"אני אקס פרחה"

"פעם הייתי ממש פרחה, הרבצתי וקיללתי", היא אומרת, "צועקת ב־2:00 בלילה, צוחקת בקול רם, מתלבשת נורא חשוף, הייתי לובשת ריבוק קלאסיק של רמלה, ציפורניים מניפה, הייתי גם מסתובבת עם חברות פרחות כאלה, לא אהבתי את עצמי ככה. בצבא התחלתי להסתובב עם כל הקיסריות וההרצליות", היא מסבירה ברצינות שיא על חברותיה הצפוניות ללהקה, ביניהן גם חברתה, עמית פרקש, כוכבת "חצויה", הפכתי להיות כזו בעצמי".

בקיצור השתכנזת.

"אפשר להגיד שהצבא שינה אותי לגמרי ועזר לי להוציא את שני האמיתית".

מה, רמה גבוהה?

"לא, אל תגזים לא אמרתי גבוהה, יש בי את העממיות, אני לא הבנאדם הכי עדין בעולם ולא מדברת בשפה גבוהה".

אז נכון, הפרחים לצה"ל, אבל חלק ניכר מהמהפך שעברה יצהרי קשור להבנה שלה, של פטרונה המוזיקלי, המפיק תומר בירן, ושל מנהליה בסוכנות לוק, שעם אטטיוד מעתוקי אגרסיבי היא לא תהפוך להצלחת מיינסטרים. אז יצהרי ירדה במשקל, הצמיחה גבות, נפרדה מהפן מקלות שדר על ראשה, פירקה את הציפורניים הארוכות ועמוסות הזרקונים, מיתנה את מפלס הצעקנות ולמדה לשלוט בפתיל הקצר שאפיין אותה. "רק מדבר אחד לא הצלחתי להיפטר", היא מחייכת בביישנות, "אני עדיין נוהגת כמו ערס עבריין, עם חרקות וקללות לנהגים שנוסעים לאט. זה משגע אותי, כוס אמק, אתה לא יכול לנסוע בנתיב השמאלי על שני קמ"ש! אני יכולה לצאת לדפוק לו בחלון ולהגיד לו, 'צא החוצה, אני אראה לך מה זה'".

כבר כילדה יצהרי, בתם של אילנה, סוכנת ביטוח ממוצא רוסי, ודרור, מנהל מפעל לסלטים ממוצא תימני, ידעה שייעודה בחיים הוא להיות על הבמה. "מאז שהייתי ממש תינוקת, 19:00היתה השעה שהייתי עושה הופעות. הייתי מושיבה את כל המשפחה בסלון ומתחילה להופיע להם עם שירי ילדים וריקודי בטן". בכיתה ד' הבינה שהופעות סלון זה לא חוכמה גדולה והקימה את להקת המיני ספייס גירלז ("אני הייתי ויקטוריה"), שאיתה הופיעה במסדרונות בית הספר. בכיתה ו' קיבלה את הברייק הראשון שלה ממחנכת הכיתה שנתנה לה סולו בטקס סוף שנה, ומשם הדרך ללהקה הייצוגית של ראשון לציון וללהקה צבאית של חיל האוויר היתה קצרה.

בתום שנתיים של שירות צבאי, יצהרי, שכבר הספיקה להופיע על עשרות במות, חדרי אוכל צבאיים ואפילו מול קהילות יהודיות בארצות הברית, הבינה שהרעב שלה למקצוע רק הולך וגובר. אפילו חצי שנה של שתיקה כפויה, עקב התפתחות יבלות ובצקות במיתרי הקול, לא הצליחו להכניע אותה. "חשבתי שאני מתה", היא מספרת על התקופה ההיא, "לא האמנתי שזה קורה לי, הייתי מגיעה לחזרות, כולם היו שרים ואני הייתי שותקת", היא ממשיכה בהתרגשות, "הקול שלי מועד לפורענות ובגלל שלא שמרתי עליו - עישנתי ואימצתי אותו - זה קרה לי. ידעתי שזה יעבור, זה היה רק עניין של זמן". בתום שישה חודשים של תקשורת עם הסביבה באמצעות פתקים, היא שוב פתחה גרון ונתנה לכישרון שלה להוביל אותה קדימה. מיד לאחר השחרור מצה"ל הגיעה לאודישן אצל בירן, אחד שכבר הספיק לעבוד בין היתר גם עם שלומי שבת, השרוף, שירי מימון והיה מעורב בהפקת פסקול "הסופרנוס" ו"סקס והעיר הגדולה". בירן וסוכנות לוק זיהו את הוואקום שנוצר בנישת הזמרות הים תיכוניות שלא הצמיחה יורשת ראויה לשרית חדד והימרו על יצהרי. בינתיים זה נראה כמו בינגו ויעידו על כך 167 השמעות שבועיות ל"יבינתי", השיר הכי מושמע ברדיו כבר חמישה שבועות. כן, יותר מאייל גולן, ליאור נרקיס ושבט פרץ לדורותיו.

השתנתי, השתפרתי, אני במקום אחר. שני יצהרי(צילומים: ליאור נורדמן)

יחד עם מראה כל ישראלי עסיסי סקסי וקול חם שהולך טוב עם מקצבים שעושים לאנשים להפסיק לאכול קבב ולקום לרקוד על הרחבה של אולמי וואטאבר, יצהרי הגיעה, כאמור, עם עבר, אהממ, נקרא לזה ססגוני ובור באגף הביטחון העצמי. יהיה בסדר, עובדים על זה.

"כל הזמן הייתי הולכת מכות", היא חושפת תחביב נשכח, "פעם אחת איזו סוסה אחת התחילה להרביץ לי וכל החברות שלי עמדו מסביב והסתכלו עליי חוטפת, היא משכה לי בשערות ועד עכשיו כואב לי!".

נשמע שעדיף לך להיות מוקפת גברים.

"אין לי חברות בנות. בעצם אחת. יש לי עבר לא ממש כיפי עם חברות. בגדו בי, תקעו לי סכינים בגב. אתה יודע איך זה בנות, זה שק של נחשים, רעות, רכלניות, בוגדניות, זה נורא, צריך עור של פיל כדי לשרוד עם בנות. היינו חבורה של 13 חברות שיוצאות כל הזמן ביחד. בשלב מסוים התחילו ריכולים ודברים מגעילים, אז אמרתי לעצמי שאני עם בנות סיימתי! מאז אני כל הזמן עם ידידים ועם החברים ההומואים שלי, הם הכי אמיתיים, יפים, אינטליגנטים, יכולה להתפשט לידם, אומרים לי את האמת בפנים".

אז ההצלחה הזו מתוקה גם קצת בגלל שהצלחת להראות לחברות מבית הספר מי הבוס?

"בערך. לפעמים יש לי את התחושה ש'הנה סופסוף הצלחתי לנקום', אבל אני משתדלת לא להתעסק בזה. השתניתי, השתפרתי וזהו, עכשיו אני במקום אחר".

קשה לך לסמוך על אנשים?

"כן. אני קנאית, בתוך זוגיות אני בלתי נסבלת. אתה לא תאמין, פעם חשדתי שהחבר שלי בוגד בי, אז פרצתי לפייסבוק שלו ולצערו ראיתי שיש שם הודעה ממישהי ששמה עליו עין. נכנסתי להודעה וראיתי שהיא שאלה מתי הוא נפרד מחברה שלו".

די.

"כן! במקום לסתום לה את הפה הוא עוד עונה לה, אומר 'כן, באמת יש לנו בעיות והמצב לא טוב בינינו'. שקרן! המצב היה נפלא!".

יש מצב שאת קצת משוגעת?

"אתה לא מבין, פעם בחור שיצאתי איתו יצא לבלות עם חברים וידעתי שיש שם מישהי שרוצה להתלבש לי עליו, אז ב־4:00 בבוקר חטפתי התקף קנאה, והתחלתי להסתובב בבית, אמרתי לאמא שלי, 'אמא, אני לא רגועה, אמא, אני לא רגועה!!'  היא ניסתה לשכנע אותי לישון ולא הצלחתי להירדם, בסוף יצאתי מהבית ואמא שלי רודפת אחרי בצעקות, משכנעת אותי להישאר, הלכתי לחפש אותו ברחובות עם הרכב".

נו?

"לא מצאתי. יום אחרי פגשתי אותו והחטפתי לו סטירה".

למה את כל כך קנאית?

"לא יודעת, אני פשוט כזו".

יש חוסר ביטחון במראה שלך?

"גם. אני לא אוהבת איך שאני נראית, הייתי מתה לרדת במשקל, חוץ מהרגליים שלי הכל הייתי משנה. גם בזוגיות אני צריכה בן זוג שירים אותי כל הזמן. אני מתישה, כי אם לא מפרגנים לי הרבה אני נפגעת".

מאיפה זה מגיע?

"לא יודעת, בבית תמיד אמרו לי שאני יפה, אבל זה לא הצליח לחלחל פנימה".

עוד דבר שמנהליה של יצהרי צריכים להזכיר לה כל הזמן כדי שהיא לא תיפול למשברי ביטחון עצמי שלה זה שטוקבקים הם השטן. "דנה פרידר אמרה לי לא לקרוא טוקבקים ולא הקשבתי לה, לפני כמה ימים קראתי שמישהו כתב עליי שאני מכוערת".

אוי.

"כן, בכיתי כמו משוגעת".

מסכנה.

"כן, לקחתי את זה קשה".

את שואפת להיות המאמי הלאומית החדשה? לנינט זה עבד.

"וואי, אהבתי אותה כשהיא היתה המאמי הלאומית".

אהבת? בלשון עבר?

"כן, אני כבר לא אוהבת אותה. היא כבר לא מאמי, הפכה לפריקית הארד קור כזו, לא שומעת אותה יותר. אבל אני לא רוצה להיות המאמי הלאומית".

למה לא הלכת ל"כוכב נולד"?

"הצלחה בתוך 'כוכב נולד' זה לא דרך לגיטימית בעיניי - אני מאמינה בלהזיע, חיפוש עצמי ועבודה קשה. זה פלסטיק ולא אמיתי וחובת ההוכחה אחרי התוכנית היא הרבה יותר גדולה. לדעתי אי אפשר לעסוק בחיפוש עצמי אמיתי, כמו שאמן צריך לעבור, כשאתה ב'כוכב נולד' ונתון ללחצים של הפקה, של עורכי תוכן וכו'. זו פשוט לא הדרך הנכונה עבורי, אני גם גרועה בתחרויות כי אני מתעסקת בתחרות עצמה ובלרצות אחרים במקום בעיקר, במוזיקה. בדרך כלל תחרויות גורמות לי שיתוק ברגליים".

את לא מפחדת להכריז על עצמך כהצלחה? כבר היו זמרות שהבליחו לרגע ונעלמו.

"היו כל מיני ניסיונות שבעיניי לא הצליחו בגלל שהן שלא הלכו עד הסוף עם מה שהן עשו, זה תמיד היה נראה רע, עטוף רע, מופק בינוני, אז פלא ששום דבר לא הצליח?".

את מופתעת מהמהירות שבה הכל קורה לך?

"זה הלם מוחלט, זה לא קרה לי בהדרגה אלא בבום, בן לילה השיר שלי הגיע לרדיו, אנשים שרים אותו, כותבים את המילים בסטטוס בפייסבוק. אני עדיין לא מעכלת".

אני מבין שכיף לך להיות מפורסמת.

"ברור שכיף, מתייחסים אליך יפה, לא עומדים בתור בכניסה למועדונים, כיף".

מקבלים מתנות מיחצנים.

"לא, מה, שולחים מתנות? רגע, ברור שקיבלתי מתנות, אני כוכבת בתחנת הדלק ליד הבית, אז כל פעם שאני באה הבחור מזהה אותי. לפני כמה ימים אפילו קיבלתי קרואסון חינם!".

וואו! תגידי, אז אחרי כל זה איך נשארים עם רגליים על הקרקע?

"אני גרה עם ההורים, אז זה מכניס לפרופורציות כשאמא אומרת לי לזרוק את הזבל וכאלה".

ההורים תומכים?

"לגמרי. אמא שלי הכי בעניין, היא כל הזמן מחבקת ותומכת, אבא שלי הכי גאה בי בעולם, נוסע ברכב ומשוויץ לנהגים האחרים שזו הבת שלו שברדיו".

אילו עוד תגובות את מקבלת?

"בינתיים לא מזהים אותי יותר מדי, אבל כשכן מזהים, מבקשים ממני להצטלם וכאלה. בינתיים רוב האקשן נמצא בפייסבוק, הצעות חברות, 'לייקים', 'פוקים', הצעות נישואין".

סליחה?

"כן, אני מקבלת כמה כאלה ביום, אחד אפילו אמר שהוא בדרך לאבא שלי לבקש את ידי".

אז מתחילים איתך כל הזמן.

"לא כל הזמן, אבל כן, מתחילים, היה אחד בן 46, מפחיד, ז'וז'ו כזה. הוא ראה אותי מופיעה בלובי של בית מלון וביקש ממני את הטלפון כי הוא רוצה הופעה פרטית בסלון".

נשמע מבטיח.

"ממש. אמרתי לו, 'אתה יכול להיות אבא שלי, אתה לא חושב?'. אם הוא מרשה לעצמו להיות בוטה אז גם לי מותר'".

• את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס