שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אורית רצתה מתנת פרידה מיוחדת מהאקס

    במשך שבע שנים התנהלו חייה בין שיגרת יומה האפורה לבין פגישותיהם הסודיות. הן התרחשו בדירה שלה, בצימר ששכר לכמה שעות או בחדרי מלון מזדמנים, עד שפתאום החלה לשים לב למבטים שננעצו בה ולהתלחשויות מאחורי גבה בעבודה

    מהיום שהשתחררה מהצבא הועסקה אורית במשרד רואי החשבון "שלייפר את שלייפר" כמזכירה זוטרה. בערבים למדה הנהלת חשבונות, ואחרי שעברה את הבחינות, הסכימו לשלבה במקצוע. היא היתה מופנמת ואפרורית, מעולם לא היה לה חבר, ואת רוב זמנה השקיעה בעבודה.

     

    הבנות מהמשרד היו להגניות מדי לטעמה, לכן לא הצליחה להתחבר אליהן. גם הן, מצידן, לא החליפו איתה מילים אלא בעניינים הנוגעים לעבודתה, ובדרך כלל הסתפקו ב"שלום" מנומס.

     

    את דב פגשה על יד מכונת הקפה החדשה, כשניסה להוציא ממנה אספרסו שחור חזק. הוא ליכסן אליה מבט כשהכינה לעצמה "נס" עם חלב מקופסה שהביאה מהבית. "וואו! נס קפה אבקה של עלית! ואני חשבתי שהיום אין כבר מישהו ששותה את הנס הזה!" הוא היה רואה חשבון בכיר, נשוי ואב לארבעה בנים, גבוה וממושקף עם שיער מתדלדל וכרס קטנה.

     

    אורית משכה בכתפיה. היא כבר היתה רגילה לאמירות מעליבות על טעמה חסר האנינות והיתה בטוחה שגם הוא לועג לה. מזמן הפסיק להיות לה איכפת מה אומרים, ככה היא אהבה את הקפה שלה: פשוט ועם הרבה חלב. את מכונות הקפה, עם האספרסו והקפוצ'ינו בטעמים, אפילו לא ניסתה.

     

    "תדעי לך שאני מת על הקפה הזה, במיוחד כשבוחשים את הסוכר ונוצר מין קצף לבן". היא העיפה בו מבט, כדי לבדוק שהוא לא צוחק עליה. אבל משראתה את פניו המחייכות, הבינה שהוא באמת מתכוון לזה. "אתה באמת רוצה? אני מומחית לעשות כזה קפה עם קצף".

     

    "אז יאללה, נראה אותך מומחית". הוא צחק והגיש לה את הספל הלבן שלו, עליו התנוססה תמונה של ארבעה בנים מחייכים ונשען על הארונית. "את עובדת כאן הרבה זמן?" לגם בהנאה מהקפה שהגישה לו. "עשר שנים. מיום שהשתחררתי". "עשר שנים? אז איך זה שאני לא מכיר אותך?" התפלא.

     

    אשתי משתעממת בכנסים האלה, הייתי שמח אם תצטרפי אליי

    אתה אולי לא מכיר אותי, אבל אני דווקא מכירה אותך, חשבה. החתמתי אותך על דו"חות יותר מפעם אחת, אלא שאתה אפילו לא הרמת את הראש מערימת הניירות, גם בשבילך הייתי שקופה.


     

    "אני אורית מהנהלת החשבונות", אמרה בשקט, עוטפת בשתי ידיה את המאג החום. "ואני דב", הושיט את ידו ללחיצה. הם שתקו קצת. דב סיים לשתות והניח את ספלו הריק בכיור ונאנח אנחה עמוקה: "טוב, אין ברירה צריך לחזור לעבודה. ואגב, תודה! הקפה היה מצוין!"

     

    מאז, בכל פעם שנפגשו במסדרון או כשהביאה לו דו"חות לחתימה, היה שואל לשלומה ומאריך איתה בשיחה. היא המתינה לו בציפייה, ארבה במטבח והכינה לו את הנס בדיוק כמו שאהב. היא נשארה שעות נוספות ולא סירבה כשביקש ממנה לעזור לו בבחירת מתנות לאשתו ולילדיו, או סתם לטייל קצת כדי לשאוף אוויר. כל חיוך שלו היה מרעיד מיתרים בליבה, אך עדיין לא קרה ביניהם כלום.

     

    בלילות היתה חולמת ומפנטזת איך הוא חובק אותה בזרועותיו, וכשפסעה לצידו היתה הוזה בהקיץ, מדמיינת שהם זוג אמיתי שעוד רגע ייכנס יחד לביתו החמים.

     

    יום אחד קרא לה למשרדו וביקש ממנה לסגור את הדלת. "בשבוע הבא יש כנס מקצועי של רואי חשבון בשוויץ". הוא הישר אליה מבט, "אשתי משתעממת בכנסים האלה. הייתי שמח אם תצטרפי אליי".

     

    ליבה הלם בטירוף. הוא מבקש ממני להתלוות אליו! אני לא סתם אחת בשבילו, הוא באמת מחבב אותי!

     

    "מה את אומרת אורית?"

     

    מרוב התרגשות לא יכלה לדבר, כאילו אבן חסמה לה את הגרון. "בינתיים קחי לך יומיים חופש. תתרענני". היא הנהנה. "אני מבין שאת מסכימה", הוא קם ללוותה אל הדלת, ועמד קרוב אליה, עד שיכלה לנשום אותו. "וזה בינינו, כן? אף אחד לא צריך לדעת".

     

    דב לא ענה לטלפונים ולסמסים שלה

    כמו סהרורית חזרה לפינה שלה בקצה החדר, מתעלמת מהבוס שנעץ בה את עיני הנץ שלו. היא ניסתה להתרכז במספרים על צג המחשב, כיווצה את גופה על כסאה ובהתה במסך, אבל המספרים ריצדו בלי שראתה אותם. "אני מוכרחה לצאת לכמה ימים", פלטה לעבר הבוס ואספה את מיטלטליה.

     

    לפני הטיסה התרוצצה בחנויות בגדים ורכשה בלי הכרה חולצות, מכנסיים, שמלות, כותנת לילה חדשה ואדומה ולבנים סקסיים בכמויות. היא רצתה להיראות הכי יפה בשבילו. בשש בדיוק נכנסה המונית לחנייה. הוא יצא אליה ואחז בידה כמו אביר, ואז התיישב לצדה במושב האחורי. כשהניח יד אחת על כתפה בחיבוק, ואת השנייה מיקם כבדרך אגב על ברכה, היא רעדה כתינוקת.

     

    הכנס נקבע ליום המחרת. ליד דלת חדרה הפעורה, נשק לה על לחי אחת, ואחר כך גם על הלחי השנייה ועל המצח, מאחורי האוזן ועל השפתיים. מבולבלת וסמוקה עד לשורשי שיערותיה, נצמדה אליו ונפלה לזרועותיו כמו פרי בשל.


     

    הוא היה נשוי ואיש משפחה, בן 40 פלוס, והיא היתה רווקה בת 30 פלוס, ובמשך שבע שנים חייה התנהלו בין שיגרת יומה האפורה לבין פגישותיהם הסודיות. הן התרחשו בדירה שלה, בצימר ששכר לכמה שעות או בחדרי מלון מזדמנים, אף פעם לא בשבת, אף פעם לא בחגים שבהם הקפיד לבלות עם משפחתו. הוא פרט על מיתרי ליבה הקרועים, והיא אהבה אותו כמו שהוא, עם הכרס הקטנה והשיער המתדלדל.

     

    פתאום החלה לשים לב למבטים שננעצו בה ולהתלחשויות מאחורי גבה כשעברה במסדרון, או בפינת הקפה.

    גם התנהגותו של דב השתנתה. הוא התחמק ממנה, לא נעצר במסדרון להחליף איתה מילה או שתיים ולא ענה לטלפונים ולסמסים שלה.

     

    היא היתה אכולת געגועים וטרופת קינאה. למרות שלא הבטיח לה כלום, והיא ידעה מראש לאן היא נכנסת, הפציצה אותו בסמסים והתחננה שייפגש איתה, עד שהסכים. לפני בואו מירקה וצחצחה את החדר, האפילה אותו בווילונות ופיזרה נרות ריחניים. אחר כך לבשה את כותנתה האדומה וחיכתה לו במיטתם הזוגית. כשפתחה לו את הדלת וראתה את פניו כבר הבינה, לפני שהתחיל לדבר.

     

    "בואי, נגמור את זה יפה"

    הוא חיבק אותה ונתן לה לבכות על כתפיו, אבל אמר שהוא לא מסוגל יותר לפגוע באשתו ובילדיו. בכלל, היא עוד צעירה וחבל עליה, יש לה עדיין סיכוי למצוא מישהו מתאים וללדת ילדים. היא נתלתה עליו והתחננה. היא מסתפקת בפירורים, ולא רואה איך כמה שעות מידי פעם יפגעו במשפחתו.

     

    הוא הביט בה בריחוק ואמר: "בואי, נגמור את זה יפה". הוא נשק לה על הלחי והפריח גם נשיקה באוויר. היא ידעה שזה נגמר.


     

    אורית עזבה את "שלייפר את שלייפר" כבר למחרת, ואחרי שיטוטים באינטרנט, מצאה ג'וב חדש. במשרד הקטן ישבה בחדר אחד עם ניב, מתמחה צעיר, עם פנים חלקים כשל ילד. "איזה מוזיקה זאת?" שאלה ואטמה את אוזניה לרעש שהשמיע הטייפ שלו. היא היתה רגילה לעבוד בפינה שלה, לבד ובשקט, והרעש הקשה עליה להתרכז.

     

    "זו מוזיקה כייפית שמנגנים במועדונים". הוא לעס את המסטיק שלו לפי הקצב. "מה, זה מפריע לך?" היא משכה בכתפיה. בכל זאת היתה חדשה במשרד. "אני יכול להנמיך קצת", התחשב בה והנמיך קצת את הווליום. אורית לכסנה אליו מבט וניסתה לאמוד את גילו. "תודה על ההתחשבות". שפתיו נעקמו בחיוך קטן, "בעצם לא הכירו בינינו, אני ניב". - "ואני אורית".

     

    אחרי כמה שעות עם ניב, ידעה עליו כמעט הכל: הוא אוטוטו בן 27, יש לו משפחה מדהימה בכלל, והורים מדהימים בפרט, והוא עדיין גר בבית. הוא יוצא כמעט כל ערב לבלות,  ואין פאב או בר במרכז שהוא לא מכיר. הוא יהיה ממש שמח אם תבוא איתו, כי לפי איך שהוא רואה אותה, היא צריכה שיוציאו אותה מהאומללות שלה.

     

    ניב היה החברה הכי טובה שאף פעם לא היתה לה

    אחרי יום אחד עם ניב צחקה אורית בפעם הראשונה מזה זמן רב, צחוק אמיתי, כזה שיוצא מהלב. הוא גרר אותה לפאבים ולמועדוני גייז. היא למדה לרקוד, להשתולל, לנענע את גופה בקצב הטרנס, ללגום כוסית או שתיים ולהשתחרר. ניב היה החברה הכי טובה שאף פעם לא היתה לה.

     

    "אתה מוכן להתחתן איתי?" שאלה אותו למרות שידעה שהוא לא בקטע שלה, ולא בקטע של בנות בכלל. היא היתה מבוסמת מיין, והוא צחק. "נדבר אחרי שהיין יירד לך לרגליים. עכשיו הוא עלה לך לראש!" נראה היה שהכל עובד לטובתה, והפצע שנפער בליבה הולך ומגליד.

     

    אבל יום אחד הופיע דב במשרד שבו עבדה. היא ראתה אותו הודף את דלת הזכוכית הכבדה ונעצר ליד דלפק המודיעין. היא צפתה בעיניו המשוטטות אחר אצבעה של המזכירה. כרסו צמחה, שיער ראשו נעלם. הפדחת החשופה והמצח הגבוה הלמו אותו. עכשיו נראה לה מושך יותר וסקסי משהיה.

     

    הוא הבחין בה וניגש אליה, "את... נראית אחרת". היא התעלמה מהערתו, ושאלה בארסיות: "רצית להגיד לי משהו?" בטנה התהפכה במערבולת של רגשות. "התגעגעתי אלייך", אמר בפשטות. "ואת?"

     

    "בהתחלה". עדיין בחנה את רגשותיה, בודקת בינה לבין עצמה אם נותרה בה אהבה אליו, או שזה הכעס והעלבון שמפעפעים בה על שעזב אותה. ניב הנמיך את הווליום. "בעצם", אמרה בפתאומיות ובעצמה לא האמינה למילים שיצאו מפיה. "הרי לא ממש נפרדנו. בוא אלי ונעשה את זה כמו שצריך".

     

    "עכשיו?" התפלא. "כן. למה לא?" היא חייכה אל ניב, ונפנפה לו בידה. "אני יוצאת. לא בטוח שאחזור היום".

     

    ניב קרץ לה ושלח את איחוליו "ב ה צ ל ח ה" הגה בלחישה כל אות ואות בנפרד.

     

    היו לו עיניים חכמות כמו של דב ושיער סמיך כמו שלה

    בדירה שלה שרר אי סדר, הנרות היו כבויים, והמיטה סתורה מאמש. היא הגיפה את התריסים ובאה אליו בכותנתה האדומה. "אני רוצה מתנת פרידה", לחשה אל צווארו, "תעשה לי ילד".

     

    "ילד?" גבותיו הורמו בתמיהה. "לא אבקש תמיכה ולא הכרה באבהות. גם לא אספר לאיש שהוא שלך. מבטיחה", אמרה כשהתפלשה איתו בין הסדינים. "ילד. זה כל מה שאני רוצה".

     

    בתקופת הריונה לא הסכימה להיפגש איתו. "אני לא צריכה להסתחרר ברגשות עכשיו, כשההורמונים משתוללים לי בגוף", הסבירה לניב, "הכי טוב ככה. להתנתק ממנו ניתוק מושלם".

     

    תשעה חודשים אחר כך ילדה אורית תינוק מתוק, מתנת יום הולדת מהאקס המיתולוגי שלה. היו לו עיניים חכמות בדיוק כמו של דב ושיער סמיך כמו שלה. היא קראה לו דורון.

     

    ניב הגיע לביקור עם זר ורדים אדום וחיוך ענקי. כל כך שמחה לראותו. ניב מילא מים ושם את הזר באגרטל. "נו? את כבר מרגישה אמא?"

     

    "לא יודעת. בינתיים אני מאושרת. לא יכולתי לבקש מתנה מופלאה מזו". היא נענענה את העריסה שעמדה ליד מיטתה, וניב תחב את ראשו פנימה. "איזה מאמי! הוא באמת מ ה מ ם! גם לי בא פתאום ילד". היא צחקה. "אתה עוד תינוק בעצמך".

     


     

    ניב הרבה לבקר בחופשת הלידה וסיפר על השינויים שחלו במשרד. הוא סיים את הסטאז', וכרואה חשבון מדופלם עבר לחדר משלו. במקומו הגיע עובד חדש, גרוש בלי ילדים. "וכבר ביררתי, אין לו בת זוג ולפי דעתי, הוא יתאים לך כמו כפפה ליד, ממש זיווג מושלם. את יודעת שיש לי טביעת עין לדברים האלה". הוא התלהב, "הוא גם נראה טוב וגם נחמד, ולא תאמיני – האיש לא רק שאוהב מוזיקה, הוא גם מנגן בסקסופון בערבים!"

     

    אורית חזרה לעבודה אחרי שלושה חודשים ואת דורון מסרה בידיה האמונות של שכנתה. ניב צדק. יורם באמת איש נחמד, והם יחד כבר כמה חודשים. והעיקר, הוא מת על דורון, ודורון מת עליו. עם דב נותק הקשר לחלוטין. אורית מצאה שכך יהיה הכי טוב עבור כולם.

     

    • הכותבת היא מחברת "פניצילין ועוד סיפורים" בהוצאת אוריון.

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    היא פינטזה איך הוא חובק אותה בזרועותיו
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים