זה עוד יגמר בבכי (או שלא?!)

לא מזמן חבריי עשו לי סוג של "התערבות" בחיי האהבה (מה שמכונה באנגלית Intervention) - מהסוג שעושים לאלכוהוליסטים כדי לגרום להם להיכנס למוסד גמילה. בזמן שמשפטים כמו "הכנסת ראש בריא למיטה חולה" ו"קפיצת ראש לבריכה ריקה ממים" התעופפו להם באוויר, החלו לחלוף לנגד עיניי הפרצופים של הגברים האחרונים שהיו בחיי: "הם צודקים", הנהן לי פרצופו של "ב", המכור לסמים לא כל כך קלים לשעבר שכיום מכור לאלכוהול. "את לא יכולה להתווכח עם זה", הנהנן "נ", שפגשתי כשהגיע לביקור מולדת לפני שחזר לאהובתו האמיתית - הודו. "א", השכן הבעייתי מלמעלה, רק קרץ. טוב, אף פעם לא דיברנו הרבה.

כשנזרק המשפט "אולי את לא באמת רוצה קשר רציני", התפוגגו להם הפרצופים המרחפים. כבר שמעתי את המשפט הזה בעבר, למעשה אפילו אמרתי אותו בעצמי לא מעט. זה קרה לפני כמה שנים, כשחברתי אורית (שם המשפחה שמור במערכת) דיווחה לי בהתרגשות על מדשאות המכללה שהיא פגשה "בחור מדהים" שהכין לה אתמול ארוחת ערב. ככה בדיוק היא זרחה כבר כמה פעמים באותה השנה. כמה מפתיע, זה תמיד נגמר בבהייה אינסופית במסך הסלולרי ובלב שבור. משום מה ילדת הכפר הזו - שרצתה בכל לבה זוגיות אמיתית, לא התייחסה למראה חיצוני וחיה חיים צנועים ושקטים - בחרה שוב ושוב לצאת דווקא עם ברמנים. למעשה, היו חמישה באותה תקופה (לא מגזימה, חמישה רצוף!). את הבחור הנוכחי היא גם פגשה בבר. מעבר לעובדה החמורה ששוב מדובר בזה שמזג לה את השתייה, הפעם הסתבר שהוא גם אחד מבעלי המקום. תלשתי את קצוות הדשא שהיה לי ביד וזעקתי מיואשת: "לא למדת כבר שזה בחיים לא יעבוד?!".

הרי הרוב יסכימו שיש קשרים שפשוט לא נועדו להיות רציניים. בטח כבר אמרו לך שאם את מחפשת קשר רציני - כדאי שתתרחקי מהבחור שסיים אתמול מערכת יחסים של שמונה שנים, שלא מומלץ לצאת עם ברמן, שאהבה מעבר לים תיגמר בלב שבור, ושבחור שאספת במועדון וסיימת את הלילה בין סדיני הפלנל המשובצים שלו – כנראה לא תראי מתחת לחופה. במידה מסוימת זה נכון, אבל גם אם מדובר במיעוט – יש מקרים שמוכיחים שזה לא תמיד מסתיים בטעם רע של אלכוהול זול. לפעמים, רק לפעמים, זה אפילו יכול להסתיים בסיפורים מתוקים להחריד.

פחות משנתיים אחרי השיחה ההיא על הדשא במכללה, מצאתי את עצמי רוקדת על הדשא בחתונה של אורית (31) והברמן שלה, ירון (32). טפו טפו, נראה שהיא זכתה בפרס הגדול: לא רק בעל חתיך, אוהב, מקסים ומתחשב, אלא ברמן ששדרג את עצמו לשף. כן, שף פרטי משלה בבית. אבל הדרך לשם לא הייתה פשוטה.

(יש מצב שאתה מנסה לסמם אותי?)

"ירון עבד בבר שהייתי מגיעה אליו המון", משחזרת אורית, "הוא כל הזמן היה מסתובב לידי אבל מתעלם ממני לחלוטין. עד שפעם אחת כשהייתי שיכורה אמרתי לו 'אתה לא יכול להגיד שלום?'. הוא שאל מה אני שותה, ואמרתי לו שאני סומכת עליו. המשקה שהוא מזג לי פשוט הרג אותי. הרגשתי נורא ויצאתי החוצה. הוא רצה לעזור לי, אבל החברים שלי כעסו עליו ואף אחד לא נתן לו להתקרב מחשש שהוא מנסה לסמם אותי כדי לגרור אותי לשיחים או משהו".

אני מניחה שזה לא נגמר שם.

"לא ממש. יום לאחר מכן הוא חיפש אותי, התנצל והזמין אותי אליו לארוחת ערב ביתית. גם באותו ערב הוא הצליח לעצבן אותי. הוא נישק אותי לראשונה ותוך כדי, בלי שבכלל שמתי לב, הוא פתח לי את החזייה. ישר הבנתי שהוא רוצה ממני רק דבר אחד. מבחינתי היה ברור שרציני זה לא הולך להיות".

למרות ההתחלה המקרטעת אורית וירון המשיכו לצאת כמה שבועות, ואז התרחש האירוע שבעקבותיו ירון הבין שמצא את האישה שלו. "יום שישי אחד הוא פשוט נעלם לי", מספרת אורית, "ידעתי שבערב הוא עובד ושאנחנו אמורים להיפגש בבר, אבל הוא לא התקשר ולא ענה לשיחות שלי כל היום. חוויתי על בשרי לא מעט מניאקים ועברו לי סרטים בראש. כשהגעתי לבר הוא לא היה שם. התיישבתי על המדרגות בחוץ ובכיתי את נשמתי. פתאום הוא הופיע מולי, ובאותו רגע פשוט התפרצתי והטחתי בו בלי חשבון שאם הוא רוצה לזרוק אותי יש דרך לעשות את זה בצורה מכובדת".

אוי, איזו טעות...

"לגמרי. לא רק שיצאתי עם ברמן, בניגוד לחוקים, גם עשיתי את ההצגה שהכי אסור לעשות לגבר: אחרי היכרות של כמה שבועות, לבכות לו שהוא הולך לעזוב אותי ולעשות סצנה היסטרית ופומבית של בכי והאשמות בלי מעצורים? הייתי בהלם מעצמי".

איך יצאת מזה?

"מה שהיה אמור להבריח אותו למעשה קנה אותו. דווקא בגלל שהגבתי בצורה דרמטית כזו לכך שהוא לא התקשר, הוא הבין שזה זה".

בניגוד לכל הציפיות, לאחר שלושה חודשים אורית וירון עברו לגור יחד. ביוני 2007 הם התחתנו, ובימים אלה הם מתארגנים למעבר מהעיר הגדולה למושב בצפון.

שאלת את עצמך פעם מה לילדה טובה כמוך ולברמנים?

"לא יודעת, הם עשו לי את זה בטירוף. יש משהו במגבת שתלויה להם על הישבן שלא יכולתי לעמוד בפניו. אני גם מניחה שכמו כל המטומטמות, גם אני נמשכתי לילדים הרעים. החברות הכי טובות שלי כמעט הפסיקו לדבר איתי כי הן חשבו שזה מנגנון הרס עצמי. אבל מזל שלא הקשבתי לאף אחד, אחרת לא הייתי איפה שאני היום".

אבל הדרך לא תמיד הייתה עשויה מרציפן. "היו רגעים קשים בגלל העבודה שלו", היא נזכרת. "אתה לא יכול לעבוד בבר ולהתנהג כאילו יש לך חברה. בחורות עם פחות מדי בגדים זורקות את עצמן עליך, ואתה צריך לחבק אותן ולחייך אליהן. אני יושבת שם על הבר, הכול קורה מול הפרצוף שלי וזה מטריף אותי. ואני בכלל לא מדברת על הפעמים שלא הייתי שם ויכולתי רק לדמיין מה קורה".

איך התמודדת עם זה?

"צריך ללמוד לסמוך, אבל זה לא קל בכלל. תמיד ניסיתי לזכור שאם גבר רוצה לבגוד הוא יעשה את זה גם אם הוא עובד במשרד שיש בו רק גברים. אם הוא לא רוצה לבגוד הוא יכול לעבוד כברמן כשכל הכוסיות של העולם סביבו. מעבר לכך, יחד עם הקושי יש גם יתרון גדול בלהתמסד עם גבר שחווה כל כך הרבה, זה עדיף ממישהו שלא חווה מספיק ובהמשך ילך לחפש את זה. אני מאחלת לכל הבנות בעולם גבר מדהים כמו ירון. אני יודעת שהוא ימכור את נשמתו לשטן בשבילי".

