יודעת לסמן את הרגע בו הנישואים שלי נגמרו
אני מנסה לשחזר איך הכל התחיל. מה מניע אשה בת 37 עם בעל נפלא, שתי ילדות מקסימות, עבודה מעניינת ובית נעים לטרוף את הקלפים, לעזוב במנוסה ולבקש להתחיל הכל מחדש. כולם אמרו לי לא לעשות את זה. אבל אני חייבת לעשות ההפך. אופי מחורבן
בית יפה. ילדות קטנות ישנות. אשה אינטליגנטית, משכילה ויפה שרועה על הרצפה חצי מעולפת מוויסקי ומגראס. הלב הולם. הבטן מתכווצת. חבר טוב בא לגרד אותי מהרצפה. להשקות אותי קפה. להגיד שהכל יהיה בסדר. אני לא מאמינה לו. הוא אלוף הקלישאות. לנסות להתרומם מהספה. להגיע למיטה. להירדם לכמה שעות. להתעורר מזיעה בבהלה. לגרור את הגוף למקלחת. להאמין שבבוקר הכל יראה אחרת. כמה עצוב שהשמש עולה. יום חדש. ומהתחלה.
בתוך כל השיחות הבלתי נגמרות שאני מנהלת עם עצמי אני מנסה לשחזר איך הכל התחיל. מה מניע אשה בת 37 עם בעל נפלא, שתי ילדות מקסימות, עבודה מעניינת ובית נעים לטרוף את הקלפים, לעזוב במנוסה ולבקש להתחיל הכל מחדש. כולם אמרו לי לא לעשות את זה. אבל אני חייבת לעשות ההפך. אופי מחורבן.
* * *
עודד ואני נפגשנו בגיל 20. התאהבות קשה, מוטרפת, טוטאלית. מערכת יחסים שהיתה אינטנסיבית ויש שיאמרו אובססיבית מלכתחילה. הרבה קנאה, הרבה תשוקה. הרבה מהכל. עכשיו אני חושבת שאולי הרבה יותר מדי. לשנינו לא היו מערכות יחסים ארוכות לפני, רק כל מיני שטויות שלא נחשבות. אולי זו הבעיה? מצד שני היחסים שלנו היו יותר ארוכים ואוהבים מיחסים של הרבה זוגות שחוו וניסו, כך שכנראה חוסר ניסיון אינו מדד לכלום. אחרי שבע שנים התחתנו.היה קשה להיכנס להריון ראשון. ספירת מלאי: שתי הפלות. עשרות זריקות. אלפי דמעות. ואחרי ארבע שנים בת אחת, עלמה, שהיתה שווה את כל הסבל.
"את צריכה להיכנס מהר להריון שני בגלל כל מה שעברת".
כן אדוני הגינקולוג. חצי שנה אחרי הלידה נכנסתי להריון באופן טבעי. אחרי תשעה חודשים נולדה בתי הקטנה אלה.
עודד היה כל מה שאשה מצפה מהגבר לצידה. בעל מקסים, אב מסור, דאגן. תמיד שואלים נשים אם הבעל עוזר להן. במקרה שלי אני עזרתי לו. לא היה אתגר שהוא לא עמד בו: חיתולים, בקיעת שיניים, לילות ללא שינה, מחלות בלתי פוסקות של הילדות.
ואז קרה הדבר האחרון שצפיתי שיקרה - התאהבתי. הוא לא הבין את הרגשות שלי, אני מעולם לא ניסיתי להסביר. פשוט שקעתי יותר ויותר בתוך עולם פנטזיות שהתרחש בראש שלי. מיותר לציין שלפנטזיות האלה לא היה שום קשר לעולם המציאות, אבל אצל נשים חולמניות הפער בין בדיון לממשות לא משנה. הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם אני באמת מאוהבת – אני הרי לא מכירה אותו. היום אני חושבת שהוא היה רק תסמין של מחלה. מחלת השעמום והשגרה.
כלום לא קרה במציאות, הכל התנהל בראש שלי
הלכתי והתרחקתי מעודד. ככל שהתרחקתי הוא לחץ יותר. היה בטוח שאני מנהלת רומן. הוא לא היה רחוק מהאמת, ובה בעת היה רחוק מאוד. כלום לא קרה במציאות, הכל התנהל בראש שלי. אבל עודד התחיל לאבד את אשתו. איבדתי עניין בו, בחיי השיגרה. איבדתי את הסבלנות לילדות. שקעתי בעצמי. הפסקתי לאכול. עישנתי בכמויות. המצב בבית הפך בלתי נסבל. בחושים חייתיים של ילדות קטנות בנות ארבע ושנתיים וחצי, הבנות הרגישו שמשהו מתרחש, אבל לא ידעו מה לעשות עם זה. באחד הריבים שלנו הסתכלתי הצידה וראיתי אותן. שתי נסיכות קטנטנות לבושות שמלות ורודות שיושבות על הספה, כמה שיותר צמוד. כאילו מגוננות זו על זו מבלי דעת. התמונה הזו נצרבה לי בראש. הרגשתי זוועה. לא ידעתי איך לצאת מהפקעת הזו. אני לא בטוחה שרציתי לצאת. יש לי כנראה נטייה לשקוע בסבך הרגשות.
ואז פגשתי את עומרי.
אני יודעת שמהדרך בה אני מספרת את הסיפור נשמע כאילו אני איזו ברקודה זוללת גברים. שמתי לב לזה רק כשהעליתי את הדברים על הכתב. אבל זה רחוק מהמציאות. את מספר הגברים איתם שכבתי ניתן לספור על אצבעות כף יד אחת. הייתי עם בעלי לשעבר שנים ארוכות. ובעיקר – אני ממש לא מתאהבת על כל צעד ושעל. אבל כשזה קורה אני מאבדת את הצפון. הלב משתלט על כל חלקה טובה ואוכל כל פיסת רציונל שממילא אין לי.
מלכתחילה אני זו שיזמה את כל מערכת היחסים עם עומרי, גבר שצעיר ממני בשמונה שנים אבל נראה מבוגר מגילו.
לא חשבתי שזה יתפתח מעבר לשיחות. אבל המצב בבית הלך והדרדר.
המשך הסיפור: הוא שלח לי שירים, אני קראתי לו "ערס מחונן"
- מבוסס על סיפור אמיתי, שפרטיו שונו. הכינוי "זוהרה אלפסיה"
לקוח מתוך שיר של ארז ביטון.
