מושתל הכבד קיבל חיים חדשים מתורם בדואי

עד לפני כשבוע הייתי זקוק להשתלת כבד. לפני כשנה, בגיל 57, הכבד שלי שבת ממלאכתו ומאז נמצאתי במצב של המתנה. אם נקדים את המאוחר אומר שבשורה התחתונה היו למצב שלי שני פתרונות חיוביים אפשריים: השתלת כבד ממישהו שהלך לעולמו והסכים לתרום את אבריו (באמצעות חתימה על כרטיס אדי) או השתלה של חלק (אונה) מכבד של מישהו חי, ככל הנראה בן משפחה שעומד בכל התנאים, והם לא פשוטים.

אך לפני כשבוע הגיע הרגע המיוחל וזכיתי סוף כל סוף לעבור השתלת כבד, לאחר שבמשך

 זמן רב נעתי בין תקווה לבין ייאוש. בראשי עברו במהלך התקופה הארוכה הזו כל מיני מחשבות, החל מ"למה זה מגיע דווקא לי" ועד ל"למה אין יותר אנשים שחותמים על כרטיסי אדי". אני שואל את עצמי מה יש לנו לעשות עם האיברים שלנו אחרי לכתנו מהעולם הזה? למה שלא נשתמש בהם כדי להציל חיים? הרי הרבנים כבר נתנו את הסכמתם לנושא. 

אבל נראה שהמשפט הדרמטי "כל המציל נפש אחת בישראל – כאילו הציל עולם ומלואו" לא מניע מספיק אנשים לפעולה הפשוטה כל כך. אני מניח שרוב האנשים פשוט לא חושבים על זה. הם בטוחים שזה רחוק מהם ואין להם את האנרגיה לעסוק בנושא. אבל כל אחד ואחת - איש, אישה, ילד או ילדה - עלול למצוא את עצמו במצבי יום אחד, וזה קורה בלי התרעה מוקדמת. ההידרדרות אמנם לא מגיעה בבת אחת, אבל ברגע שהאיבר או המערכת החיונית מפסיקים לתפקד יש רק דרך אחת, והיא בכיוון מטה.

המחלה: בעקבות עירוי דם נגוע

הבעיה שלי, הפטיטיס סי, התגלתה במקרה לפני כ-15 שנה, במהלך בדיקה שגרתית. אני ככל הנראה נשא של המחלה כבר 40 שנה, בעקבות עירוי דם נגוע שניתן לי במהלך ניתוח פשוט שעברתי בנערותי.

מאז שהתגלתה המחלה ניסיתי סוגים שונים של טיפולים תרופתיים ובמקביל המשכתי עם החיים שלי: עבודה, ספורט, נסיעות וטיולים. אך לפני כשנה המצב החמיר ומים רבים (10 עד 15 ליטרים!) החלו להצטבר בבטני מאחר והכבד הפסיק לתפקד.

הזמן, במקרה כזה, הופך להיות אויב. הוא פועל בזדוניות לרעתי ולרעת אנשים נוספים במצב דומה. קיים גם פרדוקס אדיר במצב שבו נמצאתי. מצד אחד קיוויתי שהוא לא ימשיך להידרדר. מצד שני, ככל שהוא הפך גרוע יותר כך עלה מקומי בדירוג הארצי ועימו הסיכוי (הקלוש למדי, יש לומר) לקבל כבד, מאחר והתור בדרך כלל נקבע על פי חומרת המצב של החולים.

אני חייב לעצור לרגע ולציין נקודה שמבחינתי הצילה את חיי. לאורך כל הדרך, לפני ההשתלה, במהלכה ואחריה, זכיתי לטיפול מסור בבית החולים איכילוב. אבל במקרה שלי, וגם במקרים דומים, לא מספיקות הידיים המיומנות של הצוות הרפואי המצוין. צריך מזל, הרבה מזל, כדי לזכות ולקבל כבד. המזל הזה יכול להגיע אל אנשים כמוני רק אם יגדל מספר האנשים שחתומים על כרטיס אדי, מספר שבארץ עומד על שיעור נמוך ביותר בהשוואה לעולם המערבי. על ידי חתימה פשוטה על הכרטיס ייתכן ותוכלו להציל נפש אחת בישראל.  

האופציה הנוספת: כבד מתורם חי

היתה לי, כאמור, גם אופציה נוספת. הכבד, האיבר שאחראי בגוף לפירוק הרעלים, הוא אחד האיברים היחידים שמשחזרים את עצמם. למעשה כל מה שהייתי צריך הוא כאחוז (!) אחד בלבד של כבד ממשקל גופי. במילים מעשיות יותר, אם הייתי מקבל תרומת כבד מאדם חי הכבד שלו היה משלים את עצמו בתוך כמה שבועות (שבועיים עד שמונה שבועות ליתר דיוק). גם החלק שהיה מושתל אצלי היה צומח וגדל עד לגודלו הרצוי.

אך התהליך, שנראה פשוט כל כך על הנייר, הוא מסובך הרבה יותר בפועל.

לא פשוט למצוא מישהו, אפילו בן משפחה מקרבה ראשונה, שמתאים לתהליך מבחינת סוג הדם, הגודל, גילו, מצבו הבריאותי ואפילו הבשלות הנפשית שלו, וכל אלו הם גורמים מכריעים.

והיו לי גם לא מעט מחשבות אתיות. האם בן צריך לתרום לאביו? האם בחור צעיר צריך להסתכן בניתוח כדי שאביו המבוגר יזכה בעוד כמה שנות חיים? איפה נגמרת הכמיהה שלי לחיים ומתחילה החרדה לילדי?

להודות למשפחת התורם באופן אישי 

אך למזלי ולמזלם של הקרובים אליי זכיתי לקבל כבד מאדם שהלך לעולמו בטרם עת. משפחתו בחרה לעשות מעשה אצילי ואנושי מאין כמוהו ולתרום את איבריו. בזכותו ובזכותם ניצלו חייהם של שישה אנשים. שישה עולמות.

התורם מת מוות מוחי, שזה בדרך כלל המצב היחיד בו ניתן לתרום איברים. מקרים של מוות מהתקף לב, ממחלה ממארת, זקנה וכדומה לא מאפשרים זאת, מה שכמובן מצמצם משמעותית את התורמים הפוטנציאליים. אם משפחתו של התורם תרצה בכך, אני ובני משפחתי נשמח מאוד להודות להם באופן אישי ומכל הלב על המעשה הנעלה שלהם. זוהי אצילות אמיתית להעניק משהו מבלי לקבל כל תמורה, בייחוד כשמדובר בחיים.

וכך, בין כל המחשבות, אני רואה פתאום באופן חד וברור מה באמת חשוב בחיים. זה לא הכסף (למרות שאם אפשר היה לקנות כבד לא הייתי מהסס למכור את כל רכושי עלי אדמות), לא ההצלחה הכלכלית ולא ההישגים המקצועיים. זו הבריאות. רק במצבים כאלו אתה מבין שזו לא קלישאה.

הדרך שלי לקראת החלמה עדיין לא הסתיימה. אני ניצב בפני תהליך ארוך מאוד ולא פשוט, תהליך שיש בו עליות וירידות. אבל הפעם זהו תהליך מלא בתקווה וכל הכאבים והסבל מתגמדים לעומת אלו שחוויתי לפני ההשתלה, בעת ההמתנה האינסופית.