שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: יעקב בן אלפי, לע"מ
    "מזל שיש את מי להאשים". 4 אמהות, עשור אחרי
    בליל אסון המסוקים נולדה אחת מתנועות המחאה המשפיעות בתולדות המדינה. עשור אחרי הנסיגה מלבנון, הפגשנו את ארבע אמהות לשיחה על העשייה ועל ההתפכחות הישראלית. למרות שקולן נדם בזירה הציבורית, הן מקוות שיום יבוא ותקום תנועה דומה שתוביל לנסיגה מיהודה ושומרון, וגם היום צה"ל חוטף מהן על ימין, ובעיקר על שמאל. כתבה ראשונה בסדרה
    מבזק החדשות המיוחד שקטע את לוח השידורים בפברואר 1997 תפס את מירי סלע בדרכה הביתה לקיבוץ מחניים שבצפון. רעש המסוקים והאמבולנסים והריח שעמד באוויר העידו על אסון גדול. היא קיוותה לא למצוא בין הנעליים התלויות על העצים את נעליו של בנה, ששירת בסיירת גולני. בלילה הנורא ההוא גם רונית נחמיאס לא עצמה עין, וכך גם זהרה ענתבי שעמדה קרועה והתבוננה במשאיות ועליהן 73 ארונות ובהן גופות החיילים שנהרגו באסון. למזלן, בניהן לא נהרגו, אבל מהאירוע הטראומתי הזה נולדה התנועה. כבר באותו הערב נפגשו בביתה של רחל בן דור, והשאר היסטוריה. ראיון שהופיע בעיתון הקיבוץ תחת הכותרת "ארבע אמהות" הפך אותן לתנועה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. מתנועה שולית התנחלו עד מהרה בלב הקונצנזוס. שלוש שנים לאחר מכן יצא צה"ל מלבנון.

     

    בחלוף עשור, נדמה כי מי שהוגדרו "ארבע סמרטוטות" בפי מח"ט גולני לשעבר, שמואל זכאי, נדחו מלב הקונצנזוס הישראלי, באדיבות ההתפכחות שליוותה את ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה ו"עופרת יצוקה". גם מעורבות הורים לחיילי צה"ל אינה נחשבת יותר לבון-טון והתקשורת חשדנית וכבר לא מפרגנת כמו פעם. הן עדיין ארבע והן עדיין נפגשות מעת לעת, אך את מקומן של רחל ורונית תופסות כעת סמדר בן פורת וברוריה שרון, גם הן היו שם ממש מההתחלה.

     

    לקראת המפגש המחודש שיזמנו, נשמעה זהרה סקפטית, ואמרה שאף אחת מהן לא ממש מבינה למה מעניין לשמוע אותן בכלל. אחר כך לחצה על חברותיה, ולבסוף התייצבו כולן לשיחה בבית קפה בכניסה ליישוב כחל, סמוך לצומת עמיעד. בחלוף עשור, הן מנתחות את סוד הצלחתה של אחת מתנועות המחאה המשפיעות בתולדות המדינה. "ארבע אמהות קמה בשלב שהייתה מוכנות של הציבור", אומרת ברוריה שרון, "לא היה קונצנזוס, כי עד לאסון המסוקים איש לא שאל. פתאום אנשים התחילו לחשוב. אסון המסוקים לצערנו היה הטריגר שאי אפשר היה לעמוד נגדו. פתאום נהרגו 73 חיילים וזה נגע בכל בית.

     

    "בדיעבד, הפעולות שלנו היו נכונות, גם המחשבה הייתה נכונה, הבנו שצה"ל נמצא בלבנון ללא תכלית, ופעלנו כך שבכל שלב בחנו את עצמנו, שאלנו מהו המהלך שנותן את התוצאה הכי טובה ואיזה מהלך לא. למשל, ניסינו לארגן הפגנות והיו כאלה שעמדנו בהן רק אני וזהרה, ואז הבנו שהדבר האפקטיבי הוא ללכת ולדבר עם מקבלי ההחלטות. כשהגענו אליהם, הבנו שמתוך 120 חברי כנסת אולי רק עשרה חברי כנסת יודעים באמת מה מתחולל שם בפנים". הן הבינו בשלב מוקדם שיצטרכו לפרוט על מיתרי הרגש של הציבור הישראלי, אך נמנעות מלקחת את כל הקרדיט לעצמן, כפי שמנסחת את זה ברוריה: "חשוב לי להדגיש שצה"ל לא יצא מלבנון רק בזכות ארבע אמהות, הרבה מאוד דברים מסביב תרמו לכך אך בגלל הסקסיות של התנועה קשרו את זה אלינו".


    אתר ההתרסקות בשאר ישוב. אסון המסוקים היה הטריגר

     

    סמדר מתערבת: "זה לא מדויק. עבדנו הרבה וקשה, זהרה עצרה את החיים שלה. אני חושבת שזה היה המפתח לדלת הנכונה בזמן הנכון, היתה קרקע פוריה לכך, והבנות קלטו את רוח הדברים וידעו בזמן הנכון ובמקום הנכון לתת לכך מילים ועשייה. גם אז כיכר העיר היתה ריקה, אז קמנו ועשינו מעשה".

     

    כל זה כנראה לא היה קורה בלי הרוח הגבית שקיבלו מכלי התקשורת: "זה לא רק אנחנו", אומרת זהרה, "זה נכון שאנחנו היינו ועבדנו סביב השעון, אבל בלי התקשורת זה לא היה קורה ואני חושבת שהיום התקשורת לא מעזה להגיד. אז זו הייתה תקשורת נשית של שלי יחימוביץ', כרמלה מנשה, טלי ליפקין שחק, והן נתנו לזה דחיפה אדירה. אני מבינה היום בראי הזמן שבלי תקשורת אי אפשר להניע מהלכים". לדעת מירי, לפעילות של ארבע אמהות היתה השפעה שנמשכת עד היום: "במלחמת לבנון השנייה, לא העזו להישאר סנטימטר אחד בתוך אדמת לבנון. זה קרה בזכותנו".

     

    זהרה, שהוגדרה בפי החברות הקמב"צית, היתה אחראית בפועל על האסטרטגיה וקשרי החוץ. היא הפסיקה לעבוד ונרתמה כל כולה. מירי ניהלה את החמ"ל מהמסעדה שבה עבדה, ברוריה היתה אחראית על המחשבה והיצירתיות, וסמדר, הן אומרות, ידעה בשקט הגדול ובצניעות שלה לחולל מהפכות. מירי מספרת שבאחד הימים הייתה צריכה לנסוע לישיבה בתל-אביב ואז נזכרה שבערב יש לבתה מסיבת סיום של כיתה ו'. היא התלבטה מה עליה לעשות ובתה אמרה: "אמא עוד יהיו הרבה מסיבות יותר חשוב שתדאגי להוציא את אורן (הבן) מלבנון".


    טנק צה"ל האחרון יוצא מלבנון (צילום: יעקב בן אלפי, לע"מ) 

     

    אחרי פרגון ציבורי למעורבות שגילו בחיי האומה וצה"ל, נדמה שהיום ניכרת חזרה להלך הרוח הגורס כי אסור להורים להתערב. על כך אומרת זהרה: "מעורבות הורית נולדה בגלל סיבה אחרת לגמרי. אנחנו, בניגוד לדור ההורים שלנו, היינו בצבא וזה מקנה לנו הבנה ויכולת להגיד מה נכון ומה לא".

     

    "אני אשמה שמפקד לא יודע לנהל קרב?"

    ברוריה מדברת על שוביניזם ועל התנשאות ביחס אליהן: "הטענה המרכזית שבגללנו נכנסה לצה"ל אווירה שמפקדים מפחדים לשלוח חיילים לשדה הקרב זו איוולת. אתה לא יודע לנהל קרב, אז למה אני אשמה? מזל שאנחנו פה ויש את מי להאשים. אני זוכרת שבאחד הראיונות חיים יבין תקף את זהרה ואמר לה 'מה את מבינה, את מדברת מהבטן', והיא ענתה לו 'ואתה מדבר מהאשכים?'"

     

    גם זהרה מתקוממת על השוביניזם, אך לא רק מצד גברים: "אני חייבת לומר שאין פסול בלדבר מהבטן. זה המקום הכי טבעי שלנו ולצערי, לא רק גברים תהו מה אנחנו מבינות בביטחון זה טבוע גם בנשים במדינה. היו גם נשים שהרימו גבה והגיע העת לשנות את זה".

