שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שירה שירים
    השירה של סיון הר-שפי משקפת אשה שהתורה שלה, כאילו ינקה חז"ל, חסידות, תנ"ך וזוהר - ואלו הופכים אישיים מאוד. חנה פנחסי מרגישה שנתקלה בזלדה של הדור הזה. ביקורת על ספר השירה החדש של זוכת "אגדתא 2"

    בין הררי הספרים החדשים של שבוע הספר, הנה ספר להתרגש ממנו: "תהלים ליום רעש" (הוצ' הקיבוץ המאוחד) של סיון הר-שפי. זוהי שירה במיטבה. אני קוראת בשירים, ובעדינות נחושה מתבהר לי שהר-שפי היא זלדה של הדור הזה. יש לה קול פואטי אישי ומקומי מאוד, שיש בו הוויה דתית עמוקה. יש בה את הכוח, כמו לזלדה, לשבות בקסמה אוהבי שירה באשר הם. בעיניי, זו שירה שתפרוץ חוצה.


     

    זו שירה של אשה שהתורה שלה. כאילו ינקה חז"ל וחסידות, תנ"ך וזהר, ואלה הופכים אישיים מאוד: "לְכִי לָךְ מֵאַבְרָהָם אֶל שָׂרָה מִשָּׂרָה אֶל אַבְרָהָם/ וּבְיָדַיִךְ עוּגוֹת וְעֵגֶל בָּקָר רַךְ/ וּבְיָדַיִךְ מַחֲרוֹזוֹת צְחוֹק קָשֶׁה כְּשֶׁנְהָב... לְכִי לָךְ מִקֻּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶל שְׁכִינְתֵיהּ מִמֶּנָּה אֵלָיו/ וּבְיָדַיִךְ חֲרִיצֵי גָּלוּת וּבְיָדַיִךְ הַכֶּר-נָא/ וּבְיָדַיִךְ לִבֵּךְ מְפַרְפֵּר וְחָשׂוּף".

     

    השירה הזאת לא מתכחשת ליום קטנות שוחק, אבל חיה גם בגבוה המִתָּמֵר. היום יום והכיסופים לאלוהים מפולשים אלו באלו. למשל השיר "דרך חור המנעול" הוא על הצצה. החל במשאלה: "לְהָצִיץ לֶאֱ-לֹהִים בַּתֹּהוּ וָבֹהוּ,/ לְבוּשׁוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הָאַיִן", המתחבר להצצה של ילדה שנמצאת "בעונש" בבית שימוש ומציצה משם, ובהמשך: "וְגַם אֱ-לֹהִים מֵצִיץ/ בִּירוּשָׁלַיִם/ כְּשֶׁמֵּרִים אֶת שׁוּלֵי שִׂמְלַת הַשָּׁמַיִם... לִפְעָמִים, כְּמוֹ יֶלֶד-מַפְתֵּחַ/ הוּא מְחַכֶּה לָנוּ בַּחוּץ/ עַל מִפְתַּן הַחֹשֶךְ/ שֶׁנָּשׁוּב."

     

    הכמיהה לאלוהים בשירה כל-כך אינטימית ואמינה, לרגעים מסמנת לי בשמחה שכל זה אכן אפשר. לרגעים - אודה - מעוררת קנאה. אני לא מתאפקת לצטט עוד מהבשֵל הבשֵל הזה. ב"פורים שפיל" כותבת הר-שפי בתעוזה: "לְהִשְׁתַּגֵּעַ לְפָנֶיךָ/ לָצֵאת מִדַּעְתִּי אֶל הַמָּקוֹם/ בּוֹ נוּכַל לְהִתְגַּלְגֵּל בָּעֵשֶׂב/ שָׁם תַּרְאֶה לִי אֶת כְּבוֹדְךָ/ וַאֲנִי אַרְאֶה לְךָ/ אֶת הַכְּלוּם בְּתוֹךְ-תּוֹכִי/ אֶת הַכֹּל שֶׁבַּכְּלוּם".

     

    ואפשר היה לכתוב עוד ועוד על מחזור השירים על ירושלים, שהיא כל העת העיר עצמה, אבל גם מצב הנפש: "בְּכָל אָדָם יֵשׁ מוֹרִיָּה/ וּבְכָל אָדָם חֹפֶן אֲדָמָה/ מִמֶּנָּה לֻקַּח/ כַּאֲדָנִית מְצִיצָה מֵחַלּוֹן/ בְּבִנְיָן רַב קוֹמוֹת." ומחזור שירי שבת, שהיא בגוף ובזוגיות ועם ההבדלה: "בְּמוֹצָאֵי שִׂיחָתֵנוּ/ צְלִיל נִתּוּק מִתְמַשֵּׁךְ/ וְחוּט עָשָׁן מִתַּמֵּר/ וּמַדְמִיעַ", ופרק שירים על ההתנתקות המתארים את מסע השכינה הגולה.

     

    תגידו, זו שירה ליודעי ח"ן, לאלה שמצויים בנבכי הספרות. אז זהו שלא. יש קסם בספרות, אולי פרדוקס. דווקא כשקול אישי מזדכך מאוד, הוא יכול להפוך אוניברסלי. זו הסיבה בגללה עגנון יכול לקבל פרס נובל, או להבדיל, אנחנו יכולים ליהנות מקולנוע איראני. כך שירה צרופה הנטועה בתרבות ספציפית מאוד יכולה לפרוץ הרחק דווקא ככזאת אל מעבר לה. הקסם הזה מתרחש ב"תהלים ליום רעש". נראה לי שהאיכות הזו תאפשר לספר הזה להיחלץ מהמגזריות של
    הדתיים מצד אחד, ושל חובבי שירה מצד שני.

     

    הר-שפי אינה נצבת כיוצרת לבדה. יש לה בשירה העברית אִימהוֹת. היא משוחחת עם זלדה, עם השכנה הרעה, ועם השושנה שלה: "אַל תִּכְתְּבִי שׁוֹשַׁנָּה אִם לֹא בָּאת אֶל קִרְבָּהּ,/ אַל תִּכְתְּבִי אֱ-לֹהִים אִם הִתְגַּלָּה לָךְ." יש לה גם שיר שכולו אהבה לדבורה בארון, ושמו "שברירים", כשמו של אחד הסיפורים השלמים של בארון "בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת אֲנִי מְעִזָּה לִדְרֹךְ בְּצֵל עֲנָנָה/ בַּמָּקוֹם בּוֹ שָׁכַבְתְּ שְׁלֹשִים שָׁנָה, רְחוֹקָה/ וְקוֹדַחַת כְּמוֹ סְנֶה".

     

    ואני רוצה לומר להר-שפי כמה הן גאות בה האמהות האלה. זלדה הייתה ערירית ובתה היחידה של דבורה בארון נפטרה ערירית גם היא. אני בטוחה ששתיהן, זלדה ודבורה בארון, רואות בך בת. אשריהן ואשרייך.  

     

    וַיְכֻלּוּ (מתוך מחזור השירים)

    בַּשָּׁמַיִם הֵאִירוּ שְׁלֹשָה וְעוֹד אַחַת,

    כּוֹס כְּסוּפָה וּפְגוּמָה שֶׁל בְּרָכָה

    שֶׁשָּׁפַכְתָּ מִתּוֹכָהּ אֶל צְלוֹחִית הַלֵּב

    הַפְּשׁוּטָה לִקְרָאתְךָ בְּמִלּוּאָהּ הֶעָנִי.

     

    עַל חֲלַב הַלְּבָנָה אַתָּה מַבְדִּיל עֲבוּרִי

    בֵּין אוֹר לְחֹשֶךְ,

    וּכְשַׂעֲרָה מִתּוֹךְ כּוֹס הֶחָלָב אַתָּה נוֹטֵל מִמֶּנִּי

    אֶת הַשַּׁבָּת

    כָּל כָּךְ בְּקַלּוּת. יָד קְטַנָּה שׁוֹלַחַת בִּמְרִי

    קוֹצִים זְהוּבִים, לֶאֱחֹז

    בַּכֻּתְנָה הָרַכָּה שֶׁל מַחְשָׁבָה תְּחִלָּה,

    בִּכְתֹנֶת הֶחָג הַלְּבָנָה שֶׁל סוֹף מַעֲשֶׂה,

    חָמַק עָבַר.

     

    בְּמוֹצָאֵי שִׂיחָתֵנוּ

    צְלִיל נִתּוּק מִתְמַשֵּׁךְ

    וְחוּט עָשָׁן מִתַּמֵּר

    וּמַדְמִיעַ

     

    • חנה פנחסי היא דוקטורנטית במחלקה למגדר בבר-אילן ועמיתת מחקר במכון הרטמן.
    • "תהילים ליום רעש", מאת סיוון הר-שפי. הוצאת "ריתמוס" של הקיבוץ המאוחד. הר-שפי זכתה בתחרות "אגדתא 2" אשתקד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים