שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רב מכר
    בדוכני שבוע הספר מונחים מאות כותרים שכותביהם היו רוצים להתהדר בנתוני המכירות של הסופר החרדי חיים ולדר. ספריו נמכרו במאות אלפי עותקים והפכו לתעשייה שלמה של כתיבה וייעוץ חינוכי. מישהו אמר "הארי פוטר" החרדי?

    יותר מ-100 אלף עותקים בעברית, וכמות אף גדולה יותר באנגלית, נמכרו מהספר "ילדים מספרים על עצמם" של הסופר החרדי חיים ולדר. בסט סלר בקנה מידה היסטרי, שבודדים-בודדים הם הספרים בדוכני שבוע הספר שזכו להישג דומה. ברבות הימים הפך הספר לסדרה, תורגם לשמונה שפות (כולל ברייל), זכה למועדון ילדים בארצות הברית שבו חברים 30 אלף קטנטנים ואפילו הוקם בעקבותיו מפעל קייטנות מצליח. תעשייה שלמה סביב ספר. מישהו אמר "הארי פוטר" החרדי?

     

    אבל ולדר, יועץ חינוכי במקצועו ואב לשבעה, לא מקדיש את רוב עתותיו לכתיבה. ביום-יום הוא עסוק באנשים הקטנים ובבעיותיהם. כשאני נכנסת אל משרדו ב"מרכז לילד ולמשפחה" בלב בני ברק, הוא בטלפון עם אם מודאגת לבן מתבגר. "זה חיים ולדר האמיתי", הוא אומר בחיוך, "טלפונים בכל שעות היממה מהורים וילדים, כולל פגישות טיפוליות משפחתיות. זה מה שאני עושה רוב הזמן. לכתיבה אני מפנה רק תשע שעות בשבוע".

     

    פתק למורה

    את דרכו הספרותית החל לפני כ-20 שנה, כשהיה מורה. "הייתי בן 21 ונשוי, עשיתי שירות צבאי כמורה חייל בפריפריה ובאחת הכיתות נתקלתי בילד אלים שמה שלא עשיתי איתו לא עבד. ניסיתי כל אמצעי אפשרי רק כדי לגלות שמורים ותיקים ממני בכיתות קודמות ניסו את אותן שיטות - וכלום.

     

    "יום אחד תפסתי אותו לשיחה ובקשתי ממנו שיספר לי מה יש לו בלב. 20 דקות שמעתי את כל התירוצים ובסוף בא השקט. אז ביקשתי ממנו שיכתוב לי את מה שהוא מרגיש. 'כמה פעמים, המורה, אתה רוצה שאני אכתוב? 100? 300?'. מיהרתי להסביר שזה לא עונש, ושיכתוב רק אם הוא רוצה. הוא העביר לי חמש שורות ואת מה שהיה כתוב שם פיתחתי לסיפור. נכנסתי לנעליו, דמיינתי מה הוא מרגיש, ומתוך מה שכתב לי בניתי תרחיש שבעצם דיבר על ילד שמאוד רוצה לתקשר חברתית עם הילדים בכיתה, ופשוט לא יודע איך. כשהראיתי לו את הסיפור, הוא ביקש שאני אקריא אותו לילדים בכיתה. המסר עבר והילדים היו מרותקים".  


    ולדר עם ילדים בהצגה שכתב

     

    התוצאות של סיפור ההצלחה הזה, לא איחרו לבוא. מכל הכיתות שבהן לימד ולדר החלו לזרום אליו סיפורים-פתקים והוא היה מעבד אותם, ומשלב פיתרונות אפשריים לסיטואציות שהוצגו בהם. בסוף השנה אחת האימהות הציעה לו: "אולי תעשה מזה ספר?".

      

    "באותם ימים הייתי עני", הוא מתוודה, "פניתי למוציא לאור, הראיתי לו את הסיפורים והוא החליט שהוא מוכן לקנות אותם תמורת 1,500 דולר. בשביל תפרן כמוני זה היה הון. שמחתי וסיפרתי את החדשות לכל העולם, אבל אחרי שבוע וחצי הוא חזר בו, אמר ש'הכתיבה מוזרה' ושהוא 'לא חושב שזה ימכור'".