לישון עם האויב (ואפילו לבשל לו ארוחת ערב)

כביכול, הסוד לזוגיות מוצלחת אינו טמון רק בגבר שאת בוחרת, אלא גם בדרך שבה הכול מתחיל. הרי "ספר החוקים הגדול של הזוגיות" קובע בבירור כי לא שוכבים עם בחור בפגישה הראשונה וכי לפגוש בחור במועדון ולהגיע איתו מיד למיטה זה לא מתכון לזוגיות ארוכת ימים. אבל הספר לא תמיד צודק. ההוכחה: תינוקת יפהפייה בת שנה וחצי בתחפושת של חיפושית, שמורחת עליי מעדן חלב ברגעים אלה ממש.

"זו הייתה תקופה פרועה", משחזרת מיכל (כל השמות מעתה בדויים, הפרטים שמורים במערכת), אמא של החיפושית. "זה קרה לפני כמה שנים, כשיצאתי לחגוג יומולדת עם חברות שלי בבר בתל אביב. המבטים שלנו הצטלבו, אבל לא קרה כלום עד שאחת הבנות עלתה לרקוד על הבר, נפלה והעיפה על דרור כוס יין. הוא נאלץ לעבור מקום. הוא בא לעמוד לידי, דיברנו קצת ותוך כמה דקות כבר התנשקנו שם על הבר".

"אמא שלך הייתה וואו וואו", אומר דרור לחיפושית ופונה שוב אליי: "שאלתי אותה 'אצלי או אצלך?', ובסוף הצעתי שניסע אליה. הרי לא מכניסים את האויב לטריטוריה שלך". דרור ומיכל בילו את הלילה אצלה, והוא נשאר לישון.

"אני הייתי רגילה שהם קמים והולכים. מה אני צריכה אותם על הבוקר?", נזכרת מיכל, "אבל משום מה לא היה לי נעים להעיף אותו. בבוקר נכנסתי להתקלח ולא הייתי בטוחה שהוא יהיה שם כשאצא, אבל הוא היה שם ואפילו הציע להחליף מספרי טלפון".

"מה חשבת, שאני אלך בלי להגיד שלום? עם איזה בחורים יצאת לפניי?!", דרור מתערב.

"הייתי בתקופה של ליהנות מהחיים, בלי להתרגש מהקטעים האלה. אם בא לי לשכב עם מישהו, אני שוכבת איתו", משתפת מיכל. להפתעתה הגדולה, דרור התקשר עוד באותו הערב. הם קבעו פגישה נוספת, הפעם אצלו בבית (כן כן, ה"אויב" נכנס לטריטוריה) והוא אפילו בישל לה ארוחת ערב.

איך זה המשיך מכאן?

"שלושת החודשים הראשונים היו לא מסודרים ולא ברורים, לא לפה ולא לשם, ובסופם נוצרה תקופה של נתק. ואז, פעם אחת התקשרתי אליו באחת בלילה. הוא היה בבר שבו נפגשנו. שאלתי אותו אם הוא רוצה להיפגש. הוא עשה קצת פוזות, אז אמרתי לו 'סבבה, ביי' וניתקתי. מיד אחר כך הוא התקשר ומאז אנחנו יחד".

"הכול פתוח והכול יכול לקרות", מסכם דרור את הסיפור האופטימי שלהם. "אתה יכול לפגוש את האהבה שלך בכל מקום ובכל זמן. אין לזה חוקים".

"תכלס", מוסיפה מיכל, "כל ספרי החוקים שלנו, הבנות, הם מטופשים. הנה, תראי מה קרה לי, למרות שמה שעשיתי זה Big No No לפי הספר".

מסבירה פניה לתייר (כל לילה מחדש)

את טל ואנדרי היה קשה לתפוס לריאיון. הם מטיילים כבר יותר משבוע עם הוריו של אנדרי, שהגיעו מהולנד לראות לראשונה את המדינה שבה בנם חי זה שנה. לבסוף הצלחתי לפגוש את בני הזוג לקפה וקינוחים עם ההורים, שזכו גם הם לשמוע את פרטי הסיפור שהביא אותם למקום הלא צפוי שהם יושבים בו היום.

שניהם טיילו בהודו באזורים שונים. תקראי לזה מקריות, תקראי לזה מזל, אבל הם בכלל לא היו אמורים להיפגש. הוא קנה כרטיס לרכבת ומצא את עצמו ברשימת המתנה. הרכבת נסעה בלעדיו. גם היא קנתה כרטיס לרכבת, שהתגלה ככרטיס פיקטיבי לרכבת דמיונית. שניהם נאלצו להגיע לדלהי כדי לתפוס רכבת אחרת. אנדרי זוכר היטב את הרגע שבו פגש בה לראשונה.

