שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אתגר חדש בכתיבה
    "פתאום דפיקה בדלת" של אתגר קרת הוא ספר איכותי ונדיר, שבו שינה קרת את כתיבתו כדי לחקור את מה שהעיתונים לא יודעים להגיד לנו על האלימות בחיינו. ניסים קלדרון התפעל

    בסיפור הראשון בספר "פתאום דפיקה בדלת" נכנס לחדר איש מזוקן, מכוון אקדח לראשו של הסופר, ודורש ממנו לספר לו סיפור. בסיפור השני יש שקרן שמספר מעשיות על שוד, על מכות, על מוות מסרטן, על כלב ששתי רגליו משותקות. וכל השקרים ששיקר הופכים למציאות.


    אתגר קרת. ספרות במיטבה (צילום: יוסי צבקר)

     

    הסיפור השלישי עוסק בשאלה מהי המילה האחרונה שאומרים אנשים שמוצאים להורג. סיפור אחר מתחיל במשפט "הבן שלי רוצה שאהרוג אותה". ואפשר להמשיך ולמנות את המינים הרבים של האלימות הקשה ברוב הסיפורים שבספר הזה - את המכות, הסימנים הכחולים, העצמות השבורות והגופות המרוסקות.

     

    האם זה ספר של אתגר קרת? האם זה הדימוי של אתגר קרת ברפובליקה הספרותית הישראלית? והאם זה ספר טוב? כי אם האלימות כאן היא פיתרון ספרותי טכני שבא כדי ליצור עלילה מהירה, וקצרה, ומפתיעה - אז למעשה זה ספר נבוב שעושה שימוש נצלני וליטראטי בכותרות העיתונים שלנו.

     

    אבל התשובה לשאלה הראשונה היא: זה ספר שבו אתגר קרת השתנה. התשובה לשאלה השניה היא: תמיד היה פער גדול בין מה שמצאו רוב הקוראים בישראל באתגר קרת לבין מה שמצאו בו רוב המבקרים. בספר הזה הפער גדל עוד יותר. והתשובה לשאלה השלישית היא: זה ספר טוב במיוחד. וזאת ספרות במיטבה. זה רגע נדיר שבו סופר פיתח ושינה את כתיבתו, כדי לחקור את מה שלא יודעים להגיד לנו העיתונים שלנו על האלימות שבתוכה אנחנו הישראלים חיים.

     

    אלימות ונורמליות ומה שביניהם

    תכונה אחת שקרת תופס בעוצמה מיוחדת, היא משהו שאפשר לקרוא לו הצירוף הישראלי מאוד של אלימות ונורמליות. יש כאן סיפור על אישה צעירה שגופה התרסק בפיגוע התאבדות. בניתוח הפתולוגי מגלים הרופאים שסרטן מתקדם מאוד עתיד היה להמית את האישה הזאת תוך זמן קצר.

     

    על כך כותב קרת: "מצד אחד אפשר היה למצוא בגילוי הזה מעט נחמה – אין מה להכות על חטא בלבטים כמו 'אם רק לא היתה הולכת לעבודה באותו יום', או 'אם רק הייתי מקפיץ אותה עם הרכב', כשאתה יודע שאשתך היתה מתה ממילא. מצד שני, חדשה כזאת יכולה לגרום צער נוסף ולהפוך את המוות השרירותי והנורא הזה אמנם לפחות שרירותי אבל להרבה יותר נורא – הרי האישה מתה מוות כפול ומכופל, בלתי נמנע, כאילו משמיים רצו לוודא את ההריגה, ושום מחשבה על מה-היה-אילו לא היתה יכולה להציל את חייה, אפילו לא בדמיון. מצד שלישי, חשב לעצמו המנתח, מה זה משנה בעצם? האשה מתה, בעלה אלמן, ילדיה יתומים, זה מה שחשוב, זה מה שעצוב, וכל השאר זה סתם קשקוש".

     

    קרת כותב סיפורים שרובם קצרים במיוחד, אבל איזה יצר פנימי, או קצב פנימי, דוחף אותו לקצר עוד יותר את

    הסיפור שהתחיל בו, כדי להוציא מתוכו - כמו מתוך בובה רוסית – סיפור שני, לפעמים גם שלישי ורביעי. היצר הזה לקצר ולהתחיל-מחדש היה נשאר תרגיל בטכניקה ספרותית אילו הוא שלט בקרת, ולא קרת שלט בו.

     

    וקרת בהחלט שולט בכפילות המהירה הזאת, שולט עד כדי כך שהוא מוחק את רוב החיוכים שהיו בזוית פיו בסיפוריו המוקדמים כדי שלא להמתיק את האלימות, וכדי שהנורמלי לא יהיה מגוחך, אלא נחוץ ועמיד. כך תופס קרת, ששינה את הטון שלו, את האופי המיוחד מאוד והחצוי מאוד, של האלימות הישראלית.

     

    הוא סיפר בכמה ראיונות שהרעיון לסיפור הזה עלה בו כאשר פיגוע קשה קרה בזמן שמשחק כדורגל מכריע של הגביע העולמי הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה. לאחר כמה דקות של היסוסים החליטה תחנת הטלוויזיה לחצות את המסך לשניים: מימין הועבר שידור ישיר ממקום הפיגוע, ומשמאל הועבר משחק הכדורגל.

     

    משהו מן הליבה של האלימות האיומה החוזרת ומופיעה כבר עשרות שנים בישראל - אלימות שאנחנו מייצרים ואלימות שאנחנו סופגים - נמצא במסך הטלוויזיה החצוי הזה, וברגישות העליונה של קרת למסך החצוי הזה. מצב מלחמה אצל עמים אחרים הוא מצב טוטאלי. הוא מגייס אליו את כל כוחות הנפש ואת כל תשומת הלב. לא אצלנו.

     

    ספרות המסך המפוצל

    מאז 1973 חיים ישראלים צירופים משונים, כמעט פנטסטיים, של רצחנות ושל נורמליות, של מכות יומיומיות בחדרי חקירות ושל עסקי נדל"ן פורחים, של כריתת עצי זית ביחד עם מאה תערוכות שנפתחות ואלף ספרים שמופיעים, של קסאמים יחד עם חבילות נופש לטורקיה.

     

    אפשר לשפוט את הכפילות הזאת, אפשר לשנוא אותה או לכבד אותה (או גם לשנוא אותה וגם לכבד אותה). קרת לא מגנה אותה ולא מהלל אותה, הוא מתרגם אותה לספרות, וכך הוא מאיר אותה באלומת אור חזקה ומדויקת. כי כפילות של מסך מפוצל נוטה ליצור טשטוש.

     

    לפעמים נדמה לי שאלמלא היינו אנחנו, הישראלים, מטשטשים את האלימות האיומה שלנו, אלמלא היינו מוהלים אותה בתוך אנרגיה ויטאלית אמיתית, היינו כבר מזמן עושים משהו כדי להפסיק אותה. קרת הוא אמן גדול של אי-מהילה, של בו-זמניות, של פיגועים בתוך מחלות סרטן ומחלות סרטן בתוך פיגועים.

     

    אבל קרת לא היה קרת אילו הוא כתב רק את המסכים המפוצלים של המציאות שלנו; ברוב הסיפורים שלו מגיע רגע

    שבו כל מיני המציאות ממריאים ונעשים אגדה על דג זהב ושלוש משאלות, או אגדה על כריסטופר רובין ופו הדוב, או אגדה על סוכן ביטוח שהתעשר דווקא אחרי שמתאבד נפל עליו מגובה רב.

     

    תמיד היה משהו וירטואוזי ביכולת של קרת להזניק את האגדה מתוך הריאליה בדיוק ברגע הנכון, בדיוק כאשר הקורא חושב שכבר הבין לאן הסיפור הולך. אבל כאשר קרת משנה את פניו - גם האגדות שלו משנות את פניהן. כאשר המציאות שקרת מספר עליה נעשית מדממת ואלימה יותר, ההפלגה אל האגדה מסמנת לנו שאחרי שנים של אלימות יומיומית, שחדרה לנו אל מתחת לעור, אנחנו לא רק חיים מצבים של אלימות, אנחנו גם פיתחנו בתוכנו בועה פסיכולוגית ענקית. וזו בועה של אלימות שהיא הכל מלבד מציאות - היא אופציות של מציאות, היא התגוננויות מפני אלימות אפשרית, היא ייאוש כלפי הסיכוי להיפטר מן האלימות.

     

    כמו נחיתת סאדאת בלוד

    משום מה עלה בדעתי כאשר קראתי את הספר הזה הרגע שבו נחת סאדאת בלוד. כי ברגע האחד הזה ירדה מהלומה על ראשם של ישראלים רבים, וגם של מצרים רבים, והבהירה להם שחמישים אחוזים מן המלחמה האינסופית שהתרגלנו עליה היא מטען פסיכולוגי שלנו ולא מטען ריאלי.

     

    משהו מן הרגע הזה יש בסיפורים שבספר הזה: איש רגיל מופיע בפתח של מטוס רגיל, ולפתע אתה חש שמתערערים בתוכך כל האיזונים שבנית לעצמך במשך שנים בין תחושת המציאות שלך לבין תחושת הפנטסיה שלך.

     

    אלמנט אחד בכתיבתו קרת לא שינה, זה האלמנט של הכתיבה בקולו ובשפתו של האיש הרגיל, ולא הכתיבה בקולו של הוד רוממותו הסופר. יש לקרת הבנה עמוקה של תרבות פופולרית מודרנית: בפרוזה, בקולנוע, בקומיקס, ובאוויר

    שאנחנו נושמים.

     

    הוא מבין שדילן נעשה דילן דווקא כיוון שהוא לא שר בקול של זמר מקצועי ומלוטש, אלא דווקא כיוון שהוא לא מלטש את הצרידות שלו. הספרות העברית נושאת איתה מטען כבד וחזק של הסופר בתור "הצופה לבית ישראל", הסופר שהוא מנהיג.

     

    כבר מסיפוריו הראשונים לקח, לדעתי, אתגר קרת את הספרות העברית אל מקום תרבותי חדש, כאשר הוא שיכנע אותנו שהסופר שמספר מתוך הקהל הדחוס והאנונימי שלרגלי הבמה רואה הרבה יותר טוב מאשר הסופר המורם-מעם המדבר מעל הבמה. עכשיו, שקרת נעשה רציני יותר ועמוק יותר - גם הקול ה"דילני" שלו אומר לנו הרבה יותר על עצמנו.

     

    "פתאום דפיקה בדלת", מאת אתגר קרת, הוצאת זמורה ביתן 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים