שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    התחזית למחר: קרבי
    אומרים שצה"ל מתכונן תמיד למלחמה הקודמת, אבל כשהרקטות של חיזבאללה מאיימות על תל אביב - ועזה היא מעוז חמאס, ובאיראן קורה מה שקורה באיראן - ברור שעברו ימי התו"ל של צבא־נגד־צבא. אבל מהי הקונספציה הנכונה ליום שבו יושמע שוב המשפט "עקב התקפת טילים על ישראל" עם רעש רקע של צפירה?

    הזמן: אי שם בעתיד, בין עוד דקה לעוד כמה שנים. המקום: המזרח התיכון הבלתי צפוי. הסיטואציה: המלחמה הבאה. הנתון: אסור להפסיד. השאלה: האם אפשר לזהות בצה"ל של היום נקודות תורפה בחשיבה על שדה הקרב העתידי?

     

    הפיתרונות, בזה אין ספק, משולבים. כלומר הם כרוכים בנעשה בחברה הישראלית, במערכת המדינית והגיאו־פוליטית, ועוד כהנה. השאלה, כמו תמיד, היא האם הקודקודים של הצבא נמצאים בצד הנכון של הפיתרון - או רק בדרך אליו. כדי להמחיש את הרלוונטיות של הנושא, דו"ח מבקר המדינה האחרון קבע שצה"ל "לא ביצע ניתוח מערכת מלא למערכות להגנה אקטיבית כנגד רקטות". למעשה נאמר בדו"ח שעד יולי 2008 לא קבע צה"ל דרישה מבצעית ל"כיפת ברזל" ול"שרביט קסמים" - שתי מערכות, אחת קיימת והשנייה עתידית, שמטרתן להגן על העורף הישראלי מרקטות קצרות טווח ובינוניות. וזאת רק מובאה אחת, שמדגימה עד כמה מתקשים בצבא לנסח דוקטרינה חדשה ומורכבת, שמתאימה לעידן החדש שבו השמיים מלאים ברקטות.

     

    כינסנו מאגר מוחות: מפקד חיל אוויר לשעבר, אסטרטג, מומחה לטילים ואקדמאי העוסק במזרח התיכון. השיחות איתם התרכזו בירי טילים ורקטות על ישראל, שהוא התרחיש הרווח ברוב הסימולציות של המלחמה העתידית. האנשים שאיתם שוחחנו מציעים פרספקטיבות שונות להתמודדות עם תסריט כזה, אבל כולם שותפים לדעה אחת: צדק דוד בן גוריון באמירתו המחודדת ש"האויב המסוכן ביותר לביטחון ישראל הוא האינרציה המחשבתית של אלה האחראים לביטחון. אנו מחויבים לערות ולרעננות מתמדת במחשבת הביטחון ובתכנונו, ובדיקה חדשה לבקרים, אם אנו מוכנים למחר החדש".

     

    1. לא לסמוך על עצמנו

    הבעיה: צה"ל יתקשה להתמודד לבדו במספר חזיתות

    הפיתרון: לשתף פעולה עם כל מי שאפשר

     

    "לאורך כל שנותיה של מדינת ישראל - זה הפך אפילו לחלק ממהות הציונות - היה אתוס שלפיו אנחנו דואגים לעצמנו בכל מערכה", אומר מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף איתן בן אליהו. "את הרוב המכריע של המלחמות אכן עשינו לבד, אבל הגענו לנקודה שבה הרעיון הציוני הבסיסי הזה חייב לעבור מטמורפוזה. צבא לבדד ישכון? לא עוד. לא במאה ה־21 עם האתגרים המורכבים שלה, שבהם אין עוד מצב של 'שחקן נגד שחקן' כמו במלחמות ישראל הקודמות. ולא רק זה: הדבר החשוב ביותר שהשתנה הוא המהפכה הטכנולוגית, ששינתה לחלוטין את הדרך

     שבה אנחנו רואים את שדה הקרב על כל רבדיו, מהקרקע ועד לחלל. מצד אחד, המהפכה הזאת העצימה את היכולות של צה"ל יותר מאי פעם. מנגד היא גרמה להיבריס הישראלי, שהתנפץ במלחמת לבנון השנייה והבהיר שאנחנו זקוקים למחשבה רעננה".