 "נכנסתי לקרון, וראיתי אותה מתווכחת עם אחד ההודים על מקום ישיבה. הייתה לה מעין כוחניות ואש כזו בעיניים". "הייתי 'ישראלית' מצויה", היא מבהירה. כך יצא שהם ישבו על אותו המושב כל הנסיעה - 16 שעות. כשהגיעו ליעדם, החליטו לחפש יחד בית הארחה. "היה לי כרטיס לרכבת שיצאה שלושה ימים לאחר מכן, אבל רציתי להישאר עם טל ולא עליתי עליה", מספר אנדרי. למרות המתח המיני, במשך כשבוע לא קרה דבר. שניהם זוכרים בדיוק את הרגע שבו התקרבו. "עשיתי קעקוע ממש מורכב, וזה לקח כמעט יום שלם", הוא משחזר, "היא הייתה לצדי כל היום. הייתי מופתע שהיא נשארה בסביבה בשבילי ולא ניצלה את היום לטייל. בשלב מסוים זה היה כרוך בכאב נורא, והיא ניחמה אותי וליטפה אותי". למחרת הם התנשקו לראשונה. "זה לקח זמן כי לא רציתי להתאהב", הוא מספר, "הייתי רווק רק כמה חודשים, אחרי שיצאתי ממערכת יחסים רצינית של שבע שנים". "אני לא הייתי מוכנה לסטוץ, נמאס לי מזה", מספרת טל, "זה קרה רק כשהייתי בטוחה שזה לא סתם".

השניים המשיכו יחד לנפאל, ושם התחילו הדיבורים על חיים משותפים בישראל. "היינו בטרק של 12 יום בהרים", היא מספרת, "היה לו יום הולדת 29 ובאמצע ההרים הבאתי לו עוגה ובלונים, ואמרתי: 'מעניין אם אני אהיה לידך כשתחגוג יום הולדת 30'".

"בשלב הזה התחלתי לחשוב: האם זו אופציה בשבילי לארוז הכול ולעבור לישראל? הרי זו המדינה האחרונה בעולם שתכננתי להגיע אליה", הוא אומר. "הוא היה מפגין נגד המלחמה והמעשים של ישראל", מוסיפה טל.

לאחר כשישה שבועות יחד, טל חזרה ארצה. זמן לא רב אחר כך אנדרי נחת בישראל. מאז עברה שנה. בני הזוג התמודדו עם משרד הפנים, ואנדרי עבד בעבודות מזדמנות עד שמצא עבודה בחברת אינטרנט. "זה לא קל, זו מחויבות גדולה", אומרת טל, "עכשיו הוא יותר מעורב ולומד את השפה, אבל כשהוא הגיע הייתי הדבר היחיד שהיה לו פה".

"הקשיים משתנים", הוא מוסיף, "בהתחלה זה כיף, מרגש. אתה תייר אז לא אכפת לך שאתה לא מדבר את השפה, אבל אז אתה מתחיל להתגעגע למשפחה ולחברים. הזמנים הכי קשים היו אחרי שביקרנו בהולנד, אז אתה מתחיל להבין שהחיים שם התקדמו בלעדיך. הדבר הקשה ביותר כאן הוא השפה. להצליח להבין מה קורה סביבי, להיות חלק מחיים חברתיים רגילים. יש לנו קשיים אחרים משל זוגות רגילים".

"מי שמתכנן דבר כזה חייב לדעת שזה דורש שהחיים ישתנו לחלוטין", אומרת טל, "חייבים להיות מאוד מסורים. אבל לי זה מתאים, זה אף פעם לא מרגיש לי כמו טרחה". "זה כי היא אוהבת אותי", מחייך אנדרי.

אז נכון, לא כל הסיפורים נגמרים בחיים משותפים פלוס חיפושית, ואין צורך להטיח עכשיו את הראש בכל קיר בטון שנקרה בדרכך. קשרים שיש לגביהם סימני אזהרה פעמים רבות אכן נגמרים בבכי, אבל אם זה מספיק חשוב לך או שכבר הכנסת רגל פנימה - תדעי שיש סיכוי שזה גם יצליח, כנגד כל הסיכויים.