שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    בכל דור ודור. גם באיסטנבול

    באיזו עוד מדינה בעולם נדרש אדם בצאתו את שעריה להחביא את זהותו במזוודה? להסיר סממני זיהוי? טלי פרקש מבועתת מהימצאותו של בעלה באיסטנבול. אבל האם כאן בטוח יותר?

    הטלפון הראשון שעשיתי היום היה לבעלי אי שם באיסטנבול. לא שלום, לא בוקר טוב, רק טכנית, לברר אם לחדר האנונימי במלון הגיעו החדשות. אלו המדווחות על "טבילת האש" הצה"לית בלב ים. כי מאז אותו רגע, בשעות המוקדמות ההן, חיי אינם חיים. הקפה נשאר להתקרר, הילדים פוזרו בחיפזון במסגרות. החרדה הפכה את אמא שלהם ליצור פרנואידי שכל צלצול טלפון מקפיץ לו את הדופק.

     

    עכשיו, בעידן תקיפת הקונסוליה הישראלית באיסטנבול, המון מוסת וצמא דם מסתובב ברחובות העיר ההיא. השידורים החיים ברשתות הזרות על מה שמתרחש שם מותירים אותי "על הקצה" ונותנים לי את האישור הרשמי להיתפס להיסטריה. אהובי, אבי ילדי, הוא מטרה.

     

    בשיחה ההיא בבוקר, כשעוד העמדתי פנים של "זהירות מחושבת", עברתי איתו שוב על התרגולת המוכרת לכל ישראלי שומר מצוות בחו"ל: "לך עם כובע". תוותר על בית הכנסת, גם את הטלפון לבית חב"ד, להודות על הארוחה המקסימה בשבת, תשמור לארץ. לך תדע, מי מצתת להם לשיחות? תיטמע בסביבה כמה שרק אפשר. והכי חשוב, הדיבר הראשון לכל ישראלי בנכר - אל תדבר עברית.

     

    גם בעת כתיבת שורות אלו מתרוצצות בראש מחשבות מבעיתות. מי יודע אם החדרנית היא מחבלת בפוטנציה? אולי השוער הוא מעריץ של איסמאעיל הנייה? גם נהג מונית שאמור לקחת אותו ליום עבודה חשוד בצפייה ממושכת בשידורים חיים של N.T.V מלב ים. צפייה שעלולה במקרים מסוימים להוביל נוסע ישראלי תמים לשיט עם הדגים בבוספורוס.

     

    איך מרגיש ברווז

    הגנים היהודים שספגו אל תוכם אין ספור פרעות ורדיפות הקיצו באחת מתרדמתם. תחושת הנרדפות היהודית-גלותית של אבותיי קמה לתחייה כפניקס מהאפר. מסתבר שהיא לא עברה מהעולם עם הקמת מדינה יהודית ריבונית. היא שם כמי שמעולם לא עזבה, אולי רק התחבאה קצת בצל, כשניפנפנו בדגלי עצמאותנו אל מול אויב.

     

    תגידו לי אתם, באיזו עוד מדינה בעולם נדרש אדם בצאתו את שעריה להחביא את זהותו במזוודה? מה נורמטיבי בדיוק במשרד ממשלתי שאומר לך, הנוסע לוויקאנד בעיר האורות שאזרחותך חייבת להישאר בצל. לנוסעת לאיי תאילנד שארגוני טרור רצחניים הופכים אותה ולא את פוקט, ליעד אטרקטיבי.

     

    ועם המציאות הזו אנחנו חיים ואפילו מצליחים לעלות על מטוס בלי מינונים מוגברים של תרופות הרגעה. כן משט, לא משט, אנחנו עם של שורדים. עם של מטרות בגב.

     

    ברגעים אלו, שוטף את חופנו גל פטריוטי. כולנו מריעים בקור רוח לחיילים שעלו על ספינה עמוסה סכינים ורוע, כדי להצהיר בפשטות
    "עד כאן". אך באותה מידה אנחנו יודעים גם יודעים שהצונאמי שיגיע בעקבות התקרית ההיא לכל רחבי העולם יחכה לנו שם. בבריסל, בפריז ובלונדון וכן גם באיסטנבול מסתובבים אזרחים שלנו כברווזים במטווח. הם לא מצוידים בקסדות ובשכפ"צים רק בתליון מגן דוד שמתחבא מתחת לחולצה, שלא יראו, שלא ידעו. ועם הקיום השברירי הזה אנו חיים, חיים נורמטיביים לכאורה.

     

    ואם העזנו לצאת את גבולות "המקלט המדיני" לצרכי עבודה או גרוע מכך - בילוי, הם שם לדאוג שלא נוכל להתהלך שם בבטחה. הם ידאגו לשמן את מכונת ההסתה לבל תחליד. הם שם לוודא שלא ננוח לרגע, באוויר וביבשה וכפי שמתברר היום, גם בים.

     

    רגע לפני שניגשתי למגירה לשרוף את הדרכון בעצמי וחסל סדר טרמינל, מכה בי המסקנה שלהיות יהודי היום - לא שונה מלהיות יהודי לפני 60 שנה. שונאינו כאן איתנו לזנב בנו בבתינו, לחטוף את בנינו. חיינו כאן הם נס. נס, המאפשר לנו "לא לאבד את זה". לא להתחרפן סופית מחרדה. לגדל ילדים, לעבוד. לקום בבוקר, לראות מאבטחים וגדרות בטון בכל פינה אפשרית ולדעת שרק ככה אנחנו נשארים לנשום. ועדיין לנשום.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ההפגנות היום בטורקיה
    צילום: AFP
    ללכת בכיפה? רחובות באיסטנבול
    צילום: רויטרס
    מומלצים