות פוטנציאלית. לעת עתה היא עדיין חיה ובועטת, השאלה היא עד מתי. התפקיד שלנו הוא להגן על מרחבים מצומצמים שבהם חופש הביטוי עדיין קיים".

אטווד. השלטון מתייחס לאמנות כפרופגנדה (צילומים: עופר עמרם)

"ברגע שמבקשים ממך לבוא, כל תשובה שלא תיתן תהפוך לסוגיה פוליטית. זו בחירה בין שתי אפשרויות רעות שבכל מקרה יציתו ויכוח. כמו נושא ההפלות. אף אחד הרי לא חושב 'איזה יופי, בוא נלך לעשות הפלה מהנה ומרוממת רוח'. צריך להחליט מה גרוע יותר. כסגנית נשיאת ארגון PEN העולמי אני לא יכולה להיות שותפה לתנועת החרם.

"אנשים שכחו שאפילו בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה העולם לא החרים סופרים וספרים. אם היינו לוקחים חלק בתנועת החרם, לא היינו יכולים להגן על כותבים שחייהם בסכנה ולשחרר אחרים מבתי הכלא. בשביל לעשות את זה חייבים לקיים דיאלוג עם בעלי הכוח".

"ברור. את שואלת האם אני מודעת לסכסוך הישראלי-פלסטיני? בהחלט. האם ארקד סביב הנושא ואעמיד פנים ששום דבר לא קרה? לא. האם אחתור תחת שיחות השלום בכך שאומר דברים מעליבים מאד על ישראל? לא. את לא תאמיני איזה מכתבי נאצה וגידופים קיבלתי. כתבו לי 'מרגרט, איך את יכולה'".

"אנשים מאוד רוצים שאחשוב שכל מי שחי בישראל הוא מפלצת. שום דבר שאומר לא יספק את שני הצדדים, אבל צריך לזכור שפרופגנדה עוסקת באבסולוטי, בניגוד לכתיבה שהיא יצור של ניואנסים. ספרות נוגעת בבני אדם, בפגמים שלהם, בגוף שלהם שרחוק מלהשביע רצון, בסבל שלהם ובבחירות המוגבלות ולעתים השגויות שלהם, בחוסר ההוגנות של גורלם. לא כולם רוצים להתמודד עם זה".

כתיבה שמוחקת את המציאות, והסופר

"קחי את החדר הזה שבו אנחנו יושבות. אפשר להחליט שמתמקדים בספה ואז מה? לכתוב על הבד? על הצבעים שלו? על העץ שממנו

בנוי השלד, או אולי על הסַבּל שסחב את הספה לתוך החדר והניח אותה במקום? אולי אחליט פתאום שהספה בכלל לא חשובה לסיפור ואשאיר אותה בחוץ. הבחירות הן אינסופיות".

כשאני שואלת מה יש במיתוסים ובאגדות שגורם לה לפלרטט עם הז'אנר במשך כל כך הרבה שנים, אני זוכה בתגובה למבט תמים. "Moi?", היא מחייכת חיוך שובב של ילד שנתפס על חם במעשה קונדסי. "זה קשור לדפוסי סיפור", היא מרצינה, "למזלי הרב בגיל צעיר קראתי את הגרסה הלא מצונזרת, מטוהרת או מיופייפת של אגדות האחים גרים. הורי עשו את הטעות והזמינו את הספר דרך הדואר מבלי לדעת מה מצפה להם. זו היתה גירסה שרחוקה מאוד מהפרשנות של דיסני שנחשפתי לה בטעות.

ציפורים אינן נושאות דגלים ולא מכירות בגבולות (צילום: עופר עמרם) 

"גם את המיתולוגיות הגדולות ואת התנ"ך, שהוא מסמך מאוד אלים ובו לא מעט סיפורי זוועה, קראתי בגיל צעיר. אלו הם שלוש תיבות האוצר שלי והן

רבות כוח. בכל הנוגע למבנה הסיפור לא נמציא שום דבר חדש. הכל כבר קיים. אגב, גם את אדגר אלן פו מצאתי בספריית בית הספר, ולמען האמת אין לי מושג איך זה הגיע לשם. אולי כיוון שלא היו בו תיאורי סקס, חשבו שזה מתאים לילדים. בינינו, זה מפחיד. לאיש הזה היה דמיון גותי. אני זוכרת גם את ספרי האגדות של אנדרו לאנג שמאוד אהבתי ואת 'סיפורי אלף לילה ולילה' בגלל האיורים הנפלאים של מקספילד פאריש".

מפגש עם הדוכיפת הישראלי

אולי בשל הילדות שעברה עליה ביערות של אוטווה עם אביה, שהתמחה בחקר חרקים, פיתחה אטווד סקרנות ואהבה אל עולמם של בעלי הכנף. כנשיאת כבוד של הארגון הבינלאומי Bird Life היא משלבת בנסיעותיה, ככל הניתן, תצפיות בציפורים מקומיות ומפגשים עם מומחים בנושא.

הביקור בישראל כלל לשמחתה הרבה מפגש מחודש עם ידידה הוותיק, יוסי לשם, מייסד מרכז הצפרות הישראלי ומומחה בעל שם עולמי בתחום.

"זו הציפור הלאומית שלכם", היא שולפת מדבקה שעליה מוטבעת דוכיפת וממשיכה להציג לראווה תמונות של בז אדום ותנשמת, "מחר נצא לתחנות מחקר ולאזורי קינון של הבז האדום. אני מאוד נרגשת. את יודעת - ישראל היא הכביש המהיר של בעלי הכנף".

"הרבה אנשים חושבים שזה או ציפורים או בני אדם. כלומר השאלה היא בעצם למה אני מתעניינת בציפורים במקום בבני אדם. ציפורים מצביעות על סביבה בריאה והן אינן נושאות דגלים קטנים או מכירות בגבולות. אנחנו יכולים ללמוד מהן".