קורה בקפה

יותר מ־30 שנה לאחר מכן, סוויסה משיק את הסרט הדוקומנטרי שלו "כל אנשי כסית" (ראשון בערוץ 8), על הקפה שבו נבטה שמנה וסלתה של התרבות הישראלית, החל מאלתרמן, שלונסקי ואלכסנדר פן, וכלה בדן בן אמוץ ואריק איינשטיין. 15 שנה הוא עבד על הפרויקט הזה. בכל פעם התקרב מרחק יריקה מיציאה להפקה, ותמיד ברגע האחרון משהו השתבש. גופי השידור דחו אותו והמימון שהובטח לו בוטל. עכשיו זה קורה, וסוויסה כבר יודע איך קוראים למצב שבו התוכניות שלו יוצאות לפועל.

"זה סוג של נס. בהקרנה בסינמטק, כשעליתי לדבר, לא יכולתי להוציא מילה מהפה, כי הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא שזה לא באמת קורה. כמו סוג של חלום. ואני יושב, אולם מפוצץ, ערוץ 8 היו בהלם שמהקרנה של סרט דוקומנטרי חזרו מאה איש הביתה, כי לא היה מקום".

לשבת בכסית ולצחוק עם משה ועם חצקל. מאיר סוויסה (צילום: כפיר חרבי)

ההתחלה דווקא היתה מבטיחה. סוויסה הנמרץ קיבל המלצה לדבר עם האיש שהכי מבין בכסית. הוא ישב עם אבא שלו בקפה עוד כשהיה בן תשע, עד שהקפה ירד מגדולתו. קוראים לו אריק איינשטיין והוא די מחבב את סוויסה, כי הוא גורם לו לצחוק. סוויסה הרים טלפון בדחילו ורחימו וביקש מאיינשטיין לסייע לו בתחקיר.

"הוא הואיל בטובו, לקח מונית ובא אליי הביתה. עשיתי קפה טוב וישבנו שעתיים־שלוש, והוא סיפר לי את כל הסיפור של כסית. צילמתי את הכל, ותוך כדי כך הבנתי שהוא הפרזנטור הכי טוב של הסדרה". סוויסה החליט להשתמש בראיון כנקודת מוצא ולשלב אותו בקטעים מתוסרטים שישחזרו את התקופה. אבל אז נתקל סוויסה במכשול העיקרי של ההפקה: שממת הארכיון. למרות שמדובר בקפה של אמנים ואנשי תקשורת, התברר שההווי הכסיתי כמעט ולא תועד. לא הופעות, לא דיונים, לא משחק שח, לא אלתרמן מקריא שיר, לא הלחם והחרדל שחצקל נתן חינם לבאי הקפה התפרנים. נאדה. כדי להתגבר על המכשול שונרר סוויסה חומרים מהארכיון האישי של יפה ירקוני, שבעלה היה לקוח קבוע בכסית. חומרים אחרים הגיעו אליו בדרכים מסתוריות.

"כשצילמתי את שמוליק קראוס בחוף הים, חברתו חנה ניגשה אליי ואמרה שלפני כמה ימים ניגש אליה תימהוני, עם מעטפה חומה, ואמר שהוא מצא אותה בזבל ויש בה כל מיני תמונות של כסית, ואולי היא תוכל לעשות בזה שימוש. ואני מרוקן את המעטפה וליד שלי נופלת תעודת זהות של חצקל איש כסית מתקופת המנדט. מקצוע: בעל בית קפה. הרגשתי שמישהו מלמעלה רוצה שאני אעשה את הסרט הזה".

גם המשך הדרך ל"כל אנשי כסית" לא היה קל וחלק. "ניסיתי למכור את הרעיון לגופי שידור, אבל אף אחד לא מצא בזה עניין אמיתי, מכל מיני סיבות, ואני לא מאשים אף אחד. בטלוויזיה נגמר השואו ונשאר הביזנס". סוויסה עשה עוד ניסיון אחרון וביקש לשלב את נושא כסית כחלק מעלילת הסדרה "קרוב לוודאי", שיצר לערוץ 10 ב־2006, "ואז אמרו לי שזה כבד מדי", הוא נזכר בהשתאות.

ואולי זה לא מקרה שהפקת הסרט, כמו כמה פרויקטים אחרים של סוויסה, 53, ארכה נצח קטן. הוא אומנם גילם בקלאסיקות של שנות ה־70 - "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" – את השלומיאל הקומי שצמא לאהבת נשים, ועם הזמן התפתחה לו תדמית של מי שאיבד את דרכו המקצועית, אבל במציאות סוויסה מרגיש שהוא בדיוק בדרך הנכונה: גבר רוחני המונע מכוחן של פילוסופיות שלא תמיד התיישבו עם צורת החיים שביקש לעצמו, אבל תמיד ניצחו אותה.

"כל אדם צריך מלחמה שהוא לא ינצח בה אף פעם, דון קישוטית כזאת", הוא קובע. "זה מרחיב את הנפש, בגלל שגם אם זה לא יקרה אף פעם, לא צריך להפסיק להילחם אותה. אני מאמין שבסופו של דבר בפילוסופיה זה עובד. גם ב'כל אנשי כסית', העובדה שזה לקח 15 שנה הפכה אותו למיוחד. אם זה היה הולך מהר מדי, יכול להיות שדברים מהותיים שהבנתי במהלך השנים היו מתפספסים".

מה למשל?

"למשל ההבנה שאחת הסיבות שהתרבות התחילה שם, בכסית, היא שזה היה מקום זול והאמנים היו תפרנים. חצקל קלט את זה, והוא אהב אמנים, הוא לא החזיק בית קפה בשביל להתפרנס, אלא בשביל חיי החברה שלו. הוא ראה בזה שליחות. מיומו הראשון לא היה יום אחד שהקפה הזה היה רווחי".

אתה מזדהה?

"בהחלט. זאת עובדה שהשלמתי איתה, וזה לא עושה את החיים שלי לפחות איכותיים. אולי להפך. נכון שאני לא חסיד אומות העולם, אני מאוד אוהב כסף והייתי מאוד שמח אם ארנון מילצ'ן היה שם על המשך הפרויקט שני מיליון דולר".

עכשיו אתה חי ברמה שמספקת אותך?

"אני חי בצניעות גדולה ואוהב את זה. היו תקופות שהרווחתי הרבה כסף, הצלחתי והייתי מאוד פופולרי, אבל לא הייתי מאושר. וזה למרות שהרווחתי הרבה כסף, היה לי חשבון בנק לא מוגבל ומותרות ונסיעות לחו"ל. פשוט לא היו לי שלווה ואושר".

והכוכבות? האהבה מהקהל? מתגעגע לזה?

"עד שנת 88' בערך הייתי בסוג של הלם, כי הגעתי לשם אחרי חצי שנה במלחמת לבנון כחובש, בגלל טעות מחשב לפי דעתי, ועד היום אני לא לגמרי מעכל את זה שהייתי שם. הייתי בציר המערבי, בצור, בצידון, מאלה שנכנסו אחרי שניקו את הכל. הדבר היחיד שזרקו עליי זה אורז, אבל מה שנשאר היו זוועות. מתוך זה הגעתי לעולם הבידור, לסוג של אסקפיזם, וכל העניין הזה של הכוכבות היה לי מאוד מוזר. אולי בגלל לבנון כל הזמן הייתי במודעות שזה עניין חולף, שזה הבל הבלים". 

הבית של הבוהמה התל-אביבית

יצאת מזה?

"אני לא יודע. יכול להיות שזה עוד יתפרץ. אחת הבעיות בסוג של הלם כזה זה שקשה מאוד להוכיח את ההקשר. אבל יכול מאוד להיות שבתת מודע עוד יש לזה השפעה, כי ראיתי דברים איומים. מרצדסים עם גופות בבגז'. עד היום ואני יכול לשחזר תמונות מדויקות. אני שוקל לבקש פיצויים".

אז בעצם לא ממש נהנית מתקופת הבוהמה שלך.

"לא באמת הייתי שם. אני גם לא מגדיר את עצמי כבוהמיין. והיו הרבה פיתויים, אבל בתחילתו וסופו של דבר זה עניין של אופי של כל אחד. לא נטיתי לנצל את זה, אני די זלזלתי בכוכבנות הזאת ואפילו לא התייחסתי ברצינות למקצוע הזה. כי לא הבנתי את הקלות הבלתי נסבלת של ההצלחה. אני זוכר שהייתי בתיאטרון חיפה ועמרי ניצן הציע לי את אחד התפקידים הראשיים במחזה של שלום עליכם, ואיכשהו התחמקתי מזה".

וכשאתה רואה את תרבות הסלב שקיימת היום?

"אין ספק שיש הבדל עצום. הכוכבים של פעם היו יותר נגישים. גם גידי גוב בשנים שהיה כוכב, לא היה שם דיסטנס וגם לא אטיטיוד של כוכבים. משהו השתנה עם תיסלם ומשינה, אז פתאום נהיה עניין של כוכבנות".

פעם כוכבים מתו ממנת יתר של הרואין, היום הם מתים ממנת יתר של כדורי הרגעה.

"היום אני קורא בעיתונים שכוכבי טלנובלות רוכשים דירות במגדלי יוקרה, אז, כשהיה קצת כסף, ירדנו לסיני".

הוא גדל במרוקו, התשיעי מבין 11 אחים ובגיל 15 הגיע לארץ, לקיבוץ יפעת. בצבא התגייס ללהקה צבאית ומשם, בגיל 22, המשיך לקולנוע של אבי נשר, במה שהוא מכנה "תחילת ההתדרדרות שלי". כשעבר לתל אביב היה שותף לכמה פרויקטים מצליחים בתיאטרון, כמו "שחק אותה סם" (על פי מחזה שכתב וודי אלן), וכתב את העונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "הופה היי". בסוף שנות ה־80 הופיע ב"מוצ"ש" המיתולוגית של אבי אתגר, כמוריס המלצר, שהמשיך מאוחר יותר גם ל"בטברנה". הוא גילם תפקידי משנה בסרטים ב"אדון ליאון", "הטוב הרע והלא נורא", "גמר גביע" ו"שירת הסירנה". במצע שנות ה־90 החל לשתף פעולה עם חברו הטוב, אלי יצפאן, במופעים הבימתיים המצליחים "סוויסה ויצפאן תחילה" ו"פעימה שנייה". התארח בסדרה "שבתות וחגים", שם פגש את רומי אבולעפיה, סיפר פעם, עישן איתה ג'וינט וכמעט התאהב בה.

בין כל אלה הוא הספיק לפגוש את יפה ירקוני ואחר כך גם את הבת שלה, רותי. הם הפכו לזוג והביאו שלושה ילדים לעולם, אבל מעולם לא דרכו ברבנות. אבל סוויסה לא הצליח - ואולי לא באמת רצה - למנף את ההצלחות האלה הלאה. לא היו לו השאפתנות ויכולת ההתמדה. בראיונות קודמים הוא סיפר ששכח להגיע לאודישנים, לא התעורר לפגישות ושכנע את עצמו ש"מה שצריך לקרות קורה", אמירה שיש בה מן האמת, ומה שצריך לקרות לסוויסה אכן קרה לו. עם הזמן היחסים עם בת זוגו הלכו והתדרדרו, עד שנפרדו אחרי כמעט 20 שנות זוגיות. אחרי הפרידה נקלע סוויסה למשבר כלכלי ועבר לגור בדירה עבשה בדרום תל אביב. כסף לטיפול לא היה לו, והוא שיקע את עצמו בכתבים של פרופסור ישעיהו לייבוביץ' והרמב"ם.

"זה פתח לי את המוח ומילא אותי רוחנית. בלי פאות וחוגים וכתות. פשוט נתן לי שלווה, תוכן ופרופורציות. מן פטליזם חיובי, שכל מה שקורה זה בסדר, שכל עכבה לטובה. שהכל יקבל בסוף משמעות קיומית, ריאליסטית. ובעיקר אמונה בעצמי".

עם אשתו היחסים נותרו טובים לטענתו, כמו גם היחסים עם יפה ירקוני, שבארכיונים שלה הטביע סוויסה את עצמו ושם הלכה ותפסה תאוצה התאווה שלו לתרבות הישראלית של תקופת הזוהר של קפה כסית, משנות ה־50 ועד שנות ה־70. הסיפורים של ירקוני והפשפוש בתמונות ובהקלטות גירו את דמיונו של סוויסה החולם. "אצל יפה זה היה עניין של געגוע למשהו שהיא חוותה, משהו משפחתי, נעים, תמים", הוא מסביר. "היא בעצם היתה ההשראה שלי".

איך היתה העבודה מולה?

"יפה היא חברה מאוד טובה שלי. לצערי היא עכשיו חולת אלצהיימר במצב קשה מאוד. וזה מאוד מאוד עצוב. היא לא מתקשרת. זאת מחלה איומה, בעיקר למשפחה. אשה עם קריירה כזאת מדהימה, ואני חייב לה כל כך הרבה, למדתי ממנה המון. אלה החיים. אנחנו יכולים לדבר על זה באופן מופשט, אבל אין לנו באמת מושג מה קורה. אני משתדל להקפיד על בריאות. לא מעשן, לא שותה יותר מדי".

אתה כבר לא פותח את הבוקר עם ג'וינט, כמו שסיפרת פעם?

"לא, מזה נגמלתי לגמרי. אולי נגמלתי נשמע לא טוב. הפסקתי לגמרי".

• את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס