גשר צר מאוד: על "גנוסיס" של אכרם קאן
אם תתנתקו לשעתיים מקצב החיים הממהר, ותאפשרו לעצמכם להישאב אל עולמו של הרקדן והכוריאוגרף הבריטי, אכרם קאן, הוא יקח אתכם למסע פילוסופי מרתק וחוויה אסתטית מעשירה
אל המסע שאליו מציע לכם הרקדן והכוריאוגרף הבריטי, אכרם קאן להצטרף אליו, קשה להתכונן. קאן, שחזר ארצה אחרי כעשור להופיע בפסטיבל ישראל, מציג הפעם ערב קאמרי ששורשיו נטועים עמוק במסורת מחול הקאטאק ההודיף ומלווה במוזיקה חיה, שהיא חוויה שווה ומשלימה לתנועה.
קאן, יליד בריטניה ובן למהגרים מבנגלדש, יוצא מן המסורת אל מחוזות תנועתיים מודרניים. הוא מתרחק כדי לחזור שוב ושוב אל נקודת ההתחלה והחיבור שנרקם בין אתמול למחר, בין המזרח ממנו בא והמערב בו הוא חי ויוצר, מביא לבמה משהו חדש ומקורי.
התנועה נטועה בגוף, אורגנית וזורמת מתוכו. התוצאה מכשפת. למען האמת, קצת קשה להאמין שמדובר באותו יוצר שחיבר את הכוריאוגרפיה לאחד מסיבובי ההופעות האחרונים של קיילי מינוג.
קאן והצוות על הבמה. מסע פילוסופי מרתק ואסתטי (צילום: ריצ'רד האטון)
"גנוסיס" הוא ערב מרתק שמורכב משני חלקים. הראשון, יצירת סולו בת שלושה פרקים, מוקדש למחול הקאטאק ובו עדיף שלא למצמץ. השליטה של קאן בגוף מעוררת השתאות, בעיקר בזכות עבודת הזרועות שמעגלות עיגולים ויוצרות גיאומטריה מדויקת ומרתקת בחלל, במהירות אדירה עד כדי שסילואטת הגוף מיטשטשת.
פרקי כפות הידיים, המרפקים והאצבעות - שבדרך כלל זוכים להתעלמות במחול המערבי או לפחות לדחיקה מבטלת הצידה - מקבלים מקום של כבוד במחול הקאטאק של קאן, המשלב וירטואוזיות, אלגנטיות וניקיון יוצאי דופן.
גוף, תנועה, מקצב
בשני הפרקים הבאים, קאן מבצע כוריאוגרפיה של שתי דמויות מפתח במחול הקאטאק - גאורי שרמה טריפאטי ומי שהוא מגדיר כגורו שלו, שרי פרטאפ פאוור. כאן, הדגש הוא על עבודת רגליים מורכבת ומקצבים משתנים שדורשים דיוק מירבי. כפות הרגליים הופכות לכלי נגינה בעזרת פעמונים הכרוכים סביב קרסוליו, הוא מטופף על הבמה לצלילים שהוא עצמו יצר ובכך אומר: הגוף מכיל בתוכו את התנועה והמקצב.
קאן. דואט עוצר נשימה (צילום: ראנקין)
חמישה נגנים ישובים על הבמה הנקייה, שמקושטת בעיקר באמצעות תאורה נפלאה שמחלקת את הבמה בכל פעם באופן שונה. הקיר האחורי, ספק קיפולי נייר ספק סלע שבין שני חלקיו פתח א-סימטרי פעור, משרה לעתים תחושה של איום ולעתים נבלע בחשיכה.
המוזיקה היא חלק אימננטי בעבודה הזו. המוזיקאים שעל הבמה הם מהטובים בתחום, ובהם הזמר הפקיסטני פאהים מזהאר, נגן הטאבלה ההודי סנג'ו סהאי והמתופפת יושי סונהאטה מאנסמבל קודו היפני.
הקצב נפלא, כך גם הרכות שבשירה. מאוחר יותר, במסגרת ג'אם סשן משגע, עורך קאן דו קרב מסחרר של מקצבים עם סהאי וסונהאטה. הוא באצבעות כף הרגל ובפעמוני הקרסוליים - והם בטאבלה ובתוף הטאייקו.
חלקו השני של הערב, שמשלב בין המחול המסורתי לעכשווי, הוא חוויה צרופה. העבודה נשענת על סיפור מתוך המהאבהארטה (המיתולוגיה ההודית האגדית) על המלכה גנדהארי שוויתרה על מאור עיניה כאות סולידריות עם בעלה העיוור. קאן מעלה בחלק זה של הערב תהיות לגבי אותם "העיוורים באור" ואלה "הרואים בחושך". בדואט עוצר נשימה עם הרקדנית והמוזיקאית היפנית, יושי סונהאטה, מוצפת הבמה בזוהר שקשה למלל ובדימויים שנצרבים בזיכרון.
סונהאטה היא עמוד השדרה של העבודה שמכה בעצמתה. היא מפסלת צורות בחלל באמצעות מקל עץ, לעתים כמו מכה בתוף ענק, לעתים מחפשת את דרכה בתוך העיוורון, לעתים מגנה על עצמה מפני תוקף בלתי נראה.
התנועה שלה אלגנטית, נואשת ועוצמתית. ביצירה זו ובערב כולו מצליח קאן להביא את הפילוסופיות המזרחיות כפי שהן באות לידי ביטוי בתנועה - אל המערב, וזאת מבלי לעגל קצוות כדי להקל על הבליעה.
מחול מסורתי מחוץ לקונטקסט שבו נוצר, יכול בקלות להפוך לפולקלור אך זה אינו המקרה. קאן מצליח לגשר בין העולמות למרות השוני. לא קל להשאיר את קצב החיים המערבי הממהר מחוץ לדלתות אולם "שרובר" ולהתחבר למה שיכול להיתפס כמונוטוני. במקרה הזה, הסבלנות בפירוש משתלמת.
