גיליתם שאתם בהריון. לספר או לא לספר?
עוד לפני שהסתבר לנו דבר ההריון היא אמרה שנהוג לחכות עד החודש השלישי. בשבילי זה היה חידוש, אבל האמת שזה נשמע הגיוני. בכל זאת אומרים שהתקופה הראשונה היא התקופה הקריטית טפו-טפו-טפו, אז כדי לא לנחס, חלילה
אחד הדברים המדהימים בכל הקטע הזה של ההריון, ממה שהספקתי לאסוף בינתיים כטירון הריוניות, זה שעוד לא הספקתם לקלוט את זה שאתם בהריון - ואתם כבר כמעט בחודש השני. רגע אחד קיוויתם וייחלתם שזה יקרה, ושנייה אחר כך אתם כבר עמוק בתוך העניין. לפני רגע לא הייתם בטוחים אם חישבתם נכון את הזמן של המחזור האחרון, ושנייה אחר כך כבר פתאום שמים לב לשינויים הראשונים שהגוף שלה עובר.
ורגע אחרי שגיליתם, כבר עולה השאלה: מתי לספר? ונדמה שדווקא לה זה דחוף יותר לספר, ולפעמים - זה יכול להיות גם שנייה אחר כך - מאוד מאוד דחוף לא לספר. כן, כבר בהתחלה היא לא כל כך סגורה על עצמה, ואומרים לי שזה רק הולך להחריף.
עוד לפני שגילינו שאנחנו בהריון היא אמרה שנהוג לחכות עד החודש השלישי. בשבילי זה היה חידוש, אבל האמת שזה נשמע לי הגיוני. בכל זאת אומרים שהתקופה הראשונה היא התקופה הקריטית טפו-טפו-טפו, אז כדי לא לנחס…
אלא ששנייה אחרי שגילינו שאנחנו בהריון (עדיין קצת מוזר לי עם ה"אנחנו" הזה, אבל אני מתרגל). פתאום היא אמרה שלא בטוח שהיא תתאפק אם ישאלו אותה ישירות. ושניונת אחר כך, כשיצאנו עם אבא שלה ואשתו לאבו גוש, פתאום נורא נורא התחשק לה לספר. אבל בסוף היא התאפקה. וכן, כבר פעמיים נפלט לה (וגם לי, אבל אל תגלו לה) שאנחנו "עובדים על זה".
אז מה כל הסיפור ב"לספר"? אתם שואלים. אני חושב שמעבר לעניין הנאחס, לא עלינו, הסיפור הוא קודם כל בלספר לעצמך - לספר לעצמנו. כי בכל זאת, לפני רגע רצינו ילד, אבל מה שהעסיק אותנו זה שאנחנו כל הזמן אוכלים את אותו הדבר לארוחת ערב ושחייבים כבר לתפור את הצד של הספה, ונעה בטיול לצפון בפסח.
והנה פתאום אנחנו כנראה, טפו-טפו-טפו, הולכים להיות הורים בעוד שבעה חודשים, לא תשעה! סליחה, אולי שישה וחצי כבר, אבל מי סופר. אז סליחה שקצת קשה לספר לעצמך את זה כבר בשלב הזה.
יתחילו לשאול אותנו כל מיני שאלות ולתת כל מיני עצות
עוד מבט:
הלו מותק, אנחנו בהריון
ערן קמינסקי
שקט מחריש אוזניים מתחולל לי בגוף, מנסה לפתח בדל מחשבה ומוצא רק צפצופים מכיוון הראש, כמו שלג בטלוויזיה. רעד כמעט בלתי מורגש שוטף אותי בגלים, הראש נפוח כמו בבוקר של הנגאובר, הידיים מזיעות כאילו אני צופה בהפועל ירושלים שוב מקבלת בראש ממכבי. לא יכול לנשום, כל שאיפה עולה בייסורים. רגעי פאניקה טהורה, התקף חרדה קלאסי
יש הרגשה שברגע שנספר, זה כבר יהיה הרבה יותר אמיתי. הרי יתחילו לשאול אותנו כל מיני שאלות ולתת כל מיני עצות חכמות. ולשמוח, אבל גם מאוד מאוד לדאוג. וכל זה יכריח אותנו להתמודד עם זה שמשהו מתבשל שם בבטן. משהו שאנחנו מאוד מאוד רוצים, אבל הולך לשנות לנו את החיים מהקצה אל הקצה.
אתם בטח מתארים לעצמכם שבזמן שאתם קוראים את השורות האלה, אנחנו כבר אחרי הדילמה הזאת. כבר סיפרנו. אבל עכשיו כשאני כותב האחרים עוד לא יודעים, ואני עוד בתהליכים של לספר לעצמי שזה קורה. אני ממשיך בשגרה שלי, אבל יודע שמשהו קטנצ'יק אבל ענק מתרחש. גרגר שומשום שהוא סוג של רעידת אדמה שמתפתחת לה בבטן של אשתי. גרגר שומשום שכבר יש לו שם - פיץ.
אז מתי אנחנו הולכים לספר? אני עוד לא יודע. אבל יש לי הרגשה שזה לא הולך להיות כל כך מתוכנן, בניגוד לפיץ עצמו. יש לי הרגשה שזאת הולכת להיות החלטה ספונטנית. אני חשבתי דווקא למצוא רגע רשמי כזה, אבל היא אמרה שלה דווקא זה לא כל כך חשוב, ושמה שבאמת חשוב זה מה שיבוא אחרי שנספר.
והיא צודקת, כי מה שבאמת חשוב זה שזה הולך לקרות, על באמת, ולא מתי או איך נספר על זה למישהו, כולל עצמנו. מה שחשוב שבאמת שבעוד פחות משבעה חודשים טופ-טפו-טפו אנחנו הולכים להיות - אבא ואמא!
ששש....
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
