עפה גבוה

אפרת דור (ל"דנה ליטוין ייצוג וניהול אישי") מגיעה לריאיון שלנו עם עיניים אדומות. בדיוק באותו הבוקר מישהו התקשר ודיווח שראה את לוקה, הכלבה שלה ואחת מאהבות חייה הגדולות ב־15 השנים האחרונות, משוטטת ליד הכביש הראשי. עברו כבר שלושה ימים מאז שהיא נעלמה, ודור והחבר שלה מושיק זינקו מהמיטה ויצאו לחפש אותה. החיפושים לא העלו דבר, ועכשיו היא מתאמצת לא לפרוץ שוב בבכי. "תכף נתחיל בריאיון ואני אשנה פאזה", היא מבטיחה, "זה פשוט קורע לי את הלב, אני רק רוצה למצוא אותה ולגלות שהיא בסדר".

עכשיו לכו דברו איתה על נושאים שמחים, כמו ההצלחה המטורפת של "עספור", סדרת הדגל של "הוט" ואחת התופעות הטלוויזיוניות היותר פסיכיות שנראו כאן, שבה כיכבה בשלושת החודשים האחרונים. ערב קודם לכן נערכה מסיבת הסיום של העונה, ולפחות הנושא הזה מצליח לגרום לדור לחייך. "היה באמת מדהים", היא מספרת, "חגגנו את זה שאנחנו נורא אוהבים אחד את השני, את זה שאנחנו נפגשים. הפעם האחרונה שבה נפגשנו כולנו הייתה בהרמת כוסית כשהסדרה עמדה לעלות, לפני שלושה חודשים בערך. היום אני יודעת שלא משנה מה אני אצטרך, מתי שאצטרך, תמיד אוכל להרים טלפון לכל אחד מהם והם פשוט יהיו שם. אני מקווה שהם יודעים את זה גם עליי".

צילומים: גיא כושי ויריב פיין. סטיילינג: שירן שיינברג ל"סטודיו 16/23

מה כבר היה, אולי הזיה?

מסיבת הסיום שעליה היא מדברת הייתה אחד האירועים היותר מתוקשרים שנערכו כאן בזמן האחרון. מאות אורחים התכנסו להיפרד מסדרה שהצליחה לעשות את מה שרבות לפניה נכשלו בו - להיות באמת טובה וממכרת, ולשם שינוי נטולת עלילות ה"אני אוהבת אותך אבל אתה אחי האבוד" שאנחנו כל כך רגילות לראות בסדרות ישראליות. דור, 27, גילמה את שיר, עורכת דין קשוחה אך רגישה, מבולבלת אך חדורת מטרה, ובעיקר - אישה שיש לה שני גברים שווים שאוהבים אותה ורעמת תלתלים שהפכה לאייקון מדיני.

ההיסטריה סביב הסדרה, שכללה בין היתר למעלה משישה מיליון הורדות ב־VOD וקבוצות פייסבוק בנות 200 אלף חברים, הפכה את דור לכוכבת, יחד עם השותפים שלה לסדרה: שלום מיכאלשווילי, עוז זהבי, דן שפירא וצמד הכותבים המחוננים, גיא עמיר וחנן סביון. דור מייחסת לטירוף הרבה פחות חשיבות: "בעיקר הייתה הרגשה שאנחנו עושים משהו מיוחד ושאנחנו מאוד נהנים כשאנחנו עושים אותו", היא מספרת. "הייתי מאוד מרוכזת בחוויה הזו, ואחרי זה היו בערך שלושה חודשים של פער בין סיום הצילומים לעליית הסדרה. בתחושה שלי זה הרגיש כאילו הכול היה הזיה, חשבתי לרגעים שזה לא באמת קרה".

איך הגבת להיסטריה? לא היה כאן משהו בסדר גודל כזה.

"כן? את חושבת? באמת אומרים לי את זה כל הזמן".

זו גם הפריצה הגדולה שלך.

"מה זה פריצה, למודעות?".

כן.

"כן, אני בשוק מזה. זה מחזק אותי בקטע של אמונה בעצמי וביכולות שלי. בדיוק אמא שלי סיפרה לי שכתבו באיזו כתבה שאמרתי שכולם ידעו שנועדתי לגדולות. מי מדבר ככה? וציטטו את הציטוט הזה אחר כך בעיתון אחר. נקרעתי לה בטלפון מצחוק, אמרתי לה: 'אמא, נראה לך שאמרתי דבר כזה?'".

אבל בטח ניחשת שאת עומדת להיות מאוד מפורסמת.

"האמת היא שהפרסום הוא החלק הנלווה שלא ממש חשבתי עליו או הבנתי אותו, אני רק עכשיו לומדת לעכל את החלק הזה. אני מאושרת כשאני על הסט. יום עבודה שלי מתחיל בשש בבוקר ומסתיים ב־12 בלילה. היו לנו ימים מטורפים ב'עספור', מהבוקר עד הלילה, 40 עמודי טקסט, כל יום, ואני מתה על זה. זה האושר שלי. מעבר לזוגיות, אהבה ומשפחה, שזה הבסיס שלך, ברמת ההגשמה העצמית והסיפוק שלי - זה על הסט, זה לעבוד עם אנשים כמו רני סער, שהוא חלומו הרטוב של כל שחקן, וחבר'ה שאתה כל היום צוחק איתם בין טייק לטייק ואתה יכול לבכות איתם והם ילטפו אותך ויחבקו אותך ויצחיקו אותך. חבר שלי היה בהודו בחודש הראשון של הצילומים, ופעם אחת פספסתי ממנו שיחה, ולא היה לי אפילו זמן לעמוד ולבכות, אז הלכתי להחליף בגדים עם דמעות בעיניים, וכשחזרתי כל הבנים מחאו כפיים ואמרו 'מאמי, את נראית ממש טוב! אחלה בגדים!'. כמובן ששוב פרצתי בבכי".

איך את מתמודדת עם הפרסום?

"תראי, זו אהבה מטורפת שאני מקבלת מאנשים שאני לא מכירה. זה מדהים. בהתחלה זה קצת הלחיץ אותי, כי לא כל כך ידעתי איך להתמודד עם זה. זה הביך אותי, חשבתי שמסתלבטים עליי. אני זוכרת שהיו אנשים שביקשו להצטלם איתי והם שמחו וצחקו, ואני אוטומטית חשבתי שהם צוחקים עליי. באמת. רק אחר כך, לאט לאט, הבנתי שאנשים באמת אוהבים את הסדרה ושאף אחד לא צוחק עליי. הם באמת מחוברים לדמות ובאמת אוהבים. ואז השתחרר לי משהו ויכולתי לפתוח את הלב ולקבל את זה. זה באמת מדהים".

ברביות אאוט, פרדי קרוגר אין

ייתכן שדור לא ממש יכולה לתפוס את גודל ההצלחה שלה, פשוט משום שהיא חווה את זה מהצד, הרחק מתל אביב ומהברנז'ה - מהבית במושב נופך, אותו היא חולקת עם מושיק וכמות בלתי מבוטלת של כלבים וחתולים. במקרה שלה, מגלים מהר מאוד שהיא מתקשה לראות את עצמה כפי שאחרים רואים אותה מבחוץ. כל סנטר שעובר לידנו בבית הקפה פוגש אוטומטית את הרצפה כשהוא מבחין בה: יפהפייה בלונדינית עם צמה ועיניים כחולות, וגזרה כל כך דקה שגורמת לכל אחת אחרת להשמין מרוב תסכול. אבל אין ספק שהדבר הכי יפה בה הוא שילוב של כנות כובשת, קצב דיבור מהיר ורהוט ושתי רגליים שנעוצות עמוק בתוך הקרקע: "אני חושבת שהמגורים מחוץ לתל אביב הם משהו מאוד מקרקע. הפרסום נחמד, בעיקר אם זה יגרום לעוד במאים לרצות לעבוד איתי, ויש המון פרגונים, אבל בטח שלא נכנסתי לתחום הזה בשביל להיות מפורסמת. זה לא הדור שלנו, הדור שלנו לא רוצה להיות מפורסם. הדור שהולך לכל האודישנים של 'כוכב נולד' ואומר שהוא רוצה להיות טאלנט - לו זה חשוב להיות מפורסם. כשאנחנו גדלנו בקושי היו לנו כבלים, ועד גיל 18 בכלל חשבתי שאני בן, לבשתי טייצים עד הברך וזיווניות".

זיווניות?!

"נו, שקפקפים כאלה. נעלי מדוזה. בכלל, אני חושבת שאני אולד סקול. אני נורא מאמינה בלימודים ושבנאדם כל הזמן צריך להתפתח. אין איזשהו שלב שבו אפשר לומר 'אוקיי, עכשיו אני מפורסם, אני יכול לנוח'. מה זה מפורסם בכלל? למדתי המון ואני עובדת קשה. אז נכון, אני לא הולכת למחלבה וחולבת פרות, אבל אני עובדת קשה על האמנות שלי. בדיוק דיברתי עם איזה ידיד על כך שתמיד אומרים על משחק שכל מה שצריך זה כישרון ולהתחבר וזהו, וזה מקפיץ לי את כל הפיוזים, יותר מוויכוח על פוליטיקה. ברור שצריך כישרון - יש משהו שאתה נולד איתו, אני לא יודעת אם זה כישרון כמו רגישות מסוימת לקרוא אנשים ולהצליח להיכנס לתוך הראש שלהם - אבל יש המון עבודה טכנית לעשות. ב'עספור' היה לי קלסר מטורף עם כל הסצנות שלי ופירקתי את האמ־אמא שלו".

דור נולדה בבאר שבע, וכשהייתה בת שנה עברה משפחתה להתגורר ביישוב עומר. היא למדה בתיכון "אשל הנשיא", וכפי שהיא מגדירה את עצמה - הייתה ילדה קצת קלולסית, לא כזו שמשחקת בברביות. "כשהייתי קטנה רציתי עיניים סגולות, וכשהבנתי שזה לא אפשרי רציתי עיניים ירוקות. רציתי גם פלטה. יש לי שיניים ישרות, אבל תמיד לכולם הייתה פלטה, ריבועים עם גומי צבעוני כזה. אפילו הלבנה לא נתנו לי לעשות. תנו לי משהו - כולם עושים, גם אני רציתי. הייתי סוג של טום בוי, גדלתי עם שלושה אחים על 'פרדי קרוגר', 'רובוקופ' ו'קרטה קיד'".

את נראית כמו הבנות האלה, שתמיד היו היפות של הכיתה.

"לא יודעת. איפה שגדלתי אף אחת לא הייתה 'היפה של הכיתה'. המקובלים־מקובלות היו ממש בילדות המוקדמת, אחר כך זה נעלם. אני זוכרת שבתיכון הייתי יוצאת עם חברות לפאב, והבנות כל הזמן היו מסתכלות הצדה, לראות מי מסתכל עליהן. היום זה כבר נורא מתערבב, יש בנות שהן כמו בנים

 ובנים שהם כמו בנות. בילדות הרגשתי את הפער הזה בין גברים לנשים ולא הצלחתי להתחבר לזה. היום כבר יש לי חברות שהן נשים חזקות, עוצמתיות ומדהימות, אבל לקח לי זמן למצוא אותן".

איך היית בבית הספר?

"אמנם למדתי במגמת תיאטרון בפנימיית 'אשל הנשיא', אבל נראה לך שוויתרתי על לחלוב פרות? אני חושבת שזה בית הספר היחיד שיכולתי לסיים. קשה לי קצת עם מסגרות, וזה היה בית ספר בלי גדרות, כשיום בשבוע יש לך עבודה ברפת ובלול. ממש התחברתי לזה ולאוכלוסייה של הקיבוצניקים, שהפכו לחברים הכי טובים שלי. הייתי כזאת עם ג'ינס גדול, טי־שירטס קרועות, שיער אסוף. רקדתי המון שנים בלהקת 'בת דור' ואני עדיין בקשר עם בנות משם".

אז מתי הבנת שאת יפה?

"לא יודעת. מביך אותי כשאת שואלת את זה, זו שאלה מוזרה לענות עליה - 'ביום ראשון בשמונה בבוקר קמתי והבנתי שאני יפה'. אני כמו כולן, יש לי ימים שאני קמה ומרגישה מכוערת ודוחה, וימים שבהם אני מרגישה יפה".

היית משנה משהו בעצמך?

"לא, ולא בגלל שאני חושבת שהכול מושלם, ממש לא. התבגרתי, אני מקבלת את הכול לטוב ולרע. דברים שאני לא אוהבת אני אנסה לשנות, ברמת הפנימיות. אם אני מרגישה שאני יותר מדי בסטרס, אני אנסה לשנות את זה. את לא מכירה את הבחורות האלה שממבט ראשון הן נורא יפות אבל אז, כשמכירים אותן, הן כבר לא יפות? ויש את הבחורות האלה שאת לא חושבת מיד שהן יפות, אבל כשאת מכירה אותן הן נראות לך הכי מדהימות בעולם. זה קורה הרבה לבנות עם בחורים: הן מספרות לך שהחבר שלהן הורס, ואז את פוגשת אותו והוא גמד מכוער ואת לא מבינה מה הן מוצאות ביצור הזה. יופי הוא דבר נורא סובייקטיבי. בכל פעם שחבר שלי אומר לי שאני יפה, אני אומרת לו שבעוד עשר שנים זה לא יישאר, והוא אומר לי 'ברור, אני אוהב את הנשמה שלך'. אלה דברים חולפים, ובימים שאני מרגישה רע עם עצמי אני נראית רע בעיניי, אז זה לא משנה. זו הפנימיות שחשובה באמת".

"עם השנים את מתחילה לחשוב שאולי זה כבר לא יקרה"

אחרי בית הספר, דור שוחררה משירות צבאי בגלל עודף כוח אדם, נסעה לעבוד בצוות בידור באילת ובגיל 19 המשיכה ללימודי משחק ב"לי שטרסברג" בניו יורק ("זו הייתה חוויה מאוד קשה, עם החורף הניו יורקי והתנאים הבלתי אפשריים. הייתי ילדה בת 19 נורא נאיבית, ופתאום למדתי מה זה להיות אזרח סוג ז'"). כשחזרה לארץ, נרשמה ללימודי משחק ב"בית צבי", אבל פרשה אחרי שנתיים "כי הייתי חייבת אוויר. אלה לימודים מאוד קשים". היא נסעה לטייל בהודו וביפן, טיול שנמשך שנה וחצי, חזרה ארצה ב־2007 והחלה לנסות את מזלה בתעשיית המשחק המקומית, כולל ההתמחות המתבקשת מכל שחקן במלצרות.

בין לבין היא הספיקה לעשות קצת הופעות אורח בסדרות כמו "החברים של נאור", "מסודרים" ו"מעורב ירושלמי" וגם לשחק בסרט "פובידיליה" לצדם של עפר שכטר ואפרת בוימולד. לתפקיד של שיר ב"עספור" - המגוללת את סיפורם של ארבעה חברי ילדות ירושלמים המתגוררים בשכונת אוטובוסים ומנסים להציל אותה מלוע העירייה - הגיעה לפני שנה, אחרי מסכת מפרכת של אודישנים. "עשיתי כמה וכמה אודישנים. אודישן אחד ואז, אחרי חודש, עוד אחד. ואז קראו לי שוב להיבחן - בכלל לתפקיד של יולי (שגילמה בסופו של דבר דנה פרידר, ח"ג). זו הייתה סדרה של כמה וכמה אודישנים. כשהתקבלתי, הייתי בחרדות מטורפות, פשוט לא

 האמנתי שזה קורה. כל רגע חיכיתי שמישהו יבוא אליי ויגיד 'אה, לא! זו לא את, התכוונו למישהי אחרת', למרות שכל כך הרבה שנים האמנתי בעצמי - באמת שהאמנתי, אחרת הייתי פורשת ועושה משהו אחר. אבל עם השנים את רואה איזה אנשים מלהקים בתעשייה ואת מתחילה לחשוב שאולי זה כבר לא יקרה. את מאמינה ולא מאמינה. גם השחקנים שהכי עובדים לא עברו מיליוני אודישנים, זה חלק מהמקצוע - לקבל לא".

אחת הדעות הרווחות עלייך היא שאת פשוט שחקנית מאוד אותנטית והצלחת לגרום לשיר להיראות אמינה להפליא.

"אני חושבת שמראש זו הייתה מחשבה מאוד עמוקה של היוצרים. הם כאלה חכמים, חנן וגיא. יש להם ראש - אלוהים בירך אותם. הם חשבו למה אנשים מתחברים ובכוונה לא התפשרו בליהוק. הם לא האמינו, למשל, שעפר שכטר, שהוא שחקן מעולה, יעבור אצל אנשים בתור ערס בתפקיד של שלום או עוז. גם בפתיח כתובים רק השמות של הדמויות שלנו, בלי השמות שלנו, השחקנים. כל הרעיון היה להביא דמויות שאנשים יתחברו אליהן עד הסוף".

איך הרגשת כשנודע לך שקיבלת את התפקיד?

"הרגשתי שחובת ההוכחה היא עליי, ביג טיים, אחרי שנתנו בי כל כך הרבה אמון ונתנו לי צ'אנס. הייתי מרוצה כי הם היו מרוצים. אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי, אבל באופן כללי אני מרוצה. תארי לעצמך כמה זה הזוי לבוא ולשחק עם שני הכותבים של הסדרה - את באה ואומרת להם טקסטים שהם כתבו. זה נורא מלחיץ, אבל הם כל הזמן פרגנו: 'איזו סצנה מעולה, היית נהדרת'. גם אחרי הצילומים הם עורכים סצנות, ופתאום את מקבלת מהם סמס באיזה עשר בבוקר 'את שחקנית מדהימה'. הם הכי מפרגנים, הכי נותנים להרגיש טוב, אז לאט לאט החרדה עברה. בגלל שהרגשתי שחובת ההוכחה עליי, עבדתי המון. כמו שאמרתי, יש לי קלסר ענק בצבע ורוד, עם כל הסצנות מפורקות לפרטים הכי קטנים. כל כך לא רציתי שיתפסו אותי 'אוף גארד' וידעתי שאין סיכוי שאני לא אדע מה קורה. למרות שיש על הסט נערת תסריט, לא השתמשתי בה. הייתי כל כך באטרף".

זה היה מביך להתנשק או לעשות את סצנות הסקס?

"זה כל כך לא מביך, זה כל כך טכני, יש המון אנשים מסביב וכולם עושים דאחקות בין נשיקה לנשיקה. גם אם זה קצת מביך בהתחלה, באיזשהו שלב את נעשית חברה טובה של הבנאדם. קשה להסביר את לאנשים חיצוניים, אבל זה באמת לא מיני".

ולבן הזוג שלך לא היה קשה עם זה?

"תראי, הוא אף פעם לא יצא עם שחקנית, אז אני משערת שהייתה איזו הסתגלות, אבל הוא מאוד אוהב את שלום ואת דן, הם תמיד הכי מתחבקים כשהם נפגשים, אז הוא מפרגן. אני משערת שזה דבר שצריך לעכל. אני מניחה שזה יכול אולי להיות מינוס בקטע של זוגיות, אבל אין מה לעשות, זה חלק מהחבילה, ואני מפצה על זה בדברים אחרים. המקצוע הזה הוא אהבת חיי ומושיק מאוד מפרגן. היו לי כבר מערכות יחסים עם אנשים שאפילו לא טרחו לבוא לראות הצגות שלי, אז אני יודעת מה זה חוסר פרגון, והוא ממש להפך. הכי מפרגן בעולם".

עם איך שאת מדברת עליו, נשמע שגם הוא אהבת חייך.

"בואי נגיד את זה ככה: אתמול בצילומים של השער, כל הזמן גיא ויריב (גיא כושי ויריב פיין, הצלמים, ח"ג) אמרו לי 'טוב, חבר שלי חבר שלי חבר שלי, תעמדי כבר!'".

מקוקו ספונג'ה לוויוי בלאיש

כבר הזכרנו את העובדה שדור יפה ברמות מכאיבות, אבל אחד הפיצ'רים שהופכים אותה לכזו הוא השיער המדהים שלה: רעמת תלתלים מושלמת, שכאילו הרגע נפלטה מקטלוג. חלקת שיער לא תבין זאת, אבל די בטוח להמר שאין מתולתלת אחת בארץ שלא הייתה שמחה לגלות את הסוד שלה. "אפילו במסיבת הסיום מלא אנשים שאלו אותי מי עושה לי שיער, זה היה הזוי. שלחתי אותם לארז אלון, הספר שלי".

מוכרחים ליישב את הסוגיה הזו אחת ולתמיד: את בלונדינית או ג'ינג'ית?

"בלונדינית. יותר שָטנית, בעצם. נולדתי עם בקבוקים כאלה, לבנים, ואז זה הפך לשטני. צבעתי לג'ינג'י המון שנים - זה צבע מהמם אבל נורא מעייף. יש לי הרבה תכונות של ג'ינג'ית, כולל הנמשים".

איך את שומרת על הלוק?

"יש לי תקופות. מצד אחד אני נורא אוהבת להתכלב, לנסוע לים המלח לארבעה ימים ולהיזרק באיזה אוהל בלי מקלחת. זה מרגיש לי שורשי כזה, מהטבע. לא הייתי רוצה להיות ב'הישרדות' כי אני מפחדת מחשיפה כל כך אינטימית, אבל הייתי רוצה לאסוף כמה חבר'ה ולעבור לגור באיזה אי, להקים איזו קומונה מטורפת ולדוג דגים כל היום. אבל לפעמים יש את האישה שבי, שגם נמצאת, למרות שהרבה שנים הדחקתי אותה פנימה - אז המון פעמים בימי שישי אני מורחת מסכות וחברות באות אליי וכולן שמות לק. לא היה לי את השלב הזה בילדות, אז אני משלימה פערים".

איך זה שאת כל כך רזה?

"כושר תמיד עשיתי פעמיים בשבוע, אבל בשנה האחרונה לא היה לי זמן וזה נורא. גם תמיד עשיתי יוגה, אבל לפני שנה הפסקתי, וברגע שאת מפסיקה קשה לחזור לזה. יש לי המון חיבור לגוף בגלל הריקוד. הייתי בהתעמלות קרקע מגיל 6 עד 12, ואז הצטרפתי ל'בת דור'. בכלל, אני נורא מאמינה בגוף־נפש, שהכול זה בראש. יש לי גם סיפורים שלא ניכנס אליהם כי הם נורא רגישים, שריפאתי את עצמי בזכות הקשר זה. מבחינת תזונה, גדלתי בבית צמחוני שלא אוכלים בו בשר ולא מטגנים בשמן, אז יש לי המון מודעות. לפעמים אני נורא נהנית מג'אנק, אבל קיימות תקופות שאני פתאום אוכלת רק קינואה וסלט. האמת היא שבשנה האחרונה אני נורא בקטע של פיצות וסביח, ולפני איזה חודש, אחרי שכל החיים לא אכלתי בשר, התחלתי לתקוע סטייקים ושווארמות. קטע הזוי".

את מפחדת להשמין?

"יש מודעות, בטח. אני יודעת שזה חלק מהמקצוע שלי אז אני משתדלת לשמור, אבל גם לתת לעצמי את המרחב לעשות מה שבא לי. אף פעם לא אהבתי את הבנות האלה שלא יכולות להיות חלק מהחבר'ה כי הן שומרות, ואני תמיד הייתי עם הבנים. באיזשהו שלב מגיע הרגע שאת מבינה שאם תתקעי המבורגרים כל היום, תהיי שמנה. אני אדפוק בכיף בשתיים בלילה פיצות ומה שבא לי, אבל למחרת אוכל סלט".

ומה לגבי אופנה?

"זה משהו שחדש לי. גדלתי בדרום, לא היה את העניין הזה של מותגים וכאלה. כל התכשיטים שיש לי הם מסבתא שלי. כשהתבגרתי כולם הסתובבו עם פדלפונים מהחנות של ציפי בשוק הפשפשים. תמיד חשבתי שזה נורא רדוד, אבל כשאת מופיעה בסדרה את קולטת שאנשים מסתכלים עלייך ואת לא ממש יכולה להסתובב בפיג'מה וקוקו ספונג'ה. נפל לי האסימון לגבי אופנה כשהייתי צריכה לבחור שמלה לפסטיבל ברלין, כשנסענו לשם עם 'פובידיליה'. הסוכנת שלי שאלה אותי איזה מעצב אני אוהבת ולא היה לי מושג. היא הציעה את ויוי בלאיש, הגענו אליו לסטודיו, והבנתי את ההבדל בין חנות המונית של איזה מותג לבין ללבוש משהו שמישהו עיצב. זה משהו אחר, זה כמו ללבוש יצירת אמנות. את מתמלאת באנרגיות של מי שעיצב את הבגד הזה. אולי גם בגלל שאני בנאדם של דמויות, אז כל בגד עושה לי יציבה אחרת והתנהגות אחרת. מדדתי אצלו את הבגדים ועפתי - יש לו דברים מדהימים, ואז התחילה לי האהבה לזה. אנשים מוציאים המון כסף על בגדים ואני עדיין לא כל כך מתחברת לזה, למרות שזו עבודת אמנות וזה צריך לעלות הרבה כסף".

והיום כבר יש לך הנחת סלב.

"הנחת הסלב היחידה שקיבלתי עד היום הייתה ב'טיב טעם'. עמדתי בתור לקופה עם מלא בשר לברביקיו, והמוכרת אמרה לי 'עשיתי לך הנחת סלב של 20 אחוז'. אמרתי 'אה, אוקיי'. זה היה ממש מוזר".

איך את עם פפראצי?

"זה רק בתל אביב. זה יכול להיות מביך, אבל זה לא נורא - כל עוד זו רק תמונה ולא כותבים עליי שטויות, אז סבבה. לרוב גם מפרגנים וזה כיף. היום אני לא ממש קוראת את הדברים האלה. בהתחלה הייתי נטרפת וקוראת טוקבקים, אבל הבנתי שזה לא טוב. אני עושה את העבודה שלי: מי שנהנה, סבבה, מי שלא - לא. את הביקורות שלי אני מקבלת ממקורות מקצועיים, לא מילדים בני 16".

את שואלת את עצמך מה יקרה אם לא תצליחי להתפרנס ממשחק?

"אני לא יודעת, אולי זה יבוא לי עם הזמן. שום דבר כרגע לא מפחיד אותי בקטע הזה. אני מבינה שאני צריכה לחשוב על זה, אבל אני עוד לא שם. בלי קשר, אני חושבת שארצה להתפתח, אם זה להביא יצירות ממני, להפיק או לביים. אבל ברמת הלהתפשר או לוותר, כרגע אין מצב. אני מקווה שאף פעם לא אצטרך לוותר על החלום שלי".

מה לאחל לך להמשך?

"תפקידים מדהימים, תיאטרון, קולנוע, אהבה, בריאות ושאני אמצא את הכלבה שלי".