אתה רוצה או לא רוצה סקס? ממש לא הבנתי
הייתי בטוחה שהבחור בדרן מטורף ויהיה לי מה ללמוד ממנו. הוא אמר שאני יצירתית והוא רואה איך הוא יכול להתחבר אלי, כי הוא מרגיש בעצמות שלו שאני מיוחדת. כזו בדיוק הוא מחפש, רק שתהיה גם הכספומט שלו, ובתמורה היא תזכה ליהנות מהשלשול הוורבלי שלו על בסיס קבוע. זן ואמנות זיוני השכל
כבר הרבה זמן שהוא קם בבוקר ומרגיע את עצמו שזה בסדר שאין לו עבודה, שלא צריך להיות עשיר, כי יש לו תשוקה לחיים ולא לחומר. הוא רוצה אהבה, לא מערכת יחסים, ורגש, לא מגע עם אנשים.
חסרים אנשים שעובדים? אי אפשר סתם לשבת באמצע היום בשדרה ולצלם את התגלמות היופי - כפות רגליים של נשים - במצלמה קטנה? כל אחד צריך שיהיו לו צעצועי מין קטנים וחמודים לשחק איתם. למה צריך להיות כל כך מקובע? מה. אנשים עובדים לא מתים בסוף? בטח שהם מתים!
ובכן, זה בסדר גמור להיות לא נורמלי. זה רק לא ממש אטרקטיבי כשהופכים את זה לדת.
לפני שדיברתי איתו בטלפון, ממש חיבבתי אותו. חשבתי שהוא מסוג האנשים שבפנים הם דיסקוטק שלם, אבל כלפי חוץ הם קצת זהירים. לא האמנתי שמישהו יכול באמת לספר לכל העולם על הרגשות הכי פנימיים שלו ולהיות רציני.
הייתי בטוחה שזה סוג של מתיחה, שהבחור בדרן מטורף ויהיה לי הרבה מה ללמוד ממנו על הומור. הוא אמר שאני משעשעת ויצירתית והוא רואה איך הוא יכול להתחבר אלי, כי הוא מרגיש בעצמות שלו שאני אחרת, מיוחדת. כזו בדיוק הוא מחפש, רק שתהיה גם הכספומט שלו, גם ספקית החרמנות שלו, ובתמורה היא תזכה ליהנות מהשלשול הוורבלי שלו על בסיס קבוע.
"הא?" לא הבנתי, "אתה רוצה או לא רוצה סקס?"
התחביב שלו הוא לצלם כפות רגליים
"אני מקנא בך שאת לבד", נתן לי זן שיעור הדגמה בזיוני השכל המצפים לי אם אתחבר אליו, "הלוואי שהיה לי הכוח פשוט לוותר, ולחיות את החיים שלי בתשוקה רגועה והרמונית, עם עצמי. למה בעצם את לבד?"
"כי יותר מרגש אותי לכתוב סיפורים מצחיקים על טיפוסים מוזרים כמוך, שמאמינים שאין הרבה תשוקה במשרה קבועה. מה יש לך אתה. מה זה לא לעבוד, אתה מוכן להסביר לי? מה אתה עושה כל היום? ממה אתה חי?"
נראה לכם באמת שקיבלתי תשובה מסודרת והגיונית לחטטנות שלי? מובן שלא. פעם היו לזן הרבה עסקים בעיר, מלא. הוא בילה כל לילה, ושתה כל לילה, וזיין כל לילה. הוא טוען שהתשוקה שלו תועלה אז לכיוונים גשמיים. ובגלל זה הוא כמעט הלך לאיבוד. וכן, הוא השתמש במילה "תועלה".
וכך, לפני שלוש שנים זן סתם את הגולל על מה שהוא מכנה "החיים הקודמים שלי" וקיבל החלטה אמיצה ומלאת תשוקה לבלות את הימים שלו במחשבות והרהורים. יש לו תחביב קטן וחמוד שהוא מטפח, לצלם כפות רגליים של נשים על אופניים, שהוא עושה בשביל הכיף.
כל אחד והתחביבים שלו. יש כאלה שאוהבים לחיות את החיים, לפגוש אנשים, לריב, להתרגש, לצחוק, לבלות ולעבוד, ויש כאלה שאוהבים להרהר ולכתוב מילים שלא אומרות כלום ולצלם איברים שנראים מפחידים. כולנו בני אדם, כולנו שווים ולא צריך לשפוט.
במקום להתפרץ, התחלתי לזיין את השכל בעצמי
זן נהנה במיוחד לבלבל את המוח לפרייריות כמוני שנופלות בפח של גושי הפסקאות שהוא כותב לי באינטרנט. הן מפוצצות במילים מלאות תשוקה, אך חסרות בסיס תחבירי או הגיוני. הייתי צריכה לפתוח שלושה מילונים עד שהבנתי שהוא כותב לי שהוא ישמח לדבר איתי ממש, בטלפון. באמת.
בשביל הזיות יש לי את הסיפורים שלי, ועוד עשרת אלפים סיפורים שאני קוראת כל יום פרי עטם של אנשים שיש להם דמיון, אבל גם יודעים לחיות את החיים. לא ידעתי איך לסיים את השיחה הביזארית בלי לממש את הכיף שלי לנבוח על טיפוסים מעצבנים.
במקום להתפרץ עליו, עשיתי את מה שאני יודעת הכי טוב. הדלקתי סיגריה והתחלתי לזיין את השכל בעצמי.
סיפרתי בהתלהבות על תכנית טלוויזיה שראיתי בערוץ שמונה (בטעות! נשבעת!), שתיעדה את העבודה המופלאה של החבר הכי טוב שלי, וודי אלן, זה שמת לכתוב כמוני. דיברתי על זריקת האדרנלין שקיבלתי מהתוכנית, התנפלתי על המחשב וכתבתי סיפור מדהים, ואיך שהראש שלי התפוצץ ברעיונות חדשים שרצו לי בראש ורבו מי יקבל יחס ראשון.
חלקתי איתו גם איך ההפסקה היחידה שעשיתי בשטף הכתיבה היתה באמצע הלילה, לטובת מזמוז סוער עם גבר הורס שיש לי עוד ניקוב אחד לנצל בכרטיסיית הזיונים שלי אצלו, לפני שנמצה את הסערה.
הוא ביקש לנתק כי שיחות סרק מעיקות עליו
הסברתי לו איך אני אסירת תודה על שיחת הטלפון המעפנה הזאת, כי עכשיו יש לי סיפור לגמרי מגניב לכתוב, כמו שאני יודעת. ככה המשכתי כמו שרק אני יודעת לעשות כשההלם משתלט עלי ואני נבוכה מכדי להגיד פשוט: עוף לי מהקו, באמא'שך.
לתדהמתי, זן היה זה שקטע את שטף הדיבור שלי. בצורה שקטה ורדומה, הוא אמר שהוא ממש מצטער, אבל הוא לא בנוי לנהל שיחות סרק. הוא מוכן לשמוע על החיים שלי, על הרגעים הכואבים והעמוקים, על השתוקקות לדברים שאני רוצה להגיע אליהם, על תשדירי שירות לקידום התחושות הפנימיות, אבל מעיק עליו לקשקש סתם.
הוא ממש מצטער שהוא צריך להגיד לי את זה, אבל את השיחות מהסוג שאני מנהלת הוא עזב יחד עם החיים הקודמים שלו, לפני שקיבל החלטה עמוקה ומשתוקקת לבלות את הימים שלו מול מסך המחשב ולאונן על תמונות של נשים שלעולם לא יזרקו לעברו מבט, ולא משנה איזה מילים שחורות ועמוקות הוא יכתוב להן. אני מבינה את זה, נכון? אני לא נפגעת, נכון?
לקח לי רגע להתאושש, אבל שמחתי על ההזדמנות להזיז הצידה את אביגיל הנהדרת ולתת את הבמה לבלה הכלבה. אמרתי לו בשקט, בצורה רגועה, מתורבתת ומסודרת, שזה ממש בסדר ואני לא נפגעת.
להפך, אני דווקא נמשכת מאוד ליצורים שמבלים את החיים בשכנוע עצמי שהם התשובה היחידה, העמוקה והמענגת לעולם, שחושב שצריך לעבוד כדי להיות שמח, ושזה ממש בסדר מצידו להקשיב לשיחה מתלהבת של מישהו, רק בשביל לקטוע אותו בגסות רוח בהמית אך תרבותית, כי זה לא מסתדר לו בעולם המשתוקק מלא היופי, הטוהר והשיממון שלו.
הוספתי שאני ממש מקווה שהוא לא נפגע, אבל אני חייבת לסגור, ממש עכשיו, את השיחה הזאת, כי אני אמנם נמשכת לגברים גסי רוח - אבל לכאלה שמציגים מיד את האופי הבהמי שלהם, ולא מסתירים אותו מתחת לזיבולי מוח רוחניים על הטוהר של חיי השום דבר.
לפנייה לכתב/ת 
