שתף קטע נבחר

הבועה הקסומה: "כל אנשי כסית"

סרטו של מאיר סויסה, ששודר במקביל ל"הישרדות" ו"אחד נגד מאה", סיפק הצצה אל בית הקפה המיתולוגי של חצקל איש כסית, אך יותר מכך - הצדעה לתרבות העברית. אריאנה מלמד מחכה כבר לסרט הבא, ומקווה שנשאר עבור מי לשדר אותו

הם היו בניה של תרבות צעירה, וכנראה חשבו שיחיו לנצח. צלמי פפראצי עדיין לא ארבו להם בכניסה לבית הקפה, ועצם היותם אובייקטים נראים, נצפים ומדווחים, לא היה עניין מרכזי לקיומם או לתהילתם.


מחוץ ל"כסית". ישראל האחרת (צילום: זאב ליטמן)

 

מכל הסיבות הללו, נותר אך מעט תיעוד מצולם על חייו ומותו של "כסית", בית קפה וחמארה, מגרש משחקים וזירה פוליטית, מרכז תרבות ובית עבור מי שכונו "הבוהמה", אבל בעצם היו יוצרים ומבצעים מוכשרים ופוריים יותר מכל קבוצה מזדמנת שתוכלו להושיב בכל בית קפה עכשווי בישראל.

 

"כל אנשי כסית" ששודר אמש (א') בערוץ 8, הוא מלאכת פסיפס עדינה, יפה וחפה מנוסטלגיה מזויפת של מאיר סויסה, שביקש להשיב את הקפה ויושביו לחיים באמצעות קטעי הארכיון שנותרו במקרה ומקבץ גדול של עדויות על המקום ועל שני דורות לפחות של יושביו.


היו אמורים לבנות את הארץ, ואחר כך לצקצק כשקראו רכילות על הבוהמה

 

יושביו חיו ביקום זר לנו: ראש הממשלה פרש לצריף עץ במדבר; הנשיא השני התגורר בצריף במשך שנים ולא חלם לעשות לביתו; הגליל והנגב לא היו אתרי תיירות אלא משימות התיישבות, ומן הפריפריה הביטו אל המרכז בתערובת של סלידה, גינוי מתחסד וקנאה זעירה. יושבי בתי הקפה נקראו "דור האספרסו" לא בשל הבנתם בסוגי הפולים, אלא כדי להבדילם מבני אדם מן היישוב, שהיו אמורים לעמול מבוקר עד ערב על בניין הארץ, ואחר כך להתרווח בגופיה במרפסת עם עיתון ולצקצק בלשון כשהם קוראים רכילות תמימה לגמרי על אודות הבוהמה.

 

עם זכרונות, בלי נוסטלגיה

בתוך "כסית" התקיימו חיים אחרים לגמרי, ומאיר סויסה חושף אותם בעדינות: משוררים, ציירים וסופרים היו העלית היצירתית של המקום, אנשי תיאטרון, אינטלקטואלים ופוליטיקאים קיימו שם שיח מפרה מתוך התחככות מתמדת, וכשחיים גורי וחיים חפר ויענקל'ה בן סירא והלית ישיורון ויעל דיין ואחרים מדברים אל המצלמה שלו, גם הם נקיים מנוסטלגיה כשהם נזכרים בשנות התהילה של "כסית".


יושבים ב"כסית". אלתרמן היה שיכור רוב הזמן

 

אלתרמן, אומר אורי אבנרי, פשוט היה שיכור רוב הזמן, והפליא לכתוב בשכרותו. כמוהו אלכסנדר פן ויעקב אורלנד שיצרו בבית הקפה הזה, ואורי ליפשיץ שצייר את יושביו, ויצחק לבני שעומד על טיב האנרגיות המתפרצות במקום, שהיו אנטיתזה מוחלטת לדמות הבעלים, חצקל איש כסית הגדול והמנומנם, רחב הלב והאבהי, שתפקד כמנהל בית תמחוי לשחקנים תפרנים, שומר סף לשיכורים מועדים ועד אילם לשקיעה של שנות ה-60, עד שכולם עברו ל"קליפורניה" של אייבי נתן וסתמו את הגולל על מה שהיה פעם ביתם.

 

הסרט הופך אט אט להצדעה לתולדות התרבות העברית: משלונסקי ועד דן בן אמוץ, מחנה רובינא ועד אריק איינשטיין ואורי זוהר, מיפה ירקוני ועד שלום חנוך. באמצעות העדויות השזורות בו, משכיל הסרט לצאת מתחומי בית הקפה ולסמן קווי מתאר של התמונה הגדולה יותר.

 

המעבר מלאומיות מגויסת ומעורבת אל הנהנתנות שסימלה את ראשית "הבועה"; הקשרים ההדוקים ביון פוליטיקאים לבין אנשי תרבות; הכרסום בעליונותם של יצרני התרבות על פני פרפורמרים ופרזנטורים; היציאה מן המתחם המקומי לגמרי אל חלומות זוהר ובילוי שהגיעו מעבר לים;

חייה הארוכים מידי של ההגמוניה התרבותית האשכנזית והנסיונות הכושלים להחיות את "כסית" בשנות ה-80, כשכבר היה מאוחר מדי, כשהארץ ויושביה התבגרו וכבר לא היו זקוקים לבית אחד.

 

ביום שבו התבקשו צופי ערוץ 10 להצטייד במשקפי תלת מימד כדי לצפות ב"הישרדות", מה שנגלה מבעד למשקפיים של מאיר סויסה היה ודאי מעניין הרבה יותר, אבל במצבה הנוכחי של תרבות הטלוויזיה שלנו, הסרט הזה הוא כמעט נס.

 

אם אפשר לייחל לעוד, צריך לבקש ממאיר סויסה ליצור לפחות שני סרטים נוספים על תופעות תרבות ישראליות ייחודיות: הלהקות הצבאיות וגלי צה"ל. ב"כל אנשי כסית" הוא הוכיח שיש לו את אורך הרוח והעיקשות הדרושים ליצור פיסת תעודה משובחת בתנאים לא פשוטים. אני מקווה שיש בינינו די צופים שרוצים עוד.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סיפורה של התרבות העברית התחרה בתרבות הטלוויזיה של ימינו
צילום: איתמר כהן
לאתר ההטבות
מומלצים