     

    ואם כבר מעורבות אמהית, יש להן מה לומר לאביבה שליט, וגם בנושא הזה, זהרה מצליפה בצה"ל: "אני הייתי אומרת לאביבה שחייבים לפתוח ערוץ אחר של מחשבה ופעולה, הייתי דורשת שייעשה משהו חד-צדדי ולא נוסיף ונתלה במה הפלסטינים מחליטים או אומרים. אני לא מאמינה כי במשא ומתן עם החמאס לשחרורו יקרה משהו, אני לא מאמינה שהם בכלל שואפים להגיע למשהו. אני מצפה מצה"ל הגיבור, היצירתי והאמיץ שימצא פתרון. שייכנס או מלמעלה באווירון או מלמטה במנהרה, שיחטוף את הבן של א-זהאר או של הנייה, ואז כשזה ייגע בהם, זה יוכל להיות יותר פשוט. לצערי, אין היום לצה"ל את האומץ להיות יצירתי".


    הפעולות היו נכונות. ארבע אמהות (צילום: חגי אהרון) 

     

    "אני מרגישה שקטונתי", מוסיפה סמדר בהקשר זה: "לבי עם אביבה שליט, אך יחד עם זאת יש שני דברים שמלווים אותי כל העת. האחד שמשפחת שליט צריכה להשמיע אך ורק את הזעקה של גלעד, מבלי להתחשב ומבלי להבין איש. והדבר השני הוא שצריך להשוות את התנאים של האסירים הפלסטינים עם התנאים הלא-אנושיים שגלעד מוחזק בהם".

     

    "אפילו שרון אמר שצריך לסגת משם"

    בעשור שחלף מאז הנסיגה החד צדדית מלבנון הצטרפה נסיגה חד-צדדית נוספת - מרצועת עזה. כמו הראשונה, גם השנייה לא הניבה שקט. הציבור הישראלי מפוכח יותר, אבל ארבע אמהות עדיין איתנות בדעתן שהמהלכים החד-צדדיים היו מוצדקים.

     

    זהרה: "אם בן גוריון היה צריך להמתין להסכמה מלאה כדי שתקום מדינה יהודית בארץ ישראל אזי לא הייתה קמה מדינה, וזה מה שאנחנו עשינו בלבנון. לקחנו אחריות על גורלנו. לצערי, יש גורמים - ואני מתכוונת למתנחלים - שמפחדים מהתהליך החד-צדדי, ולכן מציגים אותנו את התהליך של ארבע אמהות בלבנון כרעה חולה. הם מבינים כי ברגע שתהיה מאסה גדולה שתבקש לחזור הביתה ולצאת משם, להם לא תהיה ברירה. אני רוצה לספר לך סיפור: לפני היציאה מלבנון נפגשתי עם אריאל שרון. הוא היה אז יו"ר האופוזיציה, הגעתי לפגישה מוכנה. הוא הרי האיש שהיה מזוהה יותר מכל עם לבנון, ושם בפגישה להפתעתי הוא אמנם לא אמר שגיתי, כי גברים לא יודעים לומר זאת, אבל הוא אמר נחרצות שהגיע העת לצאת משם, שאין לנו מה לחפש שם יותר, צריך להפסיק לדמם באדמה הזו. לימים הוא גם עשה את הצעד האמיץ של ההתנתקות".

     

    לסמדר מפריע שאנשים אומרים "ברחנו מלבנון", "זה לא נכון. לא הייתה שום בריחה. יצאנו משם וזה מה שחשוב, בלי אף הרוג. לא נסוגנו משם. יצאנו בראש מורם". ברוריה מתערבת: "אומרים לנו שבכל פעם כשיצאנו חד-צדדית פרצה מלחמה. במזרח התיכון פרצו מלחמות ונשפך דם מאות שנים אתנו ובלעדינו, רק שעכשיו קיימת תנועת ארבע אמהות, אז יש את מי להאשים".

     

    כמו אז, גם היום ברור להן שצריך לסגת - הפעם מיהודה ושומרון. לדעת מירי, האסימון מתחיל ליפול לציבור: "ההבדל הוא שבלבנון זה היה פשוט יותר. היה קו גבול ולא היו מתיישבים. לא הייתה זיקה לארץ אבותינו. ביהודה ושומרון זה קיים, יש מתיישבים ויש אידיאולוגיה משיחית, ונראה לי שעם פנאטים יותר קשה להתעסק. חוץ מזה השמאל מת. דיכאו אותנו, חוסר המעש וחוסר היוזמה, האמירה שכנראה לנצח נאכל חרב וההבנה ששום דבר לא מתקדם, יחד עם העמדות של הצד השני שהופכות יותר ויותר קיצוניות. זכות השיבה למשל, מתי דיברו על זכות השיבה?"

     

    לדעת ברוריה, "מדינת ישראל נמצאת היום בסכנה קיומית ולא בגלל הפלסטינים, הכל נובע מזה שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים. כשלא יודעים מה המטרה, זה מאוד מבלבל. בלבנון ידענו בדיוק מה המטרה ויכולנו לפעול".

     

    "אנחנו עוד נחזור" 

    ברור להן שלא בנקל יהיה ניתן להזיז את דעת הקהל לפעול בכיוון של נסיגה מהגדה. "דם הרוגים זה כוח מניע", אומרת זהרה, "האנשים הצעירים האלה שנפלו מהשמיים, זה היה פשוט נורא. אם חלילה וחס יקרה עוד אסון כזה אז יקומו אמהות רלוונטיות ויניעו מהלכים. בכל העולם זה עובד כך. כך היה בוייטנאם וכך היה בארגנטינה וכך היה גם כאן אצלנו. אם חס וחלילה, השם ישמור, ייהרגו מאסה גדולה של חיילים ששומרים על ההתנחלויות, תקום תנועה ותתחיל החזרה הגדולה של מלחמת ששת הימים הביתה, רק אז תקום תנועה של אמהות שיביאו את השכל לדיון הציבורי".

     

    בעשור האחרון השתנה הרבה בישראל, וגם בחיים האישיים של ארבע אמהות נרשמו מהפכים. בשנה האחרונה לפעילות, היחסים ביניהן עלו על שרטון ולימים חזרו להיות בקשר. שבועות לאחר יציאת צה"ל מלבנון, יצאה רחל בן-דור לארה"ב עם משפחתה, ומאז היא נמצאת שם ומרצה בתחום היהדות. מעת לעת היא מגיעה ארצה. רונית נחמיאס נשארה בקיבוץ מחניים, ואחראית במפעל בגדות על משאבי אנוש.

      

    זהרה, שהייתה קיבוצניקית חברת קיבוץ מלכיה, עברה להתגורר ביישוב כחל לאחר יציאת צה"ל מלבנון. חברותיה נשארו נאמנות לקיבוץ.

    ברוריה וסמדר עדיין חברות קיבוץ אשדות יעקב איחוד, מירי חברת קיבוץ מחניים. בעשור החולף הספיקה זהרה להקים בית ספר תיכון דמוקרטי לנערים ונערות נכים בנפשם, סמדר הפכה למרצה מוערכת בסמינר אורנים. מירי, שעבדה אז במסעדה בצומת מחניים, והפעילה משם את החמ"ל של תנועת ארבע אמהות, אחראית היום בקיבוץ על ענף השכרת הדירות לסטודנטים ותושבי חוץ. רק ברוריה, שהייתה גם אז הספרנית של הקיבוץ, נשארה שם גם היום והספרייה מהווה בזכותה מוקד משיכה לרגל.

     

    אף שהמשיכו בעשייה על אש קטנה, והקימו בתחילת האינתיפאדה השנייה את תנועת "היום השביעי" (על משקל מלחמת ששת הימים), קולן נדם בזירה הציבורית. סמדר: "הפסקנו, כי גם בפעילות יש עליות וירידות, זה כלל לא פשוט, זה שואב ממך את כל כולך וקשה לקיים פעילות כזו לאורך זמן". זהרה מעירה ש"הלהט עדיין טבוע בנו, גם החברות והתמיכה. אולי עוד יבוא יום ונחזור". מירי מסכמת בחצי חיוך: "אנחנו עוד נחזור לדגל, רק שבמקום ארבע אמהות יקראו לנו ארבע סבתות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דיכאו אותנו. מירי סלע
    צילום: חגי אהרון
    זוהרה אנטבי. בלי התקשורת זה לא היה קורה
    צילום: חגי אהרון
    קמנו ועשינו מעשה. סמדר בן פורת
    צילום: חגי אהרון
    ברוריה שרון. לא יודעים מה אנחנו רוצים
    צילום: חגי אהרון
    חיילי צה"ל מתחבקים בצאתם מלבנון
    צילום: יעקב בן אלפי, לע"מ
    מומלצים