שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    מי גנב את מוחו של אלברט איינשטיין?
    מדענים רבים ניסו לגלות מה הפך את אלברט איינשטיין לגאון, אבל אף אחד מהם לא התאמץ כל-כך כמו הפתולוג תומס הארבי, שגנב את מוחו. הוא לא הצליח לגלות את התשובה, אבל עזר לנו ללמוד דברים חדשים על האופן בו פועל מוח האדם

    הכול התחיל בסיפור מוזר מאוד הקשור במותו של אלברט איינשטיין ובגניבת מוחו על ידי מדען רמאי. זה האחרון החליט להפוך רעיון משוגע שעלה בראשו למציאות בשם המדע. מטרתו הייתה להבין כיצד מגלים תיאוריה מהפכנית כגון תורת היחסות וכיצד פועל מוחם של גאונים אמיתיים כמו איינשטיין, ניוטון וגליליאו.

     

    איינשטיין נפטר ב-18 באפריל 1955 בבית החולים פרינסטון שבניו ג'רסי. תוך שעות, העיירה השקטה הוצפה בעיתונאים, בגדולי המדענים ובאנשים שפשוט רצו להיות קרובים לאיש הדגול בפעם האחרונה. המעמד נראה כמו מותו של חוזה או נביא יותר מאשר מותו של מדען.

     

    ההמולה הייתה עצומה ובאוויר הייתה תחושה של פורענות, שכנראה דבקה בפתולוג תומס הארבי, שביצע את הנתיחה שלאחר המוות באיינשטיין. במהלך הנתיחה, הוצא מוחו של איינשטיין במסגרת ההליך השגרתי, אך במקום להחזיר אותו למקומו, הניח אותו הארבי במקום אחר - בצנצנת של פורמלדהיד. השמועה אף מספרת שבמקור הייתה זו צנצנת של עוגיות!

     

    הארבי ניצל את ההמולה שהייתה בחוץ והצליח לחמוק עם הצנצנת. לאחר מכן נהג לומר שבנו הבכור של איינשטיין, הנס אלברט, הוא שנתן לו רשות להוציא את המוח. משפחתו של איינשטיין הכחישה זאת בתוקף, ובכל מקרה הארבי איבד את משרתו והוקע על ידי הקולגות שלו. זה לא מנע ממנו לשמור על המוח בחיפוש אחר סודות תבונתו של הגאון.

     

    הארבי בדרכים

    40 שנה אחרי מותו של איינשטיין, יצר מייקל פטרניטי, מחבר הספר "בדרך עם מר אלברט" (הוצאת 'מודן') קשר עם הארבי בטלפון. הוא החליט להשיב את מוחו של איינשטיין לנכדתו, אווילין, שגרה באותה תקופה בברקלי, קליפורניה.

     

    הארבי היה אז כבר בן 80 וגר לבדו ליד פרינסטון. פטרניטי נסע מביתו שבמיין להארבי, והשניים התכוונו לבקר את אווילין. "הוא הביא עימו את החבילות", מספר פטרניטי, "ובחבילה אחת היה מיכל סגור שבו היה חבוי המוח".

     

    הם הניחו הכול בתא המטען והחלו לנסוע מערבה. בספרו מתאר פטרניטי את המסע עם הארבי, במהלכו סיפר לו האחרון כי בסך הכול פעל למען המדע. מסתבר שבמשך השנים שלח הארבי חתיכות ממוחו של איינשטיין למדעני מוח שונים, ובתא המטען של פטרניטי נותרו ממנו חתיכות בלבד.

     

    מוח מפוזר

    מדענית בשם מריאן דיאמונד מאוניברסיטת ברקלי ביקשה מהארבי שישלח לה חתיכות מארבעה אזורים במוחו של איינשטיין. היא סיפרה על כך במהלך הרצאה בניו-יורק בשנת 1985: "הארבי הסכים לשלוח לי אותם, אבל עברו חודשים ושום דבר לא קרה. שלוש שנים לאחר מכן, החתיכות של רקמות המוח הגיעו בדואר בצנצת מיונז".

     

    באותה תקופה מרבית המדענים סברו שהפעילות המוחית החשובה מתבצעת ברובה על ידי תאי העצב. מדגימות אחרות למדו החוקרים כי לאיינשטיין לא היו יותר נוירונים מהממוצע. דיאמונד, החלה לבחון סוג אחר של תאים שנקרא תאי 'גליה'. גליה פירושו דבק, וההנחה הייתה שתאי הגליה פשוט מחזיקים את המוח יחדיו.

     

    דיאמונד רצתה לברר אם במוח של איינשטיין יש יותר תאי גליה. היא ספרה אותם וגילתה כי אכן היו לו יותר תאים כאלה, במיוחד ברקמה שקשורה ביצירתיות ובחשיבה מורכבת. תגלית זו זכתה לתשומת לב מרובה בתקשורת, אבל המדענים לא ממש ידעו מה אפשר ללמוד ממנה.

     

    בשנות ה-90, חוקר בשם סטיבן ג'יי סמיט מאוניברסיטת סטנפורד פרסם מאמר בכתב העת "סאיינס", ובו טען שאסטרוציטים, סוג של תאי גליה, יכולים לתקשר ביניהם באמצעות אותות כימיים. סמיט פיתח רעיון מורכב אפילו יותר: האסטרוציטים עצמם מצותתים לסיגנלים הכימיים שעוברים בין תאי העצב.

     

    דאג פילדס, חוקר מוח המכון הלאומי לבריאות בארה"ב, החליט לבחון את עניין. במהלך שנת 2009 הוא בחן אסטרוציטים תחת המיקרוסקופ וראה שהם מתקשרים זה עם זה. פילדס תאר את התלהבותו והסביר ש"זה כמו למצוא מוח נוסף בתוך המוח שאנחנו כבר מכירים". כך נולד ספרו "המוח האחר", שיכול להסביר מדוע נמצא במוחו של איינשטיין מספר חריג של אסטרוציטים באזורים שמעורבים בחשיבה מתמטית ויצירתית.

     

    הארבי נפטר ב-2007. הוא אף פעם לא העביר את שאריות המוח של איינשטיין לנכדו אווילין. פטרניטי מספר, שהיא פשוט לא רצתה בהן. את החתיכות שנותרו העביר הארבי למחלקה הפתולוגית באוניברסיטת פרינסטון ושם הן נמצאות עד היום.

     

    המאמר פורסם בבלוג של ד"ר גלי וינשטיין ומבוסס על כתבה שהתפרסמה ב"NPR"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים