שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    החיים בין שתי תרבויות דופקים לו את האהבה

    הוא צעיר ערבי, יליד יפו. שריאן הערבייה היא כנראה אהבת חייו, וניצן היהודייה היא כנראה יותר ידידה. אין לו סיכוי לחיים ארוכים עם אף אחת מהן. הערביוּת של שריהאן מרחיקה אותה ממנו, והיהודיוּת של ניצן מטיחה בו בפנים את חוסר השייכות שלו לסביבה שלה. מחשבות בעקבות ספר חדש

    "השעינה את גבה אל הקיר והתחילה לפתוח את כפתורי חולצתה", כך, במילים עצורות, כמעט מבוישות, מרמז איימן סיכסק, בספר הביכורים היפהפה והמאוד רגיש שלו, "אל יפו", עד כמה גיבור הספר שלו מרחיק לכת עם שריהאן, אהובתו הערבייה.  

     

    סיכסק הוא סופר מאופק. הגיבור שלו לא צועק, לא מתמרד ולא יוצא מדעתו. לא נגד עוולות הרוב היהודי, לא נגד שריהאן שמתארסת במצוות משפחתה אל גבר אחר, ולא נגד ניצן, ידידתו-אהובתו היהודייה, שמספרת לו כיצד היא מזהה ערבים במסגרת עבודתה כמאבטחת.  

     

    הגיבור, צעיר ערבי יליד יפו, חי בין שתי תרבויות. הוא לא שלם עם אף אחת מהן. התרבות הערבית, אותה הוא אוהב, מתנכלת לאהבה שלו אל שריהאן הערבייה, והתרבות הישראלית-יהודית מתנכלת לקשר העמוק שלו עם ניצן היהודייה.  

     

    התרבות השלטת הופכת אותם לנכי אהבה

    אין דבר העומד בפני האהבה, מקובל להגיד. אולי. אני לא יודע. אולי סתם אמירות שחוקות. אבל גם אם הן נכונות בשלמותן או בחלקן, נראה, לפי הסיפור של סיכסק, שהן לא מתאימות לבני מיעוטים שהתחנכו על ברכיה של התרבות השלטת. התרבות השלטת הופכת אותם לנכי אהבה. הם מתאהבים כמו שכולם מתאהבים ואז שתי התרבויות מכאיבות להם. אהבה לגביהם היא שדה מערכה של מתחים לאומיים.  

     

    הגיבור של סיכסק כואב את דעיכתה של הערביות ביפו, אם כי הוא עצמו סיפור הצלחה במונחים של חינוך ישראלי, או, ליתר דיוק, במונחים של חינוך ערבים לישראליות. הוא האמין כילד שסוכות הוא חג ערבי, ובכל שנה בנה עם אחותו סוכה רעועה בחצר, עם אתרוג, לולב, הדס וערבה. הוא זוכר את יום השנה למותו של ביאליק, אבל לא זוכר את ע'סאן כנפאני, "נסיך הספרות הפלשתינית" כפי שמכנה אותו מוכר זקן בחנות. "נותנים לכם ספר בערבית", מטיח בו הזקן, "ואתם מתבלבלים, לא רגילים לאותיות". העברית של הגיבור נקייה ממבטא, והוא קונה, מיהודי, ספר תהילים בחמישה שקל כדי להציל איזה בית כנסת, או כדי לא להסגיר את העובדה שהוא ערבי.  

     

    הוא לא טיפוס לוחמני. הוא מתלבט אפילו אם לצאת להפגנות, אבל, בחנוכה, כשמציעים לו סופגניה בחינם, הוא מחפש דרך להתחמק. סוג של מחאה אישית. הוא ייקח בסופו של דבר את הסופגניה, כי לא נעים לו לסרב, או כי לא נעים לו להזדהות כערבי, אבל הוא מעריץ את הערבייה שעומדת אחריו ומסרבת בתוקף לקחת את הסופגניה.  

     

    הוא נפגש עם שריהאן בסתר ועם ניצן בגלוי

    החיים שלו, בין שתי התרבויות, מכאיבים לו במיוחד בשתי אהבותיו. שריהאן היא כנראה אהבת חייו, וניצן היא כנראה יותר ידידה מאשר אהובה. הוא נפגש עם שריהאן בסתר ועם ניצן בגלוי, ואין לו סיכוי לחיים ארוכים עם אף אחת מהן. הערביוּת של שריהאן תרחיק אותה ממנו אל חיקו של גבר שמשפחתה רוצה בו, והיהודיוּת של ניצן מטיחה בו בפנים את חוסר השייכות שלו לסביבה שלה.  

     

    החינוך שלו לישראליות מונע ממנו להשלים עם שידוכיה של שריהאן לגבר אחר, וההזדהות שלו עם הלאום הערבי מקשה עליו להשלים עם כל הסממנים של הדומיננטיות היהודית ועם הפחדים של ניצן מנשים וגברים בעלי חזות מזרחית

     

    אנשים בעייתיים שיש להיזהר מהם

    התפאורה הלאומית בה בחר הסופר ללוות את שני סיפורי האהבה מחלחלת אל תוך היחסים. שריהאן מזמינה את הגיבור להתלוות אליה לטקס באוניברסיטה של חלוקת מלגות, ומתברר שהמלגה שהיא מקבלת היתה על שם אביה של אחת ממנהלות הקרן, שנמנה עם "חלוצי היישוב היהודי בישראל". הנואם בטקס סיפר "על הכשרת קרקעות שננטשו ועל אימוני ירי בשטחים פתוחים". "כמה פטריוטי מצדך", לוחש הגיבור לעבר שריהאן, והיא אומרת שעכשיו היא צריכה לספר להורים שלה שזה בזכות היישוב היהודי והם יתגלגלו מצחוק. הגיבור אומר שההורים שלה לא באמת צריכים לדעת הכל. 

     

    אין, בסצינה הזאת, כמו גם בסצינות דומות אחרות, קריאת תגר נגד היהודים. אדרבא, יהודים מקימים קרנות ומחלקים אותם גם לערבים, על בסיס שוויוני של הישגים הלימודיים. אבל יש בסצינה הזאת תפאורה חודרנית לאהבה בין זוג צעירים ערבי שהמקום הכי בטוח שלהם להיפגש הוא דווקא בין יהודים. התגובות שלהם בהתאם - הם מתייחסים אל הרגישות הלאומית שלהם בלגלגנות לא מרדנית. בסוף, מי שהכי מכאיבה להם היא דווקא המסורת הערבית.  


     

    וכשהגיבור נוסע עם ניצן באוטובוס ועולה אשה ערבייה, "מטפחת מוסלמית מסורתית לראשה ובידיה תיק צד גדול", היא נראית חשודה לניצן. החשדות שלה פוגעים בו. וכשניצן מסבירה לו, בהזדמנות אחרת, את התפקיד שלה כמאבטחת, היא מדברת על אנשים בעייתיים שיש להיזהר מהם: "אם הם קצת כהים בעור ובעיניים, זה כבר מדליק נורה אדומה", ואז שואלים אותם כמה שאלות כדי לשמוע את המבטא. הגיבור נעלב וניצן לא כל כך מבינה למה, אבל, בסופו של דבר, שניהם סלחניים ומבינים ולא עושים סצינות, אם כי ברור שהם לא יכולים להחזיק כך מעמד לאורך זמן. 

     

    מפלט מהצרות של החיים

    זוג אוהבים יהודים יכולים להרשות לעצמם בישראל לוקסוס שאין לגיבור של הספר. הם מסוגלים לאהוב בטבעיות. סיכסק מתאר בספרו מציאות אחרת, בה ערבי המעורה בחברה הישראלית מתקשה לאהוב בטבעיות. החינוך של הגיבור לישראליות לא ממש מכשיר אותו לאהוב יהודייה מבלי להיפגע מהישראליות שלה, ומצד שני הגיבור לא מוכן להזדהות עם המעורבות העמוקה של המשפחה הערבית ביחסים הרגשיים של ילדיה: "אני לא מצליח להסתכל לה בעיניים", הוא מתייחס הפעם אל אחותו, "המחשבה עליה בתור מי שמצאה לה שידוך ועל כן הפנתה את גבה לכל שאר שאיפותיה מעבירה בי צמרמורת".  

     

    מה אנחנו מחפשים באהבה אם לא, בין היתר, מפלט מהצרות של החיים? הגיבור של סיכסק מוצא את הצרות שלו בחיים במיוחד באהבה. מה יכול להיות רחוק יותר מאהבה מאשר לאומיות גועשת? הגיבור של סיכסק מוצא את לאומיותו במיוחד ביחסים שלו עם שריהאן וניצן.

     

    • יש לכם דילמה בנושא אהבה ויחסים? כיתבו לנו ואולי נתפלסף עליה כאן.

     


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מילים עצורות, כמעט מבוישות
    עטיפת הספר
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים