שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בין סגנון לכישרון

    ריי דיוויס הוא מגדולי כותבי הפופ הבריטי, בובי גילספי הוא סטייליסט רוק מצטיין: אם אפשר היה לחבר בין סולן ה"קינקס" למנהיג "פריימל סקרים", החוגגים שניהם יום הולדת, היה מתקבל יוצר מושלם מבחינת תוכן וגם צורה

    הם נולדו יום אחר יום בהפרש של ח"י שנים. שניהם מהדמויות המרתקות ברוק הבריטי, ומייצגים את ההבדלים בין הדורות בהם צמחו. ריי דייוויס, שביום שני יחגוג יומולדת 66, הוא מגדולי כותבי הפופ באיים הבריטיים. דיוויס הוציא רק שתי אסופות שירים כסולן, אבל להקתו, הקינקס, היתה מההרכבים הטובים והאהובים של שנות השישים, שיצרה פריצות דרך בסאונד כמו בלהיט "You Really Got Me".

     

    דיוויס משתייך למשוררים החדים והנוגעים ללב של התרבות האנגלית הפוסט-מלחמתית, ואחראי לכמה וכמה שירים נשגבים, כמו "Sunny Afternoon", "Dead End Street " ו-"Waterloo Sunset". מאות אמנים חידשו משיריו, והצטיינה בכך במיוחד כריסי היינד, בין היתר בחידוש לבלדה הנהדרת שלו "I Go To Sleep".  


    ריי דיוויס. שיריו יאריכו ימים אחריו

     

    דיוויס היה בן זוגה של היינד, שלפי הרכילות זנחה אותו שבור לב לטובת ג'ים קר מסימפל מיינדס. שמועות אחרות טוענות שדיוויס כתב עליה את "Missing Person". לטעמי, זו יצירת המופת האחרונה שלו ככותב שירים, מאמצע שנות השמונים, ובה הוא חרד ומתגעגע, אולי לילדה אהובה שנעלמה, ואולי אכן לבת זוג נוטשת, להיינד. דיוויס הוציא בשנה שעברה אלבום גרסאות מקהלה לשירים הגדולים של הקינקס, וממשיך מדי פעם להופיע. גם אם אונו המוזיקלי נחלש, ברור ששיריו יחיו המון שנים אחריו.

     

    קיץ האהבה, חלק ב'

    האם מישהו בעתיד ירצה בכלל לחדש איזשהו שיר של בובי גילספי? מסופקני. גילספי, סולן ומנהיג "פריימל סקרים", יהיה ביום שלישי בן 48. בגלזגו, סקוטלנד, בראשית שנות השמונים, גילספי תופף במקביל ללהקה שלו גם אצל ה"ג'יזס אנד מרי צ'יין". רק לאחר אלבום הבכורה המופלא שלהם, גילספי עזב והתמקד בלהקתו.

     

    אלבומה השלישי של "פריימל סקרים" מ-1990 היה לציון דרך בפופ הבריטי. "Screamadelica" המשיך את זיווג הדאנס והרוק שהחלו במאנצ'סטר הסטון רוזס וההאפי מאנדייז, ושילב בין פסיכדליה והאוס, גוספל ודאב, קאנטרי ואסיד. כאחד האלבומים הראשונים והיחידים ברוק הבריטי שאיחד בין כמה דורות של תרבויות סמים שונות, הוא נמכר גם לבוגרי "הקיץ של האהבה" מ-1967 וגם לילדי ה"קיץ השני של האהבה" מ-1987. "סקרימדליקה" נברא משיתוף הפעולה שנולד בין הלהקה למפיק אנדי וות'רול. מיד אחריו עשו אלבום שכולו הצדעה לרולינג סטונס של ראשית שנות השבעים, חיוור ברובו פרט לסינגל מצוין אחד, "Rocks",ואחר כך נכנסו לדפוס פעילות די קבוע. פה ושם היו שירים מצוינים, למשל "קוואלסקי", שנכתב כמחווה לדמות בסרט "נקודת היעלמות".


    "סקרימדליקה". ציון דרך בפופ הבריטי 

     

    גילספי היטיב להשתמש במפיקים מרתקים כוות'רול, אדריאן שרווד, קווין שילדז ויות'. אבל גילספי, וזו ייחודיותו, אינו פרפורמר מעניין, ולא זמר מוכשר, ובטח שלא כותב שירים מצטיין. עיקר כוחו וקסמו ביכולתו לחלום ולממש קונספטים, לנסח במראות ובצלילים תפיסות עיצוביות, וברעב שלו להצדיע ולרענן כל מיני חיבורים בין מקטעים בהיסטורית תרבות הפופ לגווניה.

     

    גילספי הוא סטייליסט רוק מצטיין, שבכל אלבום והופעה נושא בגאון את שלל השפעותיו הנוכחיות ומנסה להוסיף לסלט מעט תבלון מקורי. ראיתי את "פריימל סקרים" מופיעים בלונדון ב-8 באפריל 1994, בלילה הנורא בו נודע על ההתאבדות של קורט קוביין. זה היה ערב עצוב: גילספי הקדיש לקוביין שירים, אבל המסיבה שלהם היתה משובחת. אבל האלבומים והשירים שלהם לא שורדים די טוב את מבחן הזמן. זהו ההפך המוחלט לעבודות של ריי דיוויס. האזנתי השבוע ל"סקרימאדליקה", וגם אם ברור מה היה כה מסעיר בגישה ההפקתית, השירים ברובם דלי בשר, עד שקשה להקשיב להם עד תומם.

     

    שילוב בין צורה לתוכן

    אמן דמיוני שהיה הזדווגות בין ריי דייוויס לבובי גילספי היה יוצר מושלם: אחד שיש לו גם התוכן וגם הצורה. אבל כמו שלגילספי אין די שירים טובים, אלא רק רגעי הפקה מגניבים, כך גם לדיוויס, שאפילו בימי שיאו בשנות השישים, היה חסר ערך מוסף שיווקי ותדמיתי, שיעזור לשווק את להקתו בצבעוניות שמעבר לשירים המושלמים. נכון, הם היו להקת הרוק הבריטית הראשונה שהורכבה מאחים מתקוטטים, אבל דיוויס נותר תמיד אנטי-כוכב, בעוד גילספי, טיפוס לא באמת כריזמטי, עשה לפחות שימוש מקסימלי בתאוות הרוצה-להיות, ה"וואנאבי" שלו. הוא עשה מה"רוצה-להיות" קריירה שלמה של אוהד רוקנ'רול מלא הערצה ועתיר במחוות.

     

    אם דיוויס היה בן 33 ולא 66, ברור שהיה גם היום אחד מהיוצרים הבולטים: יכולות הכתיבה וההלחנה הכבירות היו משרתות אותו בכל אופנה, בכל סצינה, בכל משב של הרוח. אם בובי גילספי היה נולד 18 שנים מוקדם יותר, במחזור של דיוויס, כנראה לא היינו שומעים עליו, לפחות לא כמוזיקאי. דיוויס הוא אולד-סקול. במחזור שלו, של להקות כמו ה"רולינג סטונס" וה"יארדבירדז" וה"אנימלס" ו-The Who, יכולת להיות אמן נחבא או פרא אדם, אנגלופיל או קנאי לבלוז, אבל קודם כל היו לך שירים. שלך או של אחרים. גילספי לא משהו אפילו כשהוא מחדש שירים של אחרים, אפילו כשהוא מארח את קייט מוס בגרסת אלקטרו לשיר אדיר של לי הייזלווד וננסי סינטרה, "Some Velvet Morning". גילספי הוא לקטן וצטטן, ממש כמרבית אמני הרוק בני דורו והצעירים ממנו. והאם מישהו בעתיד, כשאנשים עוד יחדשו שירים של הקינקס, בכלל יושפע מפריימאל סקרים? נראה שלא.

     

    וכן, יש שירים מעולים גם בהווה. ויש לפחות צדיק אחד בפופ-רוק בריטי שבהחלט נהנה

     מכל העולמות, ויודע להדגים כיצד, גם היום, משתלבים יד ביד גם כישרון לסגנון וגם יכולות כתיבת שירים גבוהות. קוראים לו דיימון אלברן, וגם ב"בלר" וגם ב"גורילאז" הוא הדמות החשובה בפופ הבריטי של 20 השנים האחרונות, והוא כבר חגג יומולדת 42 לפני שלושה חודשים.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בובי גילספי. עשה קריירה מלהיות "וונאבי"
    הקינקס. פריצת דרך בסאונד
    לאתר ההטבות
    מומלצים