שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בשמו. בפרצופו. באשמתו

    בסוף מרץ 1945 נורים למוות 57 יהודים בכפר האוסטרי דויטש־שוצן. אחד היורים הוא סמל וואפן אס.אס בשם אדולף שטורמס. באמצע אפריל 2010 מגיע עיתונאי ישראלי בשם אסף אוני לעיר הגרמנית דואיסבורג. הוא שוכר אופניים ורוכב לבית מספר 12א' ברחוב נאות הציפורים. על תיבת הדואר מופיע השם א' שטורמס

    מוריץ קליין מתחבא באסם נטוש ומחכה לרדת החשכה. זה סוף מרץ 1945, על אדמת אוסטריה, לא רחוק מהגבול ההונגרי. בלילות האחרונים כבר שמע קליין בבירור את התותחים הסובייטיים רועמים מהחזית המתקרבת, אך בימים עדיין נאלץ לחפור תעלות נגד הטנקים הרוסיים. הוא חלק מפלוגת עבודה יהודית - קרוב למאה יהודים הונגרים, שאחרי כמעט שנתיים של צעדות מתישות, רעב מצמית ועבודות פרך ברחבי הונגריה, הוסגרה כלאחר יד לנאצים באוסטריה.

     

    קליין וחבריו לא יודעים זאת, אבל הם בדרכם להיות קורבנות מאוחרים של השואה. בשבועות האחרונים, כשהיו סגורים באסם בכפר האוסטרי דויטש־שוצן, מחנה המוות אושוויץ כבר שוחרר, מיידאנק כבר נחשף, אפילו בודפשט כבר נכבשה בידי הרוסים. ברחבי החזית המזרחית לשעבר הגיחו היהודים ששרדו מתוך היערות, ממחבואיהם התת־קרקעיים ומצריפי מחנות הריכוז. בשביל עובדי הכפייה היהודים מהונגריה, אלה הימים המכריעים.

     

    את ההחלטה לברוח הוא מקבל ברגע. בבוקר, כשכולם מתכנסים לעבודה, מופיעים שני צעירים מההיטלר־יוגנד. הם רכובים על אופנוע, ולכל אחד מהם יש תת־מקלע על הכתף. הם משוחחים בקצרה עם המפקד הגרמני, וזה מפסיק מיד את ההתכנסות ומורה ליהודים להסתדר בשלשות. "אנחנו יוצאים מיד מערבה", הוא פוקד. קליין אפילו לא יודע על השמדת היהודים השיטתית של המשטר הנאצי; הוא לא שמע מעולם על מחנות הריכוז. אבל לעצם ההליכה מערבה, פנימה לתוך אוסטריה, יש השפעה מרתיעה על הצעיר היהודי שגדל בעיירה קטנה ברוסיה הקרפטית. היטלר הוא אוסטרי, חושב קליין.


     

    כשהמפקד הגרמני שואל מי מכיר את הדרך לחווה חקלאית סמוכה, שממנה יש להביא שמונה יהודים שנשלחו לעבודה עוד לפני פקודת הפינוי, קליין וחברו מתנדבים מיד. "היינו שם לפני שבוע", הם אומרים. השניים יוצאים לדרך, וכשהם עומדים על גבעה ומתבוננים בחבריהם העומדים בטור ומתכוננים לצאת - עם אותם צעירים חמושים מלפנים ומאחור - מחליטים החברים לברוח. הם מוצאים מתבן ריק, מתחבאים ומחכים לרדת החשכה.

     

    על מה שקרה לטור הזה העידו אחרי המלחמה הצעירים מההיטלר יוגנד במשפט שנערך להם. תחילה הובילו את היהודים למקום כינוס סמוך ליער, ו"המפקד הציב חמישה שומרים מסביב לבור שנחפר באמצע היער. לאחר מכן הכריחו את היהודים למסור את כלי העבודה שלהם ולהוריד את שעוניהם. אז הורו להם לעמוד על שפת הבור. איש אס.אס אחד ירה בהם באקדחו, ושני אנשי המשטרה הצבאית ירו בהם במקלעים. לפני שהיהודים הלכו לשפת הבור, הם התחננו על חייהם בפני היורים באמצעות מחוות ידיים. זה היה לשווא. החיילים אפילו בעטו ביהודים לתוך הבור". לאחד מהם, סמל בוואפן אס.אס, קראו אדולף שטורמס.

     

    אני יושב ברכבת לדואיסבורג, עיר תעשייתית במערב גרמניה. בחוץ יום שמש נאה, והקרונות חולפים במהירות על פני המישורים הירוקים והטריים של האביב. אני קורא ב"שנות ההשמדה" של שאול פרידלנדר על יהדות הונגריה. "לגרמנים יש מזל שהפיהרר שלהם אוסטרי", מצוטט היטלר בספר. הוא אומר את הדברים לקראת סוף 1944 למנהיג הפשיסטי טיסו, כדי להבהיר לו שעליו להסגיר את יהודי הונגריה להשמדה. בתור שכן לשעבר, רומז היטלר, הוא מודע לחומרת "הבעיה היהודית" בהונגריה. "אבל אפילו הפיהרר הופתע מרמת ה'יהודיזציה' של הונגריה - יותר ממיליון בני אדם".

     

    אני שולף דף מקופל המונח בתוך כריכת הספר. על הדף מודפס בכחול מסלול נסיעה; בראשו רשומה כתובת. נאות הציפורים 12א', דואיסבורג. 


     

    הרכבת עוצרת ברציף 13 בתחנה המרכזית. אני יורד למפלס התחתון ושוכר זוג אופניים. ברכיבה דרך המדרחוב ההומה של העיר, קשה שלא לשים לב לנוכחות המסיבית של טורקים ושל מהגרים אפריקנים. חלק הגרמנים המקומיים, אני נזכר בדיווחים התקשורתיים, מתנגדים בתקיפות לתוכניות להקים מסגד בעיר. קמפיין ציבורי פועל נגד התוכנית, ושלט שבו פס אדום נמתח על תמונה של מסגד מופץ ברחבי גרמניה. בסוף המדרחוב יש דווקא שלט אחר, שמפנה לעבר בית הכנסת החדש של העיר. אין צורך לומר מה קרה לבית הכנסת הישן. במרווח השנים שבין ליל הבדולח לתנועה נגד המסגד, כך נראה, מבצבצת מחדש אותה אידיאולוגיה גרמנית ותיקה של מרחב מחיה טהור.

     

    אני חולף על פני גשרים גדולים שנמתחים מעל נהר הריין ויובליו. אסדות גדולות שטות בנהר, מחסני ענק בנויים לגדותיו. זהו ליבו של חבל הרוהר, מעוז העוצמה הכלכלית של גרמניה. אחרי היציאה מהעיר אני מצטרף לשביל קטן לרוכבי אופניים שמתעקל לאורך הנהר. עוד עשר דקות ואני פונה ימינה ואז שמאלה, ונכנס לתוך השכונה הקטנה שבה שוכן רחוב נאות הציפורים.

     

    זאת שכונה של גמלאי "דויטשה באהן", רשות הרכבות הגרמנית, שתוכננה כמגורים זמניים לעובדים ברכבת; במהלך השנים איפשרה החברה לעובדים הפורשים לקנות את החלקות, ולהקים עליהן בתים פרטיים. שתי שורות של בתים מצועצעים ניצבות מולי משני צידי הרחוב. יש שם גמדי גינה מחייכים ונרקיסים צהובים שצומחים מעציצי אבן מכוסי טחב. דשא ירוק מכסה כל פיסת אדמה ועצים מצילים, שכבר פורחים לקראת האביב. אבל יש שם עוד משהו: הרבה גדרות גבוהות, שלטים שמזהירים מכלבים, חלונות חשוכים עם וילונות תחרה מוסטים, ואווירה שגורמת לך להרגיש כאילו כולם צופים בך. צופים ובלתי נראים.

     

    השמש זורחת בחוזקה, ואני עובר ברכיבה אגבית מול בית מספר 12. החצר ריקה, אין מכונית בחניה, אין תנועה מאחורי הגדר. אני עושה עוד כמה סיבובים, כמו תייר שנהנה מהשמש, אבל לא משתחרר מהתחושה המעיקה שהרחוב כולו מתבונן בי. אני מדווש לכיוון היער הקטן, בשולי השכונה, כדי להסתתר קלות ולנשום. אני בודק את האפשרות להתגנב דרך היער לחצרות האחוריות של הבתים. גדר מרושתת בגובה ארבעה מטרים מגינה על השביל העובר ביניהן. אפילו היער חסום. גדרות מגינות בעץ אטום על פרטיות הבעלים. אני חוזר לרחוב ומבצע עוד יעף עם האופניים מול הבית. אז אני מבחין בשם הכתוב על תיבת הדואר: א' שטורמס.


    הכתובת על תיבת הדואר: A. Storns 

      

    קליין וחברו מטכסים עצה באסם. הם יודעים שאם יתפסו אותם בחוץ, יוציאו אותם להורג במקום. לחבר יש רעיון; הוא קשור לכומר הקתולי של הכפר הקטן, שהסתובב ביניהם מדי יום לפני שיצאו לעבודה, והותיר רושם של אנושיות. הוא גם דיבר הונגרית. השניים מחכים עד אחר הצהריים. הם לא שומעים אנשים או רעם תותחים בחוץ. הם יוצאים מהאסם, עוקפים את הכפר מאחור ומגיעים לכנסייה, שמולה ניצב בית הכומר.

     

    הכומר עומד שם עם איש אס.אס. קליין וחברו ממתינים. אחרי שהאיש מסתלק, הם חוצים את הכביש בהתגנבות יחידים. הכומר רואה אותם ומחוויר. "מה אתם עושים פה?", הוא שואל. השניים אומרים שנשלחו להביא את חבריהם היהודים מהחווה, אבל הלכו לאיבוד. "אם אתם נתפסים ביחד איתי יהרגו את שלושתנו", נחרד הכומר. החבר מתערב. "תראה, אדוני הכומר", הוא אומר, "אנחנו יודעים שזה מסוכן, אבל אתה גם יודע מה משמעותם של התותחים הרועמים. הרוסים בדרך. אני מדבר רוסית, שנינו יהודים. לא יזיק לך אם נהיה לידך כשהרוסים יגיעו".

     

    הכומר משתכנע בקלות ושולח אותם לבית מנהלת המשק שלו. היא מעלה אותם לעליית הגג, מספקת להם אוכל ושתייה ומבקשת מהם להסתתר היטב. במהלך הימים שהם מבלים במחבוא, השניים שומעים יריות. לפעמים הם מזיזים את אחד הרעפים כדי לנסות לשמוע טוב יותר.

     

    בבוקר היום הרביעי עולה אליהם הכומר. "בני", הוא אומר, "הרוסים הגיעו. אני עשיתי את מה שיכולתי בשבילכם, עכשיו אנא עשו את מה שאתם יכולים בשבילי". קליין וחברו מוציאים את הסרט הצהוב המרוט שמזהה אותם כיהודים, ומתיישבים במרתף עם הכומר וכמה נשים מהסביבה, בציפייה לכוחות הרוסים. חייל רוסי מתפרץ פנימה ביריות. חברו של קליין מסביר ברוסית כי הכומר הציל אותם. הרוסים חסים על הכומר ושולחים את שני הניצולים מזרחה, הביתה.

     

    אלא שלקליין אין בית לחזור אליו. בהונגריה הוא מגלה שהוריו ומשפחתו המורחבת נרצחו. רק אז הוא שומע לראשונה על מחנות ההשמדה. הוא עובר לאיטליה, מצטרף להגנה, משנה את שמו ממוריץ קליין למשה זעירי, והולך להילחם בתור חבר הפלוגה הראשונה של הפלמ"ח שהושבעה באיטליה. במלחמת העצמאות הוא לוחם בחטיבת הנגב. אבל הסיפור של הכפר האוסטרי דויטש־שוצן ושל הכומר שהציל אותו ואת חברו "עושה לו חור בנשמה". זעירי לא יודע אם לשים את כל האירוע מאחוריו ולהתרכז בחייו החדשים, או להתמודד עם מה שקרה. לפעמים הוא אפילו לא בטוח שהצלתו כפי שהוא זוכר אותה בכלל קרתה במציאות. הוא מנסה לברר אם הכפר קיים באמת, אבל לא מצליח. בימים ההם עוד אין שגרירות אוסטרית בישראל.

     

    אני מחליט לבחון אם יש ממש בתחושה שצופים בי. ליד ביתו של שטורמס ישנה חצר ריקה; גדר מתכת גבוהה מקיפה אותה, אבל השער פתוח. אין שם אף אחד. אני חושב שממנה אוכל להציץ אל החצר האחורית של שטורמס, אולי לצלם אותו, אפילו לבחון את מצב בריאותו. אני משעין את האופניים על גדר

     חיה של אורנים צפופים, ונכנס בצעד בוטח לחצר הריקה. אחרי חמש שניות אני שומע צעקות מאחורי. נער מהבית שממול יוצא ומבהיר שזה שטח פרטי. אמו מחפה בעיניים מצומצמות על תהליך פינוי הפולש מדלת הכניסה.

     

    משנחשפתי, אני מחליט לנסות לדבר עם השכנים. אנדריאס הויריך, בן 25, גר בבית ממול. אני שואל אותו אם שמע על הדברים ששטורמס עשה במלחמה. "שמעתי", הוא אומר, "אבל אני לא מכיר את האיש. אף פעם לא דיברתי איתו". עשרה מטרים בלבד מפרידים בין שתי דלתות הכניסה. זאת אחת מהשכונות האלה שיוזף פריצל היה מרגיש בהן בנוח. הויריך ממשיך: "אבל אני גם חושב, הרי הוא היה צעיר, והמדינה אמרה לו 'תעשה את זה או שתוצא להורג'. זאת סוגיה קשה לשיפוט. קשה לנו לדמיין את המצב, כי אף פעם לא היינו בסיטואציה כזאת. ואחרי שעברו כל כך הרבה שנים, קשה במיוחד לדמיין איך זה היה. כשדיברנו על זה בתוך המשפחה, חלק היו בצד אחד ואחרים בצד השני".

     

    "אתה יודע שהוא מואשם ברצח יהודים חפים מפשע?", אני שואל.

    "כן", הוא אומר בהתרעמות פתאומית, "אבל אתה חושב שהוא עשה את בשביל הכיף? זה היה בשביל המדינה".

     

    אני דופק על עוד כמה דלתות. אין תשובה. שתי נשים שיוצאות מהבית הסמוך לזה של שטורמס מסרבות לדבר איתי; שכנים סקרנים מתחילים להציץ מהגינות. אני רואה וילונות מוסטים בכמה חלונות. בבית של שטורמס אין שום תזוזה.

     

    במורד הרחוב אני פוגש שכנה אחרת. "שטורמס היה בוואפן אס.אס?", היא נדהמת לשמוע. "ידעתי שהיה בצבא, אבל באס.אס? אתה בטוח?".

     

    אני מפרט לה מה עשה לפי החשד במרץ 45'. היא סופקת את ידיה, מזועזעת באמת, ואז משמיעה מונולוג מקוטע שמאפשר הצצה לזרם התודעה החמקני של חלק גדול מהציבור הגרמני. "אתה יודע, גם אנחנו סבלנו. היינו בשלזיה העליונה תחת הכיבוש הרוסי, והתייחסו לאבא שלי נורא. את אח שלי כמעט לקחו לעבודות ברוסיה. מר שטורמס תמיד עשה עלי רושם טוב. הוא היה עוזר לי הרבה בבנייה ובפרויקטים בבית. אני לא יכולה להאמין שזה מה שהוא עשה. השואה היתה כל כך נוראה, אבל אתה יודע, גם הדוד שלי היה במחנה ריכוז, של הרוסים. הוא היה בלייפציג, מתנגד משטר. הוא היה גדול כמו עץ, אבל כשחזר היה יותר קטן ממני. ועכשיו אני רוצה לומר לך משהו: אני קוראת הרבה, מאזינה לרדיו. אני לא מבינה איך אנשים מהשואה, שעברו כל כך הרבה.... אני חושבת שזה לא נכון שאתם כובשים את רצועת עזה, ואני שואלת את עצמי למה ניצולי השואה לא מדברים עם הממשלה ועוזרים לתושבים בעזה. למה הם לא דואגים לתנאים ההומניטאריים שם. למה מדינה שסבלה כל כך הרבה?...".

     

    אני מסתובב ומשאיר את השאלה שלה באוויר.

     

    ב־1987 מצליח זעירי לאתר את הכפר בעזרת השגרירות האוסטרית. הוא נוסע אליו. הכומר שעזר להציל את חייו כבר מת, אבל תלמידו דאז הוא הכומר הנוכחי. זעירי יודע שיש קבר אחים בסביבה, אבל לא מצליח לאתר אותו. הוא פונה לקהילה היהודית של וינה ומעודד אותה לפתוח בחפירות הצלה במקום. ב־1995 נמצאים בלב היער שרידיהם של 57 בני אדם. טקס קבורה יהודי נערך במקום, וזעירי עוזר להקים אתר הנצחה לקורבנות שעבדו איתו בחפירות. הוא מביא אבן מישראל ומציב אותה על האתר. בניגוד לניצולי שואה רבים, זעירי חוזר ומספר את סיפור הישרדותו. גם ליד ושם, שם הוא נשמר ומתועד.


    לזכר 57 שנרצחו ביער. המצבה על קבר האחים

     

    ב־2008 נתקל אנדריאס פורסטר, סטודנט אוסטרי להיסטוריה, בפרוטוקולים של המשפט שנערך אחרי המלחמה לצעירים האוסטרים חברי ההיטלר יוגנד שלקחו חלק כשומרים בטבח בדויטש־שוצן. שם אחד קופץ מבין העדויות: אדולף שטורמס. חברי ההיטלר יוגנד סיפקו בבירור את שמו של הסמל בוואפן אס.אס כמי שהוציא להורג יהודים ביריות אקדחו. אחרי כמה סבבים של ההוצאה להורג, מספרים העדים, הופסק הטבח מסיבה עלומה והיהודים הנותרים החלו בצעדה מערבה למאוטהאוזן. על פי העדויות, למחרת ירה שטורמס בעורפו של אחד מהיהודים הצועדים שהתקשה לעמוד בקצב ההליכה.

     

    פורסטר והפרופסור שלו, וולטר מאנושק, עושים משהו שחוקרי שואה ותיקים ומנוסים בדרך כלל נמנעים ממנו: הם מחפשים את השם אדולף שטורמס בספר הטלפונים הגרמני. רק תוצאה אחת עולה. הכתובת היא נאות הציפורים 12 בדואיסבורג.

     

    פורסטר מתקשר לשטורמס. האם אתה שטורמס שנשוי לגברת כך וכך, הוא שואל לפי מסמך שגילה בארכיונים על נישואיו. כן, עונה הגבר מהעבר השני של הקו. זה שטורמס. הוא בן 90.

     

    מאנושק נוסע לדואיסבורג כדי לפגוש אותו. בתואנה שהוא עורך מחקר על שירותם של אנשי אס.אס לשעבר באוסטריה, הוא מנסה לדבר עם שטורמס על ניסיונו הצבאי. אחרי יום הוא מבקש לצלם את הראיון בווידיאו. שטורמס מסכים, למרות שלמאנושק ברור שהוא יודע למה הם נפגשים. שטורמס מספר לו איך התנדב לוואפן אס.אס, נלחם בחזית הבלקנית, ומצא את עצמו בדויטש־שוצן במהלך הנסיגה המבולבלת של הגרמנים מהונגריה במרץ. מאנושק שואל אותו איפה היה ב־29 במרץ, ואם הוא זוכר את רצח היהודים. שטורמס טוען שאינו זוכר דבר מאירועי אותם ימים. לפני ואחרי האירוע - כמובן. אבל אותו יום, הוא טוען, נמחק מזיכרונו. מאנושק חושב ששטורמס התכונן הרבה שנים לשאלות על עברו.

     

    הפרופסור האוסטרי הולך עם הקלטות והמידע ליחידה לחקירת פשעי הנאצים בדורטמונד הסמוכה. זאת יחידה שבשנים האחרונות, אחרי עבר מביש בדלותו של לכידת פושעי מלחמה נאצים גרמנים, פתחה בהסתערות על כל חשוד אפשרי. אחד החוקרים הראשיים, אולריך מאס, שכבר העמיד לדין בשנה האחרונה איש אס.אס לשעבר (האנס בורה, שהורשע ברצח חברי מחתרת הולנדית), פותח בחקירה.

     

    בתחילת השנה הנוכחית מגישה התביעה הכללית של דורטמונד כתב אישום נגד שטורמס, בחשד לרצח של 58 יהודים - למניין הגוויות בדויטש־שוצן נוסף האדם שנורה בצעדה למאוטהאוזן - במהלך מרץ 1945. אחד מצעירי ההיטלר יוגנד, שחי כיום בקנדה, מוכן להעיד נגדו. שטורמס לא מגיב לאישומים. הוא לא מוכן לדבר יותר עם מאנושק. זעירי אמור להיות עד במשפט.

     

    אחרי שעוד כמה שכנים מסרבים לענות לשאלות, אני מנסה לדבר עם שטורמס. צלצולים ארוכים בפעמון אינם נענים. השכנים מספרים, בצורה שלא נשמעת לי לגמרי אמינה, שבשנה האחרונה הוא נעלם. אחד טוען שהוא לא גר יותר במקום. אחרת מזכירה שבץ מוחי שהוא עבר ברחוב. אני מצלם כמה תמונות של הבית ומחליט להתקשר אליו. המספר מופיע בספר הטלפונים: 492-03870913+. אחרי ארבעה צלצולים הוא עונה.

    "כן, שטורמס", הוא אומר.

    "שלום שטורמס", אני אומר, ובכוונה ילדותית מוותר על ה"מר" המתבקש. "אני עיתונאי ישראלי. הייתי רוצה לשאול אותך מספר שאלות על עברך".

    "מי זה?", הוא שואל. אני חוזר על ההסבר. שטורמס מנתק. אני עומד מול הבית ומתקשר שוב. "שטורמס", הוא עונה.

    "אני נמצא מחוץ לבית שלך", אני מתעקש, "האם אני יכול להיכנס ולדבר?". הוא מנתק. עוד כמה צלצולים נענים בניתוק אוטומטי. בבית הסמוך אני רואה שתי נשים זקנות מציצות דרך החלון. הן נרתעות כשאני מסתכל עליהן.

     

    יש תנועה לימיני. שלושה אנשים צועדים לעברי: הנער שגירש אותי מגינת הבית שלו, אביו, ואמו שקודם חיפתה מהדלת. "אפשר לשאול אותך מה אתה עושה כאן?", צועק הגבר.

    "אני עיתונאי ישראלי", אני עונה. "אני כותב על אדולף שטורמס".

    הגבר, תוך כדי הליכה, מתחיל לצעוק עלי בגרמנית. הוא אומר שנכנסתי לגינה שלו, וצועק משהו אחר, אבל אני לא מקשיב. אני ממוקד בשפתיים שלו, בקצף שמצטבר בפינות פיו. הוא צורח כאילו אנחנו על הרמפה באושוויץ. הכעס פוקע בתוכי. אני מתקרב אליו באגרסיביות, נעמד מולו וצועק "היי!".

    הוא משתתק ומתכווץ.

    "תירגע", אני אומר לו.  

    מאחורי הגבר אני רואה את בנו מתכווץ מפחד. אני חש בושה.

    "תחזור הביתה", אני אומר לו ומצביע. הגבר מסתובב והולך בלי לומר דבר, וחוליית החיפוי איתו. כשהוא בגבו אלי הוא מנופף בידו לביטול. השלושה סוגרים את הדלת מאחוריהם, ואני שומע את המפתח מסתובב במנעול. אחרי כמה דקות אני עולה על האופניים, מדווש בחזרה לתחנה ועולה על הרכבת לברלין. במושב אני מתעמק בספר שלי, בשנות ההשמדה.

     

    לגרמנים יש נטייה להציב את השואה הרחק בעבר. הם נשבעים ללמד את העולם כולו, וראשית את עצמם, את הלקחים הנכונים. מבטיחים כי לעולם לא עוד, ניצבים ערבים לביטחונה של מדינת ישראל ומתחייבים לכך בכל נאום פומבי. אבל המהלך הזה מסתיר הלך רוח קצת זדוני: חוסר רצון להתמודד עם בני עמם שלקחו חלק בשואה. בעצם הצבתה בעבר, הם מרחיקים את השואה מעצמם. מספר רוצחי היהודים שהועמדו לדין על ידי גרמניה הוא מזערי, רק כמה מאות, ורובם נשפטו לתקופות מאסר קצרות.

     

    שטורמס היה חלק ממכונת ההשמדה הנאצית, זאת שמתוארת בספרים ומוצגת בסרטים בשחור־לבן, והוא חי וקיים. אבל שתיקה סמיכה אפפה במשך עשרות שנים את עצם היותו חלק ממנה - שתיקה שמוגנת היטב בגדרות הגבוהות שמסביב לבתיהם של הפנסיונרים, בחוסר רצונם של הגרמנים לפלוש אל עברם. כי משמעותו רצח. הם יכולים להתבונן בו, בוודאי, אבל הם פוחדים - או לפחות פחדו עד כה - ליישם את הצדק המתבקש מההתבוננות הזאת. לכן גואים רגשות הנקמה והכעס במהלך ביקור שגרתי בשכונה שטופת שמש בפאתי דואיסבורג. "לך תדע מה היה באותה תקופה", אמר לי הצעיר שגר מול שטורמס. הזקן שגר מולך יודע, אני חושב, אבל שניכם לא רוצים לדבר על זה.

     

    בשבועות הקרובים יחליט צוות רפואי אם אדולף שטורמס - שמדורג רביעי ברשימת המבוקשים הנאצים של מכון ויזנטל, שרצח לפי החשד 58 יהודים ב־1945, ושחי מאז כאדם חופשי - כשיר לעמוד לדין. משה זעירי, לשעבר מוריץ קליין, לא יוכל להעיד במשפט כפי שתכנן. לפני כחודשיים, ב־19 במרץ, הוא נפטר בגיל 88. 


     

     

    צילומים: אימג' בנק/ GettyImages
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אז
    צילום: איי פי
    היום
    צילום: רויטרס
    מומלצים