אהבה היא צורת חיים שמאיימת על עצמה

אהבה, לפי ז'ירו, היא סיפור ידוע מראש. סיפור לא טוב בסך הכל. "אומרים שהסוף כתוב מההתחלה", היא כותבת. הסגנון שלה עושה את העבודה. הוא סוגר את כל הפינות. אהבה, הרגש עם התקוות הכי גדולות, הוא בפועל רגש של כיבוי תקוות, רגש מאכזב.

אין כאן סיפור אחד, אבל כל הסיפורים יחד יוצרים סכימה די אוניברסלית של אהבה ונישואים שלא עושים הנחות. אין כמעט עלילות, בעיקר תיאורים אינטימיים של כאב ידוע מראש, ויש את הסוף הזה שלא משנה איך מספרים אותו, אם למשל נשארים לחיות ביחד או נפרדים, הוא תמיד בעצם אותו דבר.

אז הנה, בארבעה שלבים, הסכימה המשותפת לכל הסיפורים. הרכבתי אותה ממשפטים ומילים של ז'ירו שליקטתי מתוך הסיפורים וערכתי בצורה של טור אישי של אשה אחת. ויש לי גם להגיד בסוף.

שלב א': את מתחילה להבין שזה כבר לא זה

"את לא יודעת איך זה קרה. ומזה כמה זמן... חשבת שזה לא יכול לקרות... לא היו שום אותות אזהרה. ואת לא אוהבת אותו יותר... את אוהבת אותו, את חושבת, אבל את לא סובלת שהוא עובר בסלון בחלוק, שהוא מתיישב במצב הזה מול הטלביזיה, בשיער רטוב, דבוק מאחור... מה שבטוח הוא שאת חשה רכות כלפיו. כנראה זה מה שאומרים כשכבר לא אוהבים... הרכות, זה כשכבר אין תשוקה...

"אתם עושים אהבה, זה ברור... אבל נדמה לך שהוא עושה את זה לא כמו שצריך... את דוחה את האפשרות שאולי את כבר לא אוהבת אותו... את הופכת להיות בלתי נעימה... את מונה אחת לאחת את האשמות... את חושבת שטעית. ברור שזה הגבר של חייך... ואז הוא שוכח את המפתחות וזה מטריף אותך. הוא מנסה לנשק אותך בצוואר ואת דוחה אותו... את חושבת שהכל באשמתו...

"את מעבירה מול עינייך את הסרט החל מהיום הראשון... לא, את לא רואה כאן שום דבר שיכול היה להדליק נורה אדומה... ועכשיו מה את עושה כל הזמן? את משמידה אותו. את מעריכה, את משווה, את מפרשת. את שופטת ללא הפסקה... את רוצה לחנך אותו מחדש. את כבר לא אוהבת אותו".

שלב ב': אתם מדברים שני מונולוגים שמסתיימים בלא כלום

"אני שואלת את עצמי אם זו אני שלא יודעת להגיד, או אתה שלא יודע להקשיב, אני לא בטוחה שאנחנו מדברים באותה שפה. אני בכל זאת מבטאת כל אחת מהמילים החיוניות... כדי שתדע באיזו נקודה החיים האלה כבר לא מתאימים לי... אנחנו מתבצרים כל אחד בתוך ההיגיון שלו. הדיון שלנו הופך לשני מונולוגים שמסתיימים בלא כלום.

...השיקול היחיד שמעניין אותי, אני רוצה לדעת אם אתה עדיין אוהב אותי. ואז, בכל פעם קורה אותו דבר - אתה נהיה פתאום שקט, וככל שאני מדברת כך אתה יותר מתנמנם. המילים שלי הן זריקות הרדמה במינון גבוה. אני אומרת שאני רוצה לעזוב אותך ואתה עוצם עיניים. אני מחכה לתגובה לשאלה שלי ואתה שוקע במצולות, פשוטו כמשמעו, לתוך השינה..."

שלב ג': הוא בא לאסוף את החפצים שלו

"כמה פעמים דמיינתי את הרגע הזה. הרגע שבו אתה תפתח את דלת הדירה במפתח שעוד נשאר לך. הרגע שבו תגיע לבחון את החפצים המשותפים שלנו כדי להחליט מה אתה לוקח ומה אתה משאיר... העדפת לבוא לעשות את זה לפני שהילדות חוזרות מבית הספר. התנצלת ופנית לעבר הסלון.

"...העדפתי להניח לך להרהר לבדך... חשבתי... שהבחירות שלך יהיו סוג של דיבור איתי, שפה אוכל לפענח מסר חדש. קיוויתי... שעוד יש לך דבר-מה לומר... קיוויתי שכל אחד מהחפצים שתיקח יצרוב את ידיך, יחזיר אותך לזמנים שבהם עוד 'היית בטוח שאתה אוהב אותי. התפללתי שהחפצים שתבחר לקחת ימנעו ממך לחיות בשלום, שהם יפעלו בחייך החדשים כמחוללי צרות".

ואז "...אמרת שאתה מסתלק. שלאחר שחשבת על זה טוב, אתה לא לוקח כלום, שאין לזה חשיבות... אתה היית מושלם, אתה לא לקחת כלום, אף אחד מהספרים שסימנת לעצמך, אך אחת מהמנגינות שסביבן נבנה סיפור האהבה שלנו... עקפת את המכשול, נמלטת ללא עקבות... לא קשרת בין חייך שחלפו לבין עתידך. רצית לגונן עליי... אבל הנחתת עליי מכה ניצחת... ואני נשארתי בודדת לתמיד, עם בית גדוש בהיסטוריה המפוספסת שלנו".

שלב ד': גבר חדש בא לאכול בבית

"אחרי השנתיים האלה של צער ובדידות, גבר בא לאכול בבית... עד אז הכרנו רק מעט... ברגע שחיבק אותי אמר במבוכה שהוא כבר לא רגיל להחזיק אישה בזרועותיו... מן הסתם רצה להגיד שהוא התנוון... החריתי-החזקתי אחר הווידוי שלו ב'גם אני לא'. דבילי. היינו תיקו... שתי נשמות אבודות, ששוב אינן רגילות לאהוב ולהיות נאהבות, שבות אל האהבה.

"הוא נישק אותי כמו בסרטים... המשכנו בגמלוניות שלנו, מאשרים זה לזו שאנחנו כבר לא רגילים... לא הייתי בטוחה שהגבר הזה מוצא חן בעיניי... הקול שלו אכזב אותי, אבל עוד היה מוקדם מכדי לחרוץ משפט... הזר הזה החיה את האהבה וחשף אותי לכל הסכנות. פחדתי לאהוב, פחדתי לא לאהוב. פחדתי לטעות. פחדתי להתקדם מהר מדי... לא ידעתי כיצד להיות מול גבר..."

* * *

הסיפור האחרון בספר מדלג מספר שנים קדימה, והנה הפתעה: "אני מעזה לפנות אליך ולהגיד לך שוב שאני אוהבת אותך", אומרת האשה, בינה לבין עצמה. היא מודעת לפציעות של הכישלון, או למה שהיא מכנה "אסתטיקה של האובדן", ועדיין, אילו היתה צריכה להגיד מחדש כן לחיים לצדו של בעלה לשעבר, היא היתה אומרת. למה? מה קרה?

קשה לשמור על האהבה כאשר שום דבר מפתיע לא קורה

היא מסבירה את הרגש המתחדש הזה במנעמי השגרה. חיים של שגרה ביחד, טיפוח של הרגלים משותפים, הם אכן אחת השאיפות הגדולות של האהבה הרומנטית. מצד שני, השגרה היא אויבת מספר אחת של האהבה. אהבה, כפי שכבר כתבתי בכמה מהרשימות שלי, ניזונה משינויים, בעיקר משינויים בלתי צפויים. אין אצלה מה שנקרא "לנוח על זרי הדפנה". קשה לשמור על האהבה כאשר שום דבר מפתיע לא קורה יום אחרי יום. אהבה גורמת לנו לחשוש משינויים, אבל זה מה שהיא צריכה כדי להישאר. מחקרים שניסו להבין מה שומר על אהבה מתמשכת גילו פרט מעניין: חוויות חדשות יוצרות במוח פעילות כימית שמאפיינת גם התאהבות הרומנטית, וזוגות שחווים בעיקר חוויות שגרתיות, או כמעט אך ורק, מאושרים פחות מזוגות שמרבים לחדש ביניהם.

איך להסביר, אם כן, את ההתאהבות מחדש, בחלוף הזמן? אולי זה המרחק. כשלא חיים ביחד, החיכוכים של היומיום משפיעים פחות. אבל, אהבה מגרה דווקא לחיות ביחד, כמו שהיא מטפחת חלומות על לקום ביחד בכל בוקר, לשתות ביחד את הקפה של הבוקר ולדבר בטלפון כמה פעמים בכל יום. אהבה, אם להגיד את זה על רגל אחת, היא שאיפה לצורת חיים שמאיימת על עצמה. נדמה לי שאין לנו רגשות אחרים שכל כך סותרים את עצמם.

אי אפשר להאשים אף אחד, למרות הנטייה הטבעית לחפש אשמים, כפי שז'יל מתארת להפליא, עם המון דקויות. האשמה מוטלת לפתחה של האהבה עצמה.