     

    מה שקרה בקיץ 2006 שיכנע את בן אליהו ששדה הקרב העתידי מחייב ראייה מורכבת יותר: "האיום הבליסטי התעצם, גם בכמויות וגם בטווחים, והמשמעות היא שאלמנט הזמן בעצם נמחק מהלחימה. אפשר להגיח לזירה בלחיצת כפתור אחת, שמשגרת טילים לעבר ישראל - כפי שאמנם עשה סדאם חוסיין, וכולם למדו את הדוגמה. לא צריך בכלל להניע כוחות. אנחנו מצידנו צריכים להגיב ולהגיע לשם, ואלה פעולות הרבה יותר מורכבות. עוד דבר חדש שנוצר הוא הצורך לראות אותנו בכמה מתארים, בכמה טווחים - כלומר, אתה חייב להיות חלק מקואליציה של גופים. זה שינוי שנדרש באורח המחשבה הצבאי והמדיני שלנו. הוא מתחיל להתרחש, אבל לא מספיק". 


     

    מלחמת לבנון השנייה, צריך לומר, היתה תסריט פשוט למדי. ישראל מול חיזבאללה, רקטות באוויר ומעט לחימה קרקעית. האתגר האמיתי של צה"ל הוא במצב של לחימה מרובת חזיתות - גם גיאוגרפיות, גם לחימתיות. "תסריט שבו לבנון, סוריה ואיראן פועלות נגדנו יחד הוא מצב שבו אסור לנו להיות לבד", אומר בן אליהו. "הרי אם מצב כזה נוצר, המורכבות של הלחימה היא מדהימה: צריך למשל יכולת לבצע נחיתות חירום, למקם כוחות ועוד הרבה מאוד דברים שלא נוכל לבצע רק עם צה"ל וחיל האוויר. זה יהיה קשה מאוד בלי שיתוף פעולה בקנה מידה משמעותי".

     

    פעם, במלחמת המפרץ הראשונה, כבר היינו חלק מקואליציה. רק שאז התמצה תפקידנו בכוח בלשבת ולא לעשות כלום: ישראל ספגה סקאדים בשקט, ונתנה לקואליציה בראשות ארצות הברית לעשות את העבודה בעיראק. היום, מעריך בן אליהו, זה יהיה חייב להיות אחרת: "תסריט אפשרי אחד הוא כזה שבו אנחנו נטפל במדינות המעגל הראשון - לבנון וסוריה - ומישהו אחר יהיה חייב לטפל במקביל באיראן". המישהו הזה מניף מן הסתם את דגל הכוכבים והפסים, אבל אפילו ארצות הברית הגדולה, כפי שמזכיר בן אליהו בעדינות, לא יוצאת לאף מלחמה בלי להרכיב מראש קואליציה מסודרת עם כל מי שאפשר.

     

    בעצם, האויבים של מדינת ישראל כבר שייכים לקואליציה משלהם: זאת שג'ורג' ו' בוש קרא לה "ציר הרשע". בסיטואציה שלא נציג קואליציה צבאית נגדית, נהיה בנחיתות במצב של לחימה. אגב, קואליציה כזאת יכולה לכלול גם חברות די מפתיעות: במאמר שפירסם פרופ' אפרים ענבר, מנהל מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, הוא הציע לפני כשנתיים את הודו וטורקיה כשתי בנות ברית פוטנציאליות וחשובות. לשתיהן יש בעיה קשה עם האיסלאם השיעי הקיצוני, ושתיהן מנסות לנוע לעבר המערב. בקיצור, יש עוד שותפים אפשריים חוץ מהדוד סם.

     

    "יש פה אתגרים טכניים אדירים של שיתוף פעולה וגם נקודות מדיניות לא פשוטות", מסכם בן אליהו, "אבל חייבים להתעלות מעל מה שקורה פה ושם עם ממשל אובאמה או ממשל אחר".

     

    2. לא לבנות על מקלטים

    הבעיה: צפי לנפילת טילים ורקטות בהיקף נרחב

    הפיתרון: להשקיע יותר בהגנה אקטיבית

     

    דוקטרינת הלחימה המסורתית קובעת בפסקנות איך אמורה ישראל להגן על עצמה: תחילה על ידי בלימת האויב עם הכוח הסדיר, ואז בהעברת המלחמה לשטחו באמצעות כוחות המילואים שגויסו בינתיים. כל זה מתוך מחשבה שהמדינה פשוט לא יכולה להרשות לעצמה להילחם בשטחה. זה עבד יפה מול כוחות סדירים בשדה קרב מסורתי, אבל מלחמות מהסוג הזה הן נחלת ההיסטוריה, ותפיסות היסוד היו צריכות להשתנות בהתאם.

     

    "הבעיה שלנו היא שנשארנו תקועים בפרדיגמה מעידן בן גוריון", אומר ד"ר עזריאל לורבר, מומחה לטילים, נשק רקטי ושדה הקרב העתידי. "המנהיגים שלנו לא קלטו שמתרחש שינוי. היום הלחימה היא בעורף, והבעיה המרכזית שלנו היא שאין בארץ מחשבה אינטגרטיבית על שדה הקרב העתידי". ואינטגרציה כזאת פירושה מחשבה על כל ההיבטים האפשריים: לא רק אמצעי לחימה התקפיים והגנה פסיבית לאזרחים, אלא גם ייצור מגננה אקטיבית ויעילה לעורף והרתעת התוקף, ותפיסה כוללת יותר מהגישה הבן גוריונית שאומרת קדימה הסתער. "הדוקטרינה הקיימת אומרת שמגננה זה פויה", אומר לורבר. "את החץ, למשל, כינה בזמנו מפקד חיל האוויר אביהו בן נון 'טעות קרדינלית', בהתבטאות ששיקפה מה שחשבו רבים בחיל האוויר".


     

    מבחינת חיל האוויר, עצם המחשבה שהמטוסים לא יוכלו לתת תשובה לכל מתקפת טילים היא מביכה. הרי בשביל זה הם שם. אבל מה יקרה אם תיפגע יכולת התגובה של החיל עצמו? למרות הגאווה הלאומית, זה לא תסריט כל כך מופרך. הנה תזכורת היסטורית קטנה: בתחילת היום הרביעי של מלחמת יום הכיפורים ספג בסיס חיל האוויר ברמת דוד מתקפת רקטות מסוג פרוג 7 שירו הסורים, אירוע שזכור לוותיקים כ"ליל הפרוגים". התוצאה של המתקפה המינורית יחסית, בטח במושגים של היום, היתה קשה: טייס הסקייהוק סגן דוד דותן נהרג, וכמה טייסים וחיילים נוספים נפצעו. באותו ערב יצא חיל האוויר למתקפת נגד, שבמהלכה נעלם מטוסו של הטייס האגדי זוריק לב שמקום קבורתו לא נודע עד היום. כל זה קרה בגלל מספר זעום יחסית של רקטות שנושאות רש"ק (ראש קרבי) במשקל של כמה מאות קילוגרמים, והטווח שלהן הוא כ־70 קילומטר.

     

    במושגים של היום, הרקטות שיוצרו בשנות ה־60 הן נוסטלגיה. עזבו רגע את טילי הסקאד הגדולים שיושבים במחסנים בדמשק וכנראה גם בלבנון: לפי הערכה רשמית של אמ"ן, חיזבאללה לבדו מחזיק לצד הקטיושות ורקטות הפג'ר הקטנות יותר גם רקטות איראניות מסוג פתאח 110, שהטווח שלהן הוא כ־250 קילומטר. בתרגום לעברית זה אומר מרכז הארץ. ובואו לא נשכח את היכולות הסוריות בתחום, שמכסות כמעט את כל שטחה של מדינת ישראל. אבל מה שחשוב מכך הוא הכמויות: מספר המשגרים, הרקטות והטילים שבצד השני נמצא בשיא של כל הזמנים - ועוד לא התחלנו בכלל לעסוק בראשי קרב לא קונבנציונליים.

     

    שיתוק בסיסי חיל האוויר במתקפת טילים הוא תסריט שכבר מונח על השולחן. בחיל מודעים לזה, והחלו בין היתר להחדיר במפקדים ובחיילים את המודעות לכך שגם אם הבסיס שלהם שוכן רשמית בעורף, מעשית הוא בחזית לכל דבר - בטח כשמדובר באיום רקטי. למעשה, סביר להניח שהוא יהיה בין המטרות הראשונות שייבחרו במקרה של מלחמה מרובת שחקנים במזרח התיכון.

     

    לדברי ד"ר לורבר, הבעיה בתסריט של פגיעה בבסיסים עורפיים היא שגם אם יש לו דריסת רגל בהערכות הרשמיות של אמ"ן ובמודעות הצבאית, לא הרבה קורה איתו בשטח. "במה אנחנו מתעסקים?", הוא צולף, "במיגון העורף? בפינוי מקלטים? זה בולשיט. אם יהיה פה באמת מטח ראשון של הרבה טילים זה לא ממש יעזור, ולא תדע שזה בכלל קורה עד שזה יקרה. כולם ישבו בעבודה, הילדים יהיו בבתי הספר, וזה יהיה מאוחר מדי. לחיזבאללה יש היום 40 אלף רקטות, במלחמת לבנון השנייה היו רק 13 אלף. נכון שרבות מהן קטיושות לא מדויקות, אבל מספיקה פגיעה אחת במתקן אסטרטגי, למשל בבתי הזיקוק

     בחיפה, כדי לחולל הרס רב ופגיעה בנפש". והאבסורד בסוגיית הטילים הוא שיש לה פיתרון טכני, רק שאף אחד לא הבין בזמן את הדחיפות בהצטיידות בו.

     

    ישראל נמצאת בחוד החנית של פיתוח אמצעים נגד טילים ורקטות. סוללות החץ הן מענה לטילים ארוכי טווח, "כיפת ברזל" נותנת הגנה מפני רקטות קצרות טווח, ומערכת "שרביט קסמים" - שפיתוחה יסתיים רק בעוד שלוש־ארבע שנים - תתמודד עם איום הרקטות הבינוניות. הבעיה היא שכרגע אין מספיק מאף אחד מהאמצעים האלה. "עוטף עזה זקוק למשהו כמו עשר יחידות של כיפת ברזל", מעריך לורבר, "ובסך הכל צריך משהו כמו בין 30 ל־40 יחידות כדי לתת הגנה טובה לאזורים הרגישים במדינת ישראל. אבל אולי הבעיה היא לא של צה"ל, אלא של המדינה - וליתר דיוק של האוצר". ובמילים פשוטות: להבדיל מהמלחמה על כל מטוס קרב, אף אחד לא באמת נלחם על ההגנה האקטיבית של ישראל מפני טילים.

     

    הדברים האלה זוכים לחיזוק מסוים בדו"ח מבקר המדינה מ־2009, שבו נכתב כי "רק בנובמבר 2006 אישר ראש להק אוויר בחיל האוויר והחלל צורך מבצעי ליירוט רק"ק (רקטות קרקע־קרקע). האישור ניתן כשנתיים לאחר קביעת ראש מטה ח"א, תא"ל עידו נחושתן, שהצורך ביירוט איומים מטווחים בינוני וארוך 'ברור וקיים', וכשנתיים לאחר סיכום סגן הרמטכ"ל, אלוף דן חלוץ, שחיל האוויר מוביל את הפעילות ליירוט קסאם". בקיצור, השנים חלפו להן בנחת בצה"ל.

     

    לד"ר לורבר יש השערה משלו לגבי הסיבה לכך שלא מייצרים בקדחתנות סוללות וטילים ליירוט: "הלוגיקה היא בסופו של דבר כלכלית. העלויות גבוהות, ומישהו עושה את החשבון הקר ואומר שגם אם ייפלו פה אלפי הרוגים - זה לא ימוטט אותנו מבחינה צבאית".

     

    3. להפסיק לחשוב במונחים של ששת הימים

    הבעיה: לישראל יש אויבים שמסרבים ליפול מהרגליים

    הפיתרון: ללכת על הכרעה, לא על מיגור

     

    במשך רוב חייו הבוגרים עסק ד"ר חיים אסא בראייה האסטרטגית של שדה הקרב העתידי. הוא גם ייעץ בנושא לראשי ממשלות, מיצחק רבין ועד בנימין נתניהו, והוא חושב שאת הפרומו לשדה הקרב הצפוי לנו כבר קיבלנו במלחמת לבנון השנייה - ובמידה מסוימת גם במבצע "עופרת יצוקה". ההגדרה המדויקת שבה הוא משתמש היא "שדה הקרב הא־סימטרי". לא רק מבחינת היכולות של ישראל מול אויביה, אלא גם במטרות ובהגדרת הניצחון.

     

    "בסופו של דבר", אומר ד"ר אסא, "מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה לימדו אותנו ששדה הקרב הא־סימטרי נראה כך: הצד הגרילאי נמדד ביכולת השיורית שלו מבחינת קיום ויכולת לירות טילים, ואילו ישראל נמדדת ברגע שמושגת הפסקת האש. ככל שזה קצר יותר, ככה עדיף לארגוני הטרור. זאת מלחמה מסוג חדש, שבה אם האויב שלנו עומד בסופו של דבר על הרגליים ועוד יורה, הוא יכול לסמן לנו וי עם האצבעות".


     

    אסא מאמין שזה התרחיש שצפוי לנו גם בהמשך, ולא רק מבחינת חיזבאללה וארגוני הטרור, אלא גם כשמדובר בסורים: שם המשחק הוא שמירה על היכולת להמשיך להכות בעורף הישראלי. "זה משחק פסיכולוגי שבו הם אומרים 'לא הפסדנו. הצבא החזק במזרח התיכון לא הצליח להכניע אותנו'. גם לישראל יש אינטרס לגמור את העניין מהר, אבל היא מבינה את הבעיה השיורית ולכן צריכה להפעיל רמת חיכוך גבוהה. זה דבר שלוקח זמן ודורש הכנסת כוחות קרקעיים רגליים וטיהור של הרבה מאוד מוקדי ירי ואש. בזמן הזה משמש העורף הישראלי סל שאפשר לזרוק לתוכו הרבה כדורים. וישראל זה למעשה תל אביב והמרכז - מטרה גדולה ואטרקטיבית. מלחמה מהסוג הזה לא לוקחת שבוע, אלא הרבה יותר. אין יותר ששת הימים באזור שלנו".

     

    דווקא בנושא ההגנה האקטיבית מפני איום הרקטות והטילים מציע אסא לחשוב מחדש על תפיסות היסוד. לא שאין צורך במערכות הגנה, אבל אולי מותר לומר שאין הרבה היגיון בהשקעת משאבים אדירים ביירוט כל רקטה שמשוגרת לעבר העורף: "צריך לשים את היירוט בהקשר אסטרטגי ולא טקטי. חשוב להגן על נכסים קריטיים כמו מפקדות, אתרים נפיצים ודליקים וכדומה, אבל לא הגיוני ליירט כל קטיושה ופצמ"ר. לכן אני לא חושב שאנחנו זקוקים להתעצמות בהגנה האקטיבית".

     

    אז איך נלחמים בשדה הקרב הזה? אסא מזהה שלוש תפיסות רווחות במחשבה הצה"לית העכשווית: "התפיסה הליניארית־מסורתית אומרת שאני נכנס בתמרון קרקעי גדול וכובש שטח. זאת התפיסה שאופיינית מאוד לדור השריון, הוותיק יותר. רק מה, זה לא מספיק בעידן החדש שבו אתה יכול לכבוש שטח אבל ימשיכו לפגוע בך. צריך עוד שלב התקפי מורכב. התפיסה השנייה היא של תמרון מבוזר - הפעלה בו זמנית של כמה סוגי כוחות ביחידת שטח, במטרה להשתלט עליה לא רק גיאוגרפית אלא גם מעשית, מבחינת ייצור האש שלה. את התפיסה הזאת פיתחנו בשנים האחרונות, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, והיא מקובלת בעיקר על היחידות המיוחדות בצה"ל. התפיסה השלישית היא האווירית, שלפיה צריך להגן על עצמנו ביכולות יירוט רב־שכבתי ולפגוע בטילים וברקטות, ובמקביל לתקוף עם חיל האוויר".

     

    הבעיה היא שבצה"ל לא החליטו עדיין איפה בדיוק הם נמצאים, אומר אסא. "אני טוען ששלוש הגישות צריכות להשתלב לחטיבה אחת, תוך הבנה שתמיד תישאר לצד השני יכולת שיורית מסוימת. אפשר שהיא תהיה קטנה מאוד, אבל אין באמת סיום למלחמות כאלה. מה שיקבע את סוף הסיפור זה מתי החבר'ה של גולני או מגלן יגרדו מספיק חבר'ה 'מתנגדים' מהמסתור שלהם. הבעיה המרכזית בצה"ל היא שמעולם לא התקיים בו דיון פנימי רציני לגבי דרכי הטיפול בנושא כזה. אין שום פורום שבו יכול רב־סרן לבוא ולהתווכח בנושא עם אלוף, נניח, ודיון כזה חייב להתקיים. במקביל צריך תפיסת לחימה חדשה שכוללת לא רק את הפעלת הכוחות בשטח, אלא גם חשיבה חדשה לגבי הפעלת המערכות האזרחיות של העורף".

     

    דווקא לגבי התסריט האיראני משמיע ד"ר אסא צפירת הרגעה: הוא חושב שאנחנו רחוקים מלהיות שחקן מרכזי בסוגיה. "מערכה עם איראן למעשה לא נוגעת כל כך אלינו. לדעתי, איראן גרעינית לא תאיים על אף אחד. למה 70 מיליון איש צריכים לרצות להתאבד? מעבר לזה, אין בעצם משחק דו־קוטבי בין ישראל לאיראן. מה שיש זה משחק של המעצמות, שבו למעשה ישראל די נעלמת. בכל פעם שהעליתי בפני רבין את סוגיית האיום האיראני, הוא היה אומר לי: 'חיים, תפסיק, זה עניין אמריקאי'. עכשיו אני רואה כמה שהוא צדק. ברור שהכל ייראה אחרת לגמרי אם יהיה שפל ביחסים עם ארצות הברית, אבל כרגע אנחנו המדינה ה־52 של אמריקה. ישראל, לטוב ולרע, היא כמו פורטו ריקו".

     

    4. להתחיל להאמין בפסיכולוגיה

    הבעיה: גם פגיעה בתדמית הלוחמנית של צה"ל היא הפסד

    הפיתרון: לראות את שדה הקרב דרך העיניים של הצד השני

     

    מאז הימים ששימש כתב לענייני ערבים של גלי צה"ל, ד"ר גיא בכור לומד את ישראל כפי שהיא נראית בעיני הצד השני. התובנות שלו הרבה פעמים שונות, טעונות, מרגיזות - אבל תמיד מקוריות. וכך גם הפעם, כשמדובר בניסיון לשרטט קווים לדמותו של שדה הקרב העתידי ושיפור יכולותיו של צה"ל: "במזרח התיכון, מי שרוצה 100 אחוז יסיים עם אפס. הרי שניהם מספרים מוחלטים, ומה לעשות שאי אפשר להשיג את המושלם. לפיכך, בעיני המתבונן הוא ישיג בדיוק את ההפך - אבל מי שהולך על עשרה אחוז יזכה ב־90. בקיצור, מצליח מי שמגדיר מטרות צנועות. במזרח התיכון קשה מאוד לשנות מצבים, וכל שינוי קטן נתפס כדרמטי".

     

    באשר לתסריט האימה של אלפי טילים על ישראל, ד"ר בכור דווקא רגוע למדי. "אמ"ן וגורמי ההערכה בצבא מחויבים להציג תסריט כזה, כי הם חייבים לכלול את כל האפשרויות, כולל הרדיקליות. הצבא חייב לתת תשובה לכל אופציה, גם הפחות ריאלית. זה לא אומר שזה יקרה. ההערכה שלי שונה: אני חושב שהקשרים בין הגורמים האלה הרבה פחות הדוקים ממה שאנחנו חושבים. איראן לא בהכרח תבוא לעזרת חיזבאללה, ולהפך. חיזבאללה שונא את חמאס והפלסטינים, ולהם אין

     אהבה גדולה לשיעים של לבנון. כל צד יודע שאם יבוא לעזרו של האחר, הוא מסתכן בהשמדה. לכל גורם כאן יש אינטרס קיומי משל עצמו, וכל אחד גם חושד בחברו למה שנקרא ציר הרשע. ספק גדול אם מישהו מהם יקריב את הקיום שלו למען גורם אחר במערכת".

     

    לדברי בכור, הפיתרון טמון בראיית שדה הקרב באופן מורכב יותר. כזה שמחפש לא רק את הניצחון בשטח, אלא גם את השינוי בתודעה של האויב בתום הסיבוב. "שדה הקרב העתידי בנוי על תדמיות", הוא קובע. "קשה לדעת מי ניצח ומי הפסיד. יכול להיות ניצחון צבאי ותבוסה מדינית, או להפך. שדה הקרב האמיתי הוא מיקס של צבא, תקשורת, דיפלומטיה ואמוציות. הוא לא רק שכלתני. הבעיה אצלנו היא שמתעלמים מעניינים סמליים, שבצד השני הם לפעמים חזות הכל. לכן צריך לפתח תפיסות רב־מערכתיות שבהן צה"ל יהיה בהחלט גורם מרכזי, אבל לא היחיד. זה לא קל לקצינים בכירים שהתחנכו בתפיסה מקובעת, אבל מחויב המציאות".

     

    לשם המחשה מזכיר בכור אירוע שנוי במחלוקת בהיסטוריה הצבאית שלנו: במלחמת לבנון השנייה היה ניסיון להניף את דגל ישראל בבינת ג'ביל, העיירה שבה נשא נסראללה את נאום "קורי העכביש" שלו על חולשתה של ישראל. למרות שהמאמץ ההוא נכשל ושמונה מחיילי צה"ל נהרגו בקרב, בכור עדיין משוכנע שלתמונות כאלה יש חשיבות אדירה: "הרעיון היה נכון, לקבע סמל. הבעיה אצלנו היא שגם מקבלי ההחלטות וגם הציבור לא הפנימו את החשיבות של זה".

     

    במזרח התיכון, טוען בכור, הדימוי הוא הכל - ודווקא בתחום הזה אנחנו נוטים לעשות טעויות. "השיטה הישראלית היא להתמגן - לחלק מסכות, לפנות מקלטים - וזה משדר חולשה. אנחנו מתחפרים, מעבירים מקומות חיוניים מתחת לאדמה. אבל המזרח התיכון בנוי על הרתעה, לא על התגוננות. הטריק הוא ליצור בעיני הצד השני סיטואציה שבה לא משתלם לו לתקוף. במצב כזה לא צריך להשקיע מיליארדים במיגון".

     

    בכור מספר שאמר דברים ברוח דומה כשהעיד בפני ועדת וינוגרד: "אמרתי שם שלאיש לא היה מושג איך מסיימים את מלחמת לבנון השנייה, ושבמזרח התיכון לא פותחים מלחמה עלא־באב־אללה. שנתיים אחר כך, לפני מבצע 'עופרת יצוקה', הזמין אותי ראש הממשלה אהוד אולמרט לשיחות שעסקו בהבנת הפסיכולוגיה של הצד השני. מה שעבד טוב במבצע הזה הוא שעצרנו בשלב טוב כי לא היה אינטרס למוטט את חמאס לחלוטין. זה היה מותיר אותנו כאחראים הבלעדיים לגורל הפלסטינים בעזה".

     

    דיברנו על הנטייה של ד"ר בכור לתובנות בהפוך־על־הפוך, וגם את הנושא הטעון של לקחי "עופרת יצוקה" הוא מסיים באחת כזאת: "במידה מסוימת, דו"ח גולדסטון עשה לנו שירות נפלא. בצד השני קראו אותו ונדהמו: 'היהודים האלה משוגעים, הם הורגים'. ועם משוגעים לא מתעסקים במזרח התיכון". 


     

     

    צילומים: אימג' בנק / Getty Images
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כבר לא מנצחים מלחמות לבד
    צילום: רויטרס
    איך להתמודד עם שמיים מלאים בטילים?
    צילום: רויטרס
    צילום: רויטרס
    מומלצים