     

    משם פנה ולדר להוצאה החרדית המוכרת גיטלר, שהציעה לו 2,500 דולר על הזכויות לספר. "הייתי בשמיים", הוא מספר, אבל אז חמיו הציע להתייעץ עם האדמו"ר מפרמישלאן. "אני בכלל ליטאי, אבל מאחר שחמי ביקש - הלכתי. האדמו"ר שמע ואמר לי להוציא את הספר לבדי. 'אבל זה 15 אלף שקל', אמרתי, 'איך אני אשלם את זה?', והוא ענה: 'תלווה'. בסוף עשיתי הסדר עם גיטלר שאני אוציא עצמאית - והוא מתחייב לרכוש 2,000 עותקים, שזה מכסה את עלות ההדפסה. תוך שבוע לא נשאר עותק אחד בחנות, והשאר כמו שאומרים - היסטוריה".

     

    הכול סיפורים

    המלחמה על רשימות רבי המכר בישראל עקובה ממילים, ומי שמצליח למכור 20 אלף עותקים מספרו זוכה אחר כבוד לאות "ספר הזהב",

    אבל בשוק החרדי המצב שונה לגמרי. ולדר מספר כי לא פעם מתאוננים באוזניו סופרים חילונים נחשבים למדי על נתוני מכירות עלובים. "ברוך השם, אצלנו זה לא ככה. אם היו יודעים את מחזור המכירות של הספרים אצלנו, לא היינו יורדים מרשימת רבי המכר של ידיעות אחרונות", מצהיר ולדר, "אצלנו קונים ספרים. אין טלוויזיה, אין סרטים, הילדים קוראים. אנחנו נשארנו עם הספר, השאר עברו כבר לתחליפים אלקטרוניים".

     

    בחדרו של ולדר קלסרים גדולים המכילים בתוכם אין-ספור מכתבים של ילדים ומבוגרים שאימצו את שיטת "לספר על הכול". חלקם הפכו, אחרי עיבוד, לסיפור בסדרת הספרים המצליחה. מיעוטם נכנסו כמעט ללא עריכה כסיפור שלם בספר "ילדים כותבים על עצמם". מאז הסדרה ההיא נכתבו ב"מפעל חיים" ולדר ספרים נוספים לילדים, וגם המבוגרים קיבלו סידרת וידויים אישיים בשם "אנשים מספרים על עצמם". נראה שבעקבות ולדר, שקע המגזר כולו בקדחת כתיבה.

     

    היום, 19 שנה מאז שיצא הספר הראשון, מתברר שכולם רוצים לדבר על הכול. ולדר: "ילדים שבאים לפה (לחדר השיחות), באים לרוב עם מוטיבציה אדירה לשתף, כי באיזשהו מקום מרגישים שאני מקשיב להם. הטיפול הרבה יותר קל כשאין חסמים לעבור. ילדים באמת מוכנים לדבר על הכול, אם נותנים להם את התחושה שזה בסדר".

     

    הילד עם הסוד

    במגזר החרדי, כידוע, יש דברים שלא מדברים עליהם, וגם לא כותבים עליהם. אבל מהם הגבולות? "אני כסופר לא מטאטא דברים מתחת לשטיח", אומר ולדר, שמצהיר על עצמו כקונפורמיסט ממסדי גאה. "אנחנו כותבים על כל מה שצריך לכתוב עליו, גם אם זה סיפור על ילד שגונב או ילד שעבר תקיפה".

     

    ולדר לא מתאר את המעשה עצמו, אלא כותב על זה בלשונו של הילד, "יש לי סוד לספר לכם אבל אני לא אגלה". בסיפור הזה מתואר דפוס קלאסי של זר המנסה לפתות ילד ללכת איתו, כשהמסר שעולה מן הכתב הוא חד וברור: להתרחק מזרים ולא להתבייש להגיד "לא" למבוגרים. לדברי הסופר, את הסיפור הזה כתב כי התבקש לעשות כן על-ידי הרבנים. "הם לא מנותקים ממה שקורה בציבור, ההפך", הוא מבהיר.

     

    ומה לגבי מה שקורה ביחסים בעייתיים בתוך המשפחה?

     

    "באמון הבסיסי שבין ילדים להורים אני לא נוגע. נכון, יש מקרים של תקיפות בתוך המשפחה, אבל האם בגלל זה צריך להרוס אמון בין רוב מוחלט של ילדים והורים בתא משפחתי תקין וטוב? להפוך הורה למשהו שצריך לפחד ממנו? זה לא. צרות מהסוג הזה אני פותח כאן, ב"מרכז למשפחה", לכאן מתנקזות הפניות מהצוותים החינוכיים במוסדות חרדיים, המשטרה, הרווחה. הכול עובר כאן. אני מעודד ילדים לדבר ולספר על הכול, לא לשמור דברים בלב, כמו שמה של הצגת היחיד שלי "הלב הוא לא מחסן". כשיש פתיחות, דברים יכולים לצאת החוצה מבלי לשבור את האמון הכל-כך חשוב הזה בין הילד להורה ולזולת".

     

    סופר צריך שיעצרו אותו

    ספריו של ולדר עוברים כולם ביקורת רבנית שבודקת ומחליטה, במידת הצורך, לשנות סיפור או לפסול. "בניגוד לסופרים אחרים, אין לי את המניירות בנוסח 'אל תתעסקו לי עם היצירה' ולכן כל הספרים שלי, ללא יוצא מן הכלל, עברו תחת ידם של רבנים שאישרו אותם. אני רואה בהכוונה שלהם משהו בלתי נפרד מהמטרה של הכתיבה שלי כולה".

     

    מהצד שני, ולדר לא מהסס להודות כי כתב סיפורים שידע שלא יעברו את מחסום הצנזורה הרבנית: "כתבתי אותם בכל זאת כי אני חושב שיש להם מסר ענק. אבל מאחר שטובים ממני חשבו שאין מקום לפרסם אותם קיבלתי את דעתם ללא עוררין והם נשארו במגירה. מדובר בעיקר בסיטואציות המציגות מוסר בעייתי או רוע בהתגלמותו. סופר צריך שיעצרו אותו לפעמים. להט הכתיבה והרצון לחולל שינוי עלולים להסוות בדרך מכשולים שיפריעו למטרה, ובשביל זה צריך ביקורת.

     

    "אני לא כותב מהמקום של מחנך. הסיפורים הם קודם כל בפני עצמם. אין התפשרות על העלילה, על העניין, אבל ברור שהם עצמם מחנכים. ספרות חרדית, צריכה להיות עם משהו מעבר, 'עם מסר', כי אחרת זה לא נמכר. חרדים לא קונים ספר רק בשביל הכיף, כיף אפשר מהספרייה או מהשכן. לקנות הביתה זה רק בגלל הערך המוסף האישי".

     

    ומה עם הקהל החילוני?

     

    "אחרי שהספרים חדרו לשוק החרדי, וגם לדתי, ניסיתי להכניס אותם גם לחנויות של המגזר הכללי, פניתי לסטימצקי וצומת ספרים,
    אבל הם אמרו 'לא'. 12 שנה אמרו לי 'לא'. לפני שש שנים התפרסמה כתבה בגלובס על נתוני המכירות של הספרים שלי ויום אחר כך שתי הרשתות היו על הקו.

     

    "אין ספק שבציבור החילוני זה יותר קשה, בעיקר כי יש רתיעה בסיסית לקחת משהו שהוא חרדי. לצורך העניין שיניתי את העטיפה, כי אני בהחלט מבין הורה שהפרצופים של הילדים עם הפאות על הכריכה יפריעו לו. זו לא הדרך שבה הוא מחנך את ילדיו - ואני לא בא להיכנס לו לחינוך. מה שחשוב הוא שבסופו של דבר, המכנה המשותף בספרים האלה הוא לא דווקא חרדי או חילוני, יהודי או לא יהודי, לכל ילד יכולים להיות קשיים בדימוי עצמי, בעיות עם מלך הכיתה, התעללות חברתית או בעיות מול ההורים. יש את זה אצל כולם - בלי כיפה ועם כיפה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים