שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קואוצ'ינג לילדים: איך זה עובד והאם זה כדאי?
    תופעת האימון האישי מתפשטת ומגיעה ללקוחות העדינים ביותר: ילדים ובני נוער. מי מתאים לאמן ילדים ואיך הוכשר לכך, מהן שיטות הטיפול בילדים, והאם ילדים בשלים וכשירים לעבור אימון אישי?

    לעסקים, לזוגיות, להרזיה - הקואוצ’ינג (האימון האישי) תופס תאוצה בישראל, ונראה שכבר יש לו דריסת רגל בכל תחום ובכל מסגרת. ההתפתחות הצעירה ביותר, תרתי משמע, היא אימון אישי לילדים. כ־100 קואוצ’רים, המגדירים עצמם מאמנים לילדים ולבני נוער, פועלים כיום בארץ. האימון לנוער מתבצע בקבוצות או בעבודה פרטנית. לעתים משולבים באימון הקבוצתי מפגשים אישיים. כשמדובר בילדים צעירים, האימון לרוב פרטני.

     

    על רקע התפשטותה של התופעה מתעוררות שאלות מטרידות בעניין זהות המאמנים, הכשרתם והפיקוח על התכנים ועל שיטות העבודה באימונים. מעבר לכך, עולה שאלת בשלותם של ילדים לעבור תהליך של אימון אישי.

     

    כתבה זו יצאה לבדוק מה נדרש ממאמן אישי של נער או ילד, מהם הכלים המקצועיים העומדים לרשותו (אם בכלל), האם קיימת חקיקה בנושא, והאם קיים גוף רשמי הבודק ומסנן מאמנים אישיים ואימונים אישיים לצעירים. שוחחנו עם מאמנים בולטים, עם ילדים ועם בני נוער הנמצאים בתהליך אימון אישי ועם הוריהם, עם פסיכולוגים וגם עם משרד החינוך. התוצאות – לפניכם.

     

    מי המבוגר האחראי פה?

    קואוצ’ינג הוא אימון של יחידים או של קבוצות, שמשלב שיטות הדרכה והנחיה במטרה להשיג יעד מסוים או לשפר מיומנויות מסוימות. בישראל פועלים שלושה

    גופים השואפים לאגד את המאמנים: ארגון המאמנים בישראל שבראשו עומד אלון גל; איק”א (האיגוד הישראלי לקואוצ’ינג) שבראשו עומד ראובן כ”ץ; ולשכת המאמנים בישראל שבראשה עומדת עו”ד אביבה באומל. שלושת הגופים הם עמותות רשומות, ללא כוונות רווח.

     

    לשכת המאמנים של באומל, שבה רשומים 2,200 חברים, פועלת להקמת ועדות הסמכה ולאישור תוכניות לימוד להכשרת מאמנים. הכוונה היא שרק מאמנים שסיימו קורסי אימון באחד המסלולים המוכרים על ידי הוועדה יוכלו להיות חברים בלשכה.

     

    אלא שבינתיים אין חקיקה בנושא ואין גוף רשמי המפקח על המוסדות המכשירים קואוצ’רים ועל תוכניות הלימוד להכשרת מאמנים. באתר של לשכת המאמנים מרוכזים שמותיהם של גופים המכשירים מאמנים, ובצדם הערה שכדאי לשים לב אליה: ”בעמוד זה מופיעים שמות בתי הספר המזוהים עם לשכת המאמנים בישראל. אין בפרסום זה כדי להוות הכרה ו/או המלצה של הלשכה ביחס לבית ספר כלשהו”.

     

    אביבה באומל ואלון גל אומרים כי גם במדינות מערביות אחרות אין חקיקה מסדירה. לטענתם, בחו”ל אין צורך בתואר אקדמי כדי להוציא תעודת אימון, ותנאי הקבלה לקורסי ההכשרה אינם מחמירים במיוחד. עם זאת, ישנן מדינות שבהן אפשר ללמוד קואוצ’ינג לתואר אקדמי.

     

    כשמדובר במאמנים אישיים לילדים ולבני נוער, המצב מורכב ועדין עוד יותר. בחלק מהגופים המלמדים קואוצ’ינג בישראל קיימות תוכניות להכשרת מאמנים לילדים. לתוכניות אלה מתקבלים ברוב המקרים בעלי תואר ראשון בחינוך או בעבודה סוציאלית, בוגרי קורס אימון בסיסי (בן שלושה עד שישה חודשים) או בעלי ניסיון מוכח בהדרכת ילדים. עם זאת, גם אדם שלא עבר הכשרה לעבודה עם ילדים יכול לשמש מאמן אישי לילדים. ואכן, בין האנשים המגדירים עצמם ”מאמנים” ועוסקים בעבודה עם ילדים ובני נוער, יש כאלה שלא עברו כל הכשרה לאימון משום סוג שהוא.

     

    תוכניות לימוד להכשרת מאמנים לילדים ולבני נוער קיימות בחלק מהמוסדות האקדמיים, בהם אוניברסיטת בר אילן ומכללת לוינסקי לחינוך, וכן בגופים פרטיים.

     

    באומל: ”אני חושבת שהתופעה של מאמנים לילדים ולבני נוער היא תופעה נפיצה. אנחנו, בלשכה, עדיין לא מינינו ועדה מסודרת שתבדוק את הקריטריונים שבהם צריך לעמוד מאמן ילדים ונוער, כשהשאלה המהותית יותר היא האם ילד הוא בר אימון בכלל”.

     

    כשמגיעים לשאלת החקיקה בנושא, משמיעים בכירי המאמנים דעות מקוריות. ”אין במדינת ישראל חוק שעניינו אימון”, מבהירה באומל. ”יש כרגע הצעת חוק אחת בנושא, שהגיש השר סטאס מיסז’ניקוב, והיא איננה מספקת. אבל חקיקה בנושא לאו דווקא תקדם את המקצועיות של האימון ואולי אפילו תפריע לגיבוש סטנדרטים מקצועיים ראויים”.

     

    אלון גל, יו”ר ארגון המאמנים, בעליה של חברת ”תות - תקשורת ותוצאות” וכוכב תוכנית הטלוויזיה ”משפחה חורגת”: ”אני לא חושב שצריכה להיות רגולציה ולא חושב שצריכה להיות חקיקה בתחום הקואוצ’ינג. זה מה שיפה במקצוע הזה. אם מישהו היה 20 שנה בהודו, חזר עם תובנות ועכשיו הוא מאמן, נראה לי לגיטימי שאני אשלם מרצוני החופשי כדי לשמוע את חוכמתו. לדעתי, מה שצריך כאן הוא טופס שעליו מחתים המאמן את המאומן בתחילת האימון, ובו המאומן מצהיר שהוא יודע כי האימון הוא מקצוע שאין בו רגולציה (הסדרה) ושהוא מקבל עליו את תהליך האימון. סוג של גילוי נאות”.

     

    זה בנוגע למבוגרים. אבל אתה משוכנע שתהליך הקואוצ’ינג מתאים לילדים?

    ”האימון מתאים יותר לגילי העשרה המאוחרים ולא לילדים, אבל אין כאן כללים, אין מתאים ולא מתאים. זה תלוי מאוד בילד ובמוכנות שלו לעבור תהליך של אימון”.

     

    צביה גל, מרכזת תחום אימון אישי ב”תות – תקשורת ותוצאות”, נשמעת נחרצת יותר בנושא. היא מדגישה שהחברה מכשירה מאמנים לבני נוער מגיל 15 ומעלה ולא לילדים. ”אני לא חושבת שילדים יכולים להכיל את תהליך האימון. זה ממש לא פשוט להם. התוכן והכלים שאנחנו מעבירים לבני הנוער גדולים על ילדים מתחת לגיל 15. בגיל מוקדם יותר הנפש שלהם עדינה יותר, והם זקוקים לאנשי מקצוע המומחים בתחום. ילדים צעירים הם בעצם מראה של ההורים שלהם, ולכן אני מעדיפה לאמן את ההורים כדי לשפר את חייו של הילד”.

     

    צביה גל היא בעלת רקע עשיר בהדרכת נוער, אבל באוניברסיטה לא למדה. לדעתה, אין הכרח בתואר אקדמי כדי לאמן נוער: ”מאמני נוער צריכים בעיקר להכיר את עולמם של בני הנוער, להבין את השפה שלהם, וכן להיות בעלי ניסיון של שלוש שנים לפחות באימון אישי”.

     

    כן, המאמן!

    בת שבע טל, מאמנת אישית ויועצת ארגונית, בעלת תואר ראשון בחינוך ותואר שני בייעוץ ארגוני, עבדה במשך 18 שנה כמורה, ולא רוותה נחת ממערכת

    החינוך. ”בבית הספר מצפים מהילדים רק להשיג ציונים. אף אחד כמעט לא מלמד אותם כישורי חיים, דברים בסיסיים כמו איך לארגן את הזמן שלהם, איך לגשת לאנשים, איך להסביר מה הם רוצים. גם בבית ההורים לא מדריכים אותם. הילדים לא מדברים עם ההורים והפערים רק מתרחבים”.

     

    טל מעבירה קורסי אימון בקבוצות לילדים מגיל 11 ומעלה. את תוכנית האימון פיתחה בעצמה.

     

    מאין זה הגיע?

    ”לי עצמי הייתה ילדות לא קלה. הייתי ילדה מוכה וחסרת ביטחון עצמי, ודווקא מתוך הקושי צמחתי. הבנתי מהן נקודות החוזק שלי ואותן חיזקתי. כך אני עושה היום עם הילדים בקורסים. כל ילד מגיע עם מטרות משלו, והשיטה שלי מחפשת לחזק את ההצלחות ולממש את המטרות שלו”.

     

    מי מתאים לדעתך לאמן ילדים ונוער?

    ”הוא צריך להיות איש חינוך, אדם בעל ניסיון בחינוך, שעבר מסע אישי עד שהגיע להיות מאמן. אני כמעט לא מכירה קואוצ’רים שבאמת הוסמכו לאמן ילדים ונוער. הם בונים תוכנית אימון כלשהי ולא צריכים אישור של אף גורם רשמי כדי לאמן ילדים. אני מכירה מישהי שעבדה בהייטק, עשתה קורס מאמנים במשך 3־4 חודשים ופתחה קורס לאימון ילדים. בעיניי זה ביזיון”.

     

    אפילו בתחום ההרזיה אפשר למצוא היום אימון לילדים. את ההיגיון מאחורי העניין מסביר נמרוד גוברין, מאמן אישי, המעביר לילדים סדנאות אימון להרזיה: ”פעם היה ילד שמן אחד בכיתה, אולי שניים. היום יש עשרה. ההשמנה היא מכת מדינה והשאיפה שלי היא לייצר כאן מהפכה בריאותית שמתחילה כבר בילדים”.

     

    גוברין, שאינו דיאטן ואינו רופא, פיתח שיטה משלו להורדה במשקל ולקיום אורח חיים בריא. השיטה

    המקורית, ששמה BMI-24, מאמנת את המוח להשתתף בתהליך ההרזיה, ולא להתנגד לו. בקבוצות, לילדים מגיל עשר ומעלה, הוא בונה תוכנית אימונים אישית ועורך תרגילי מוטיבציה ודמיון מודרך.

     

    לא נראה לך מוקדם מדי להכניס ילד בן עשר לתהליך כזה?

    ”הסדנאות שאני מעביר נועדו להרגיל את הילדים לאורח חיים בריא. אני לא חושב שזה מוקדם מדי, להפך, הרגלים כדאי לאמץ כבר בגיל צעיר. מעבר לזה, היום ילדים מאוד מודעים, ויודעים מצוין מהו אוכל בריא ומה לא, אבל אין להם מוטיבציה לחיות בריא. אני מחולל להם את השינוי במוח ולא בפה. הילדים חייבים להביע רצון אמיתי להשתתף בסדנה, ולא להיות בה כי ככה ההורים שלהם רוצים”.

     

    למה ללמוד את זה אצלך ולא אצל דיאטנית?

    ”דיאטנית לא מצליחה לגרום לילד לאכול אוכל בריא מרצון. אני כן. אני מצליח להביא את הילדים האלה למוטיבציית שיא. אני נותן להם הוראות מדויקות מה לעשות ומניע אותם לפעולה. מעבר לירידה במשקל, זה נותן להם כלים להצלחה בחיים, ומשפר את ביטחונם העצמי”.

     

    יכול להיות שהסדנה מביכה ילדים מסוימים, מותירה בהם משקעים?

    ”ההפך הוא הנכון. אתן לך דוגמה: כל יום הילדים מסמסים לי בקודים דברים הקשורים בתהליך שהם עוברים. אחד הקודים הוא מ.א – מאגרי אושר. הם צריכים בכל יום לסמס לי מ.א, שזה אומר שמצאו באותו יום איזה מאגר אושר בחיים שלהם. אני בעצם מפחית את רמת התסכול שלהם. מי שמאושר, לא צריך לנשנש בלילה”.

     

    על סמך מה אתה נותן להם הדרכה תזונתית? הרי לא הוסמכת לנושא. מדובר בעניין בריאותי.

    ”אני לא נותן הוראות מה לאכול ומה לא. הדבר יוצר אנטי, ואז תהליך ההרזיה לא יעיל. כמו כן, אני מאמין שילדים כיום יודעים מה משמין יותר ומה פחות. אני מסביר להם איך עובד הגוף, איך פועל העיקרון של חילוף החומרים, איך קלוריות הופכות לשומן”.


     

    הורים וילדים מספרים

    נורית (השמות שונו. השמות המלאים שמורים במערכת) מספרת שהקואוצ’ינג עשה נפלאות לבתה בת ה־11. ”לילדה לא הייתה מודעות עצמית בכלל. לקחנו אותה במשך זמן רב לפסיכולוגית, אבל הקואוצ’רית היא שחוללה את השינוי הגדול ובזמן קצר יחסית. בקורס קיבלה הילדה כלים מעשיים. הייתה עבודה תכל’ס שהובילה לתוצאות מדהימות”.

     

    לא חשבת שזה מוקדם מדי לשלוח ילדה בת 11 לקואוצ’ינג?

    ”ממש לא, הגיל הוא דווקא יתרון. ילדים הם כמו פלסטלינה, אפשר לעצב אותם. אם אתן לה להתפתח באופן עצמאי, היא לא תממש את כל הפוטנציאל שיש בה. ילדים זקוקים להכוונה, לטיפוח, למישהו שיוביל אותם קדימה, שייתן להם את הכלים להגשים את עצמם”.

     

    זה לא תפקיד ההורים?

    ”בעיקרון כן, אבל בפועל אני לא חושבת שיש לנו היכולת לתת לבת שלנו את כל הכלים שהיא זקוקה להם, את ההכוונה הזאת. הרבה פעמים ילדים רוכשים יותר כבוד למדריכים או למאמנים מאשר להורים שלהם”.

     

    דרורית, בת 15, עברה בקיץ האחרון קורס קואוצ’ינג קבוצתי ובימים אלה היא ממשיכה במפגשים אישיים עם המאמנת. ”הקורס שינה אותי, אני ילדה אחרת”, היא מספרת. ”פעם ויתרתי מראש, לא הייתי עומדת על שלי, הידרדרתי בלימודים וגם מבחינה חברתית. המאמנת עוזרת לי להגשים את המטרות שלי”.

     

    דרורית מספרת שהמאמנת משתמשת בשיטות שהיא לא הכירה: ”בכל מפגש אנחנו עושים מדיטציה, והיא גם פותחת לנו בקלפים (קלפי אימון להתבוננות ולהעלאת המודעות העצמית, ק”נ)”.

     

    גם מיכל, אמו של גיא בן ה־13, משבחת את תהליך האימון הקבוצתי שהילד עובר. ”הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז מאובחנת, שמקורה רגשי. לכן הוא חסר ביטחון ובעל הערכה עצמית נמוכה. לפני שהגענו למאמנת, ניסינו טיפול פסיכולוגי וטיפול באמצעות בעלי חיים, אבל השיטות האלה לא עזרו לו. הפסיכולוג אמר לילד מה לעשות, ואילו הקואוצ’ינג נותן לו כלים להשתמש במה שכבר יש בו כדי לשפר את מצבו”.

     

    גיא עצמו נשמע נלהב לא פחות: ”הסכמתי מרצוני להשתתף בסדנת אימון קבוצתי, ואפילו ויתרתי על משהו אחר שהיה לי באותה שעה בשביל זה. היה לי כיף בסדנה. הביטחון העצמי שלי השתפר ועכשיו אני רוצה חברים חדשים”.

     

    אם נוספת, שרית, מספרת על הסיבות שבגללן הגיעה בתה, ענבל בת העשר, לאימון אישי: ”הילדה סבלה מחוסר הערכה עצמית, מוויתור עצמי, מבעיות בתקשורת החברתית ועוד.

     

    ההורים של היום לא יכולים לספק לילדים שלהם את כל רמת הקשב שהם זקוקים לה. בעלי ואני מגדלים ארבעה ילדים, ואין סיכוי שנצליח להגיע להתייחסות פרטנית ומעמיקה לכל אחד מהם. לכן אנחנו מעדיפים לקבל עזרה מקצועית”.

     

    פסיכולוגים בעידן הקואוצ’ינג

    הורים השוקלים לשלוח את ילדיהם לאימון אישי או קבוצתי, מציבים לא אחת מול האימון את אפשרות הטיפול הפסיכולוגי. התפשטות הקואוצ’ינג מחייבת התמודדות עם הנושא גם מצד פסיכולוגים. רבים מהם משמיעים ביקורת על האימון האישי ועל המאמנים, אבל חלקם משתלבים באופן פעיל בתופעה הנפוצה.

     

    ד"ר שאול ליבנה, פסיכולוג חינוכי, מאמץ בעבודתו שיטות אימון בצד הטיפול הפסיכולוגי הקלאסי: ”לפעמים אני בכובע של פסיכולוג, שמטפל בשיטות פסיכואנליזה, ולפעמים בכובע של מאמן, הנוקט שיטת טיפול פסיכולוגית, שהיא הרבה יותר אקטיבית, דוחפת ומכוונת”.

     

    עם זאת, ליבנה לא מסתיר את הסתייגותו: ”קואוצ’רים הם לא אחת אנשים שלמדו מעט יחסית ואין להם יכולת להתמודד עם כל הבעיות. הם עלולים לעורר תכנים שלא יידעו איך להתמודד איתם וליצור אצל

    המטופל אבריאקציה (העלאת תכנים מודחקים מהתת מודע). הם גם עלולים לא לשים לב לרבדים חשובים אצל המטופל. טיפול פסיכולוגי הוא אמנם ארוך יותר מקואוצ’ינג, אבל קיצורי דרך לא תמיד מביאים לתוצאות רצויות”.

     

    ד"ר רוברט צ'רניק, פסיכולוג חינוכי, עומד על ההבדלים בין אימון אישי לילד ובין טיפול פסיכולוגי: ”קואוצ’ינג לא מחליף טיפול פסיכולוגי. הוא יותר תהליך של העצמה. הקואוצ’ינג מתאים יותר לצרכים שגרתיים, ולא יכול לבוא ככלי טיפולי לילד עם בעיות רגשיות כאלה ואחרות”.

     

    בתגובה לפניית מגזין מנטה מסר משרד החינוך כי לא קיימת כל תוכנית אימון לילדים הנמצאת בפיקוחו. המשרד אינו מפעיל מטעמו הכשרת מאמנים לילדים בישראל ואף אינו מכיר בתוכניות כלשהן.  


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים