ילדי חוץ

סלוצקי: "אני אוהב לחקות רק אנשים שאני מאוד אוהב, אם אני לא אוהב אותם, זה גם ככה לא מצליח".

דומינגז: "הטקסטים שאני כותב לקמינר מלאי הומור עצמי. יש לו המון רמיזות מיניות, ובסוף הוא תמיד ממליץ לנו על איזה סרט צ'כי עם עז אריסטוקרטית. הוא יוצא אצלנו חד ומצחיק וקומוניקטיבי, מאוד בעניינים".

טוב, נו. נגיד שאני מאמינה לכם.

סלוצקי: "באמת, אם לא הייתי אוהב אותו זה לא היה מצליח. ככה גם עם יהונתן גפן, שאני עושה בכל תוכנית, אני מת עליו".

דומינגז: "החזרנו אותו לתודעה ביג טיים, לא סתם הוא עושה עכשיו פרסומת".

לא מאגניבים, לא עממיים. סלוצקי ודומינגז (צילומים: ליאור נורדמן) 

סלוצקי ודומינגז החלו להגיש יחד לפני חמש שנים כשדומינגז, אוטוטו 40, מנהל התוכניות ברדיו קול רגע מאז שנת 1999, נדלק על השדרן החדש, סלוצקי, 43, ועל תוכניתו "האלמנט". עבור שניהם, הרדיו הצפוני (בניהולו של חיים הכט, האיש ותנועות הידיים המופרעות) היה הבית הטבעי והיציב - הוא הגיע לאחר שנים שבהן דומינגז התגלגל בין תחנות רדיו מקומיות וויתר על קריירה מבטיחה כמתדלק, וסלוצקי, בוגר קמרה אובסקורה, הניח בצד את חלומו להיות במאי גדול, אבל התפרנס מחינוך הדור הבא בלימודי תקשורת במכללת עמק הירדן, שם הוא מלמד עד היום. חמש שנים של בקרים משותפים הפכו אותם לסטארים במונחים מקומיים, אך הניסיונות לפרוץ לתודעה הארצית, בין אם בפינה  בתוכנית של צופית גרנט, או בסרט שעשו על עודד קטש, הותירו את הקהל אדיש. עד עכשיו.

לפני חצי שנה הם הוצנחו אל תוך סיטואציה לא פשוטה - החלפתם של טל ברמן ואביעד קיסוס ("הנסיכים", הם יכנו אותם בעוקצנות מאוחר יותר) בתוכנית הבוקר של רדיו תל אביב (המועברת בסינדיקציה גם לרדיו קול רגע, רדיו חיפה, רדיו אמצע הדרך, רדיו דרום ובקרוב גם רדיו ירושלים), שבניגוד אליהם נהנים ממקדם סלבריטאות גבוה מאוד עבור אנשי רדיו ובכלל. ואיך הם יהיו סלבז, כשהם צריכים לקום כשמחשיך, לנסוע את כל הדרך מדגניה ב' (סלוצקי) וכפר תבור (דומינגז), שם הם גרים עם משפחותיהם, ואז לעשות אותה בחזרה ולשוב אל חייהם השקטים, הרחוקים כל כך מעולמות הווידאו פפראצי? בינתיים הם מנסים לעשות הכל - גם סאטירה, גם קשקושים, גם שיחות עם מאזינים, גם יהונתן גפן וקמינר, אפילו את הדקה בשעה שבה הם משמיעים שיר המזרחי, הם מעדכנים אותי, הם מתזמנים היטב בהתאם לנוסחה שכתובה מראש. מה זה עושה אותם? גם הם עדיין לא ממש יודעים. לא משנה איך תסתכלו עליהם, אלה לא שני תל אביביים מאגניבים, אבל גם המיתוג "עממיים" לא בדיוק עושה איתם חסד, לא בימי שלטון האליקו והאולפנים השקופים. בהתחשב בהווה הנשוי, העבר הקיבוצניקי, והטעם המוזיקלי שלהם, נדמה לי שמדובר בשני יצורים עתיקים בנשמה. הם מחבבים את האבחנה.

דומינגז: "סבבה, קניתי. אנחנו עתיקים. אם כל הרטרו".

סלוצקי: "אבל אנחנו מחוברים לטוויטר".

דומינגז: "אני כל הזמן מרגיש שצריך להתעדכן. אנחנו פשוט שני אנשים שלא היו בסצנה ופתאום צריכים להדביק הכל והמרדף מייצר תחושה של בהילות. אבל אני חבר של עברי לידר ואסי עזר בפייסבוק".

סלוצקי: "גם אני בפייסבוק, אבל אני לא מבין מה עושים שם. יש גם לתוכנית הבוקר פייסבוק, תכתבי".

דומינגז: "ואנחנו מוכנים לעשות הכל כדי להיכנס יותר עמוק. סלוצקי גם מוכן לשכב עם גברים אם צריך".

סלוצקי: "רק בהתחלה".

דומינגז: "כן, רק עד שהעסק יזרום. אנחנו הרי מיעוט היום, גברים סטרייטים. אם אתה לא הומו, אתה לא נחשב".

זה נכון. מה חלוקת התפקידים ביניכם?

סלוצקי: "דומינגז כותב את רוב הדיאלוגים והטקסטים, אני כותב את הקטע של יהונתן, ויש הפריה הדדית לפני התוכנית. יש לנו שעתיים להתעדכן זה עם זה בנסיעה כל בוקר".

דומינגז: "אבל אני מתחיל כבר ב־2:00 בלילה. אנשים פותחים רדיו והכל נשמע להם מאוד פשוט וזורם, אבל לך תסביר להם שאתה הולך לישון ב־20:30 בערב והילד מקריא לך סיפור, במקום שזה יהיה הפוך. אני קם כל יום ב־2:00, נוסע 350 קילומטר ביום, והכל ממוקד סביב אותן 40 דקות נטו שבהן אנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים. יש עלינו המון לחץ מסחרי וציפיות של רייטינג".

התוכנית נהייתה יותר תל אביבית לעומת התקופה בצפון?

סלוצקי: "שומעים אותנו בכל הארץ, אז זה מורכב. זה לא פשוט לפצח שיחה שתתאים לבחור בבאר שבע ולמנהל חברת הייטק בתל אביב, ששניהם ישמעו את התוכנית וירגישו שהכל בסדר. אנחנו צריכים להיות שלמה ארצי של הרדיו. אבל אני מרגיש שיש המון תל אביב בתוכנית".

דומינגז: "ומתל אביב תצא הבשורה. מצד שני, לשים את משה פרץ אצלנו בבוקר זה כנראה משהו שלא היה לפנינו. אבל למה לא? בכל זאת, הוא ממלא את קיסריה".

סלוצקי: "כן, כן. חמישה ילדים. אני תיקו עם רשף לוי".

לרשף לוי יש שישה.

סלוצקי: "אוי לא, רק שאשתי לא תשמע את זה. היא ישר תרצה עוד אחד. היא תמיד נותנת את אנטסטסיה מיכאלי כדוגמה, אז אני אומר לה, כשתהיי חברת כנסת תקבלי עוד שלושה. אנשים אומרים לי שיש לי קצב של מתנחל".

דומינגז: "כי לא נעים להם להגיד לך שיש לך קצב של ערבי".

ואתה, דומינגז?

דומינגז: "אני הכל, אני ויאיר לפיד הכי ישראלים. אני גם דתל"ש לשעבר, גם ימני, וגם גרתי בקיבוץ סאסא כילד חוץ. נולדתי בקריית אתא, לא בבית דתי, אבל באיזה שלב לפני זה הלכתי לחב"ד כי הם חילקו ביסקוויטים ומיץ פטל ופתאום מצאתי את עצמי בישיבה עם ציצית. אבל זה עבר לי".

והימניות לא?

דומינגז: "הדעות שלי לא התגבשו בגלל הרקע הדתי, אני מסתכל למציאות בעיניים כמו שאני מבין אותה, וזה הצד של המפה. נוח לי במקום הזה".

סלוצקי: "אתה הימני היחיד שאני מכיר שצוחק על עצמו, אז אני עדיין חושב שיש בך חיידק שמאלני רדום".

דומינגז: "אני דווקא משתמש בתוכנית לצחוק על שמאלנים - כל הדמויות הן שמאלנים מבולבלים מינית, עסוקים בשטויות, לא נותנים פתרונות, רק 'בוא נעשה שלום' וחיבוקים".

סלוצקי: "אני דווקא מזדהה עם הדברים שיהונתן אומר".

דומינגז: "כי גם אתה פי הטבעת של השמאל".

סלוצקי: "אני מרגיש שיש פה תקרית עכשיו. אם זה ככה, אני בדרך לתוכנית יחיד".

דומינגז: "נו, באמת, אל תשלה את עצמך, סלוצקי. אתה הבובה שלי, אני שותל לך מסרים. אבל זה בסדר, אם מישהו מאיתנו יקבל קמפיין, זה יהיה אתה. ימנים לא מקבלים".

חברים, אפילו התוכנית "יש עם מי לדבר" ירדה כבר, ואתם עדיין מדברים על ימין ושמאל כאילו השנה היא 1988.

סלוצקי: "זה כי השמאל נעלם והימין משמר את עצמו. כל החיים הצבעתי מרצ ואז הצבעתי ציפי לבני כדי שבלונדינית תנהל את המדינה, אבל ברור שטעיתי והיום אני חיה לא ברורה".

דומינגז: "את רואה, אנחנו מדברים על זה רק שתי דקות וכבר הוא איבד את הזהות שלו. זה השמאל הישראלי בשבילך. לי חשוב שישמעו אותנו ביהודה ושומרון. הייתי מתדלק של מתנחלים, ממלא להם את המכלים של החימום בנפט בימי שלג, עברנו במאחזים והיו חלקים מסוכנים, זו היתה עבודה בכסף אבל עם אידיאולוגיה, שיש שם יהודים אמיצים ואמיתיים ואני לא רוצה שהערבים ישבו שם".

סלוצקי: "אז, יא פלצן מחורבן, במקום לעבור לתל אביב בוא תתנחל איתי בדגניה ב', תהיה סגור כמוני בקרוון. יש לי את הלבד שלי והמשפחה שלי שאני מגן עליה. חוץ מסקס מדי פעם עם השכנה, אני לא קשור לכלום".

תיזהר עם הדיבורים האלה, האשה קוראת.

סלוצקי: "בסדר, אשתי יודעת שאני נשוי. אנחנו מאוד מבוקשים כי אנחנו נשואים. כרווק אף אחת לא רצתה אותי. עכשיו מחפשים את הריגושים והמשחקים, זה מדליק לאללה".

דומינגז: "יש לך זמן לריגושים? אתה כל היום עושה ילדים, המדע עוד לא מבין איך זה אפשרי".

סלוצקי: "אשתי פשוט בהריון כל הזמן. היא כבר 10 שנים בהריון".

דומינגז: "לי נולדה עכשיו הבת השנייה, רומי, והיא כל כך שמחה, כמו איזו ברזילאית. אני מקנא בה כי אני אדם עצוב". 

למה?

דומינגז: "חרדות. אני מרגיש שזה הסוף שלנו והכל מתפרק. איך אני אמור להיות שמח כשהיה לנו נשיא שאנס ושר אוצר שגנב וכולם מושחתים?".

אלה החבר'ה שלך, לא?

דומינגז: "בגלל זה אני במשבר עמוק. ומה יש אצלכם, בשמאל? שירי ויצמן?".

סלוצקי: "יש לנו סמים ואורגיות. ומדי פעם כמה מסמכים".

זו ההזדמנות שלהם לספר לי בהתרגשות כי לפני שהיא היתה במעצר, ענת קם ממש דיברה איתם על המעבר שלהם לרדיו. כן, הם רוצים תשומת לב מהברנז'ה, הערכה אמיתית ושיסתכלו עליהם כאילו הם חשובים, או לפחות שווים. והנה, כמו בהזמנה, השבוע הקדיש רענן שקד את הטור שלו ב"7 לילות"לסלוצקי ודומינגז ולפרסומים כי רדיו תל אביב החתים אותם על חוזה של שלושה מיליון שקל לארבע שנים, מה שמתורגם ל־30 אלף שקל בחודש לכל אחד מהם. שקד תהה מדוע אנשים שטרם פרצו לתודעה זכאים להרוויח סכומים כאלה. תשומת הלב הזו היא בדיוק מה שהשניים ציפו לו:

דומינגז: "אני קורא את רענן שקד ואוהב את מה שהוא כותב, ומקווה שהתלוש שלו כפול משלי. זה מאוד ישראלי להתעסק בכסף של אחרים. חבל שהוא לא כתב שזה מדהים שיש אנשים שאין להם בגרות, ועדיין יכולים להגיע לכאלה סכומים".

סלוצקי: "לרענן שקד יש ילדים, לא?".

אחד.

סלוצקי: "נו, אז הוא יודע כמה עולים טיטולים. שיכפיל את זה פי חמישה, ויבין שיש לי חמישה גוזלים להאכיל, אז אני צריך להתפרנס. אני לא גונב מאף אחד, אני מרוויח ביושר, ולא חושב שאני אובר־רייטד. שנים רבות הייתי אנדר־רייטד, עכשיו אני מרוויח כמה שמגיע לי. ואני מבין שזה קורע אנשים אחרים, יש חוסר נוחות מהשתלטות של שניים כמונו על המיינסטרים, אבל זה על הכיפק בעיניי. אני מקווה שהדרך לפסגה תהיה כמה שיותר ארוכה, עוד חמש שנים, כשנהיה לגיטימיים, אתגעגע לזה שדיברו עלינו ככה".

די, בטוח נעלבתם. הוא אמר שיש לכם שמות של צ'ינצ'ילות!

סלוצקי: "העיקר שהוא איית את השמות שלנו נכון. אבל ככתב תרבות, הוא צריך להבין שסלוצקי ודומינגז זה דברים שקיימים בעולם. סלוצקי זה שם של מפיק, ודומינגז זה חלוץ כדורגל מעולה, אני מתפלא על שקד שלא יודע דברים כאלה".

• את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס