כיצד כשל צה"ל בפרשת המשט?

מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחכות לתוצאות עבודתן של ועדות הבדיקה וחקירת מבקר המדינה בפרשת המשט הטורקי. המשטים הבאים כבר בדרך. שניים מהם, זה שעומד לצאת מלבנון וזה שכבר יצא כנראה מאיראן, עלולים להגיע לאזור הסגר הימי מול חופי עזה כבר בימים ובשבועות הקרובים. כדי למזער את נזקי המשטים הבאים חייבים הממשלה, מערכת הביטחון וצה"ל להבין במהירות מה השתבש בעצירת משט הפרובוקציה הקודם, להפיק לקחים ולהיערך בהתאם. 

שלושה חודשי הכנה

במערכת הביטחון ובצה"ל התניעו את תהליך ההכנה להתמודדות עם המשט מוקדם למדי, כבר בחודש מארס, כמעט שלושה חדשים לפני מבצע ההשתלטות של 31 במאי. היה זה בעקבות דיון הערכת מצב תקופתית בלשכת שר הביטחון, בהשתתפות ברק והרמטכ"ל אשכנזי. אנשי אגף המודיעין של צה"ל (אמ"ן) דיווחו באותו דיון על המשט שעתיד לצאת מטורקיה ועל כוונות מארגניו.

משתתפים באותו דיון ובדיונים שהתקיימו אחריו התרשמו כי עיקר המידע שבידי אמ"ן מתבסס על מה שהתפרסם בתקשורת הגלויה ובעיקר באתרי האינטרנט של הארגונים שהיו אמורים לקחת חלק במשט, בראשם Free Gaza. מקור מידע נוסף היו דיווחי שגרירות ישראל באנקרה. באותה תקופה לא היה ברור כמה ספינות ייקחו חלק במשט ומתי בדיוק יצא לדרך בעיקר מפני שכמה ארגוני שלום וזכויות אדם פרו-פלסטיניים שהודיעו על כוונתם להצטרף ליוזמה לא החלו עדיין בהכנות מעשיות למימוש הכוונה. עיקר ההכנות למשט נעשו באותה תקופה באירלנד שם רכשו הפעילים ספינת משא והסבו את שמה ל"רייצ'ל קורי" – על שם פעילה פרו-פלסטינית אמריקנית שנהרגה ברצועה מפגיעת דחפור ישראלי.

אבל באמ"ן וגם קברניטי מערכת הביטחון העריכו שמדובר באירוע שעלול להיות יוצא דופן בהיקפו, ולכן, בין אם ישראל תעצור את המשט ובין אם תניח לו לעבור, יהיה לו אפקט שלילי ביותר בזירה התקשורתית והמדינית הבינלאומית.

שר הביטחון אמר באותו דיון כי מדיניותה של ממשלת ישראל הנוכחית היא שלא להתיר לספינות המשט ולמשתתפיו לעבור באזור הסגר הימי, לעגון מול חופי עזה ולהעביר לשם בלי פיקוח את מטענם ואנשיהם. מטרת מארגני המשט, אמר שר הביטחון, היא ליצור תקדים: קו ימי פתוח ולא מפוקח שדרכו יקבל חמאס אספקה שוטפת של אמצעי לחימה, חומרים לייצור אמצעי לחימה, חמרי התבצרות וטרוריסטים מאומנים. ברק הוסיף כי מטרת המשנה היא לייצר פרובוקציה שנועדה להביך את ישראל ולהפעיל עליה לחץ בין לאומי להסיר את המצור היבשתי והסגר הימי על הרצועה.

לכן צריך לעשות כל מאמץ כדי למנוע מהמשט לצאת לדרך; ואם יתקיים - לצמצם את היקפו ככל האפשר; ואם יצא ויגיע לאזור הסגר הימי על עזה – יש לעצור אותו תוך הימנעות מעימות פיזי אלים מתוקשר עם משתתפיו. כדי להשיג מטרות אלה יש בכוונתו להפעיל מוקדם ככל האפשר מאמצי שכנוע דיפלומטיים על ממשלות המדינות שמהן אמור לצאת המשט. אבל צה"ל צריך להתכונן ולהיערך, יחד עם גורמים ממשלתיים אחרים, למצב שבו חיל הים ייאלץ לעצור את הספינות ולהובילן לנמל אשדוד.

משיחות עם קצינים ובכירים שהיו מעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות אפשר היה להתרשם כי במערכת הביטחון ובצה"ל שררה תמימות דעים כמעט מוחלטת שאסור לאפשר למשט להגיע לחופי עזה ולפרוק שם את מטענו. היתה גם הבנה שצריך לעשות זאת באופן שימנע או לפחות ימזער את האפקטים התקשורתיים ומדיניים והשליליים למדינת ישראל שביקשו מארגני המשט להפיק ממנו. שר הביטחון שהוביל קו זה רמז, עם זאת, שישנה אפשרות כי בדרג המדיני עשויה להתקבל החלטה אחרת שתייתר את ההכנות לעצירת המשט.

נוהל קרב ארוך ויסודי

לקראת סוף מארס הורה הרמטכ"ל לחיל הים ולאגף המבצעים בצה"ל להתחיל את עבודת המטה לקראת מבצע "רוחות שמים 7". "רוחות שמים" הוא שם כולל שניתן למבצעים שבהם מטפלים זרועות הביטחון באיומים ימיים מצד גורמי טרור ואזרחים. כל מבצעי עצירת ספינות אזרחיות ומשטים בשנים האחרונות נקראו "רוחות שמים" בתוספת מספר סידורי. המבצע לעצירת המשט הטורקי היה השביעי בסידרה.

על מפקד חיל הים הוטלה המשימה לתכנן את עצירת המשט ומניעת הגעתו אל מול חופי עזה.

על אגף המבצעים בראשותו של האלוף טל רוסו הוטלה האחריות הכוללת לתיאום ולתכלול המאמצים השונים הכרוכים בטיפול בהיבטים השונים של המשט, ביניהם: הכנות חיל הים לבלימתו תוך קבלת יעוץ ובליווי צמוד של מומחים ממשרד החוץ, ממשרד המשפטים, מהפרקליטות הצבאית ומדובר צה"ל; תיאום הכנות והיערכות המשטרה, שלטונות ההגירה, משרד הפנים ורשות הנמלים לטיפול במטעני הספינות ובנוסעיהן אם וכאשר יגיעו לנמל ישראלי.

בנוסף לכך אמור היה אגף המבצעים לתאם את הכנות דובר צה"ל לטיפול בהיבטים התקשורתיים וההסברתיים של המבצע ולפקח עליהן. דובר צה"ל, אבי בניהו הבין כי הוטל עליו להכין מבצע הסברה שיהווה "מעטפת תקשורתית" למבצע הצבאי בכל שלביו. המעטפת הזו אמורה למזער ואם אפשר לנטרל את נזקי התעמולה של מארגני המשט בזירה הבינלאומית ולגייס תמיכה בדעת הקהל בישראל ובעולם היהודי. על סגנו של בניהו, אל"מ עופר קול, ראש מחלקת ההסברה בדובר צה"ל הוטל לשמש כ'פרוייקטור' לנושא.

עבודת המטה במפקדת חיל הים ובאגפי המטכ"ל התנהלה כנהוג בכמה שלבים. זה היה אחד מנוהלי הקרב הארוכים והיסודיים שהתנהלו בצה"ל מאז "עופרת יצוקה". תחילה כינס מפקד חיל הים דיון ראשוני שבו נבחנו בצורה כללית המודיעין הזמין ודרכי פעולה אפשריות (דפ"אות). בסוף הדיון הוריד האלוף אליעזר מרום (צ'ייני) משימות בדיקה ותכנון לבכירי מטהו, לדרגים המקצועיים וליחידות החיל השונות.

מספן מודיעין של חיל הים (מד"ן) היה אחראי להשיג ולרכז את כל החומר המודיעיני הדרוש למבצע עצמו. החל במידע כללי על מספר האוניות והפעילים שישתתפו במשט, המטען שישאו, נמלי המוצא וכו' וכלה במפרטים טכניים של כל אחד מכלי השיט.

במקביל לנוהל הקרב של חיל הים התבצעו מהלכי ההכנה של אגף המבצעים במטכ"ל בראשות האלוף רוסו.

אמ"ן אמור היה לעקוב אחרי ההכנות למשט בסיוע המוסד השב"כ ומחלקת החקר של משרד החוץ במטרה לספק לכל הגורמים את המידע הדרוש להם. החל ממידע אסטרטגי שהיה דרוש לקברניטים הפוליטיים לצורך קבלת החלטות עקרוניות וכלה במידע טקטי וטכני שהיה דרוש לחיל הים לצורך ביצוע עצירת המשט. כמו כן היה על אמ"ן "ללוות מודיעינית" את המבצע תוך כדי התנהלותו ולספק למפקדיו מידע עדכני מיחידות האיסוף השונות שלו.

ככל שהתגבשו חלופות הפעולה (דפ"אות) הם הובאו לדיון ולקבלת החלטות בינים בפני הדרגים הגבוהים יותר.

ההבדל בין אקסודוס למרמרה

כבר מההתחלה היה ברור למפקדי חיל הים כי האילוצים מדיניים והתקשורתיים ימנעו מהם מלמצות את יכולותיו המבצעיות של החיל.

האילוץ הראשון שבו נתקלו מתכנני המבצע בחיל הים היה הצורך להימנע מ"עצירה חמה" של המשט. כלומר באמצעות עימות אלים ושימוש באש אם יהיה צורך. מה שיעניק למארגני המשט (כפי שאמנם קרה) את מלוא התהודה התקשורתית שביקשו ואפילו יותר. לכן בדק חיל הים את כל דרכי הפעולה האפשריות ל"עצירה קרה" של ספינות המשט.

בגדול יש שלוש אפשרויות להביא ל"עצירה קרה":

- השבתת הספינה על ידי חבלה או פגיעה אחרת בגוף כלי השיט, במכונה או בהגה.

- שיתוק כושר התנועה של הספינה בלב ים (על ידי פגיעה במדחפים או בהגה או לחילופין באמצעות משתפי פעולה בתוך הספינה מבין הנוסעים או אנשי הצוות).

- בלימת הספינות תוך כדי תנועה בלב ים באמצעות 'חיכוך' עם כלי שיט של חיל הים בלי להשתלט עליהן תחילה.

כל השיטות אלה ירדו אחת אחרי השנייה מהפרק. מפקד חיל הים פסל אותן אם בגלל שהשימוש בהן עלול היה לסבך את ישראל במעשה שיוגדר "פיראטיות של מדינה" וייחשב לפשע ימי על ידי משפטנים בינלאומיים, או מפני שלהערכתו ולהערכת אנשיו הן לא היו בנות ביצוע מבחינה טכנית.

עצירה באמצעות 'חיכוך', למשל, הייתה בעייתית במיוחד בעיקר לגבי כלי השיט גדולים כמו ה'מאווי מרמרה' וה'רייצ'ל קורי'. ספינות אלה גדולות בהרבה בנפחן ובממדיהן מכלי השיט הכי גדולים של חיל הים. לכן חיל הים לא היה יכול לנסות לעצור את ה"מאווי מרמרה" באמצעות שני ס"טילים שיצמדו לדפנותיה; כפי שעשו הבריטים כשהשתלטו בתקופת המנדט באמצעות שתי משחתות על אוניית המעפילים "אקסודוס'. הס"טילים קטנים ונמוכים (כדי להקטין את סיכויי הפגיעה בהם) ודפנותיהם דקות בהרבה מאלה של המשחתות הבריטיות ולכן סביר שהיה נגרם להם נזק אם היו נצמדים לספינות המשט הגדולות. אז היו אנשי המשט רושמים לעצמם ניצחון גם אם בסופו של דבר היו משתלטים עליהם.

דוגמה נוספת: אם למשל היה גורם עלום כלשהו מחבל ב"מאווי מרמרה" בנמל המוצא הטורקי שלה, אין ספק שמעשה כזה היה גורם לטורקיה להאשים את ישראל בצדק בפגיעה חמורה בריבונותה ואפילו באקט מלחמתי נגדה.

על התגובה של ארדואן ועל הנזק שהיה נגרם ליחסי ישראל טורקיה במקרה כזה - מוטב שלא לחשוב. בדיון במועצת הביטחון אפילו ארה"ב הייתה מתקשה להגן על מעשה כזה.

הצעות אחרות כמו לסבך רשת או חבל במדחפי הספינות נבדקו גם הן ונמצאו לא ישימות מבחינה טכנית. השורה התחתונה היא שהרמטכ"ל, סגנו ושר הביטחון קיבלו את דעתו של צ'ייני ש"עצירה קרה" בלי להנחית כוחות על ספינות המשט ומבלי להשתלט עליהן, אינה ישימה. במיוחד לגבי הספינות הגדולות שהשתתפו במשט.

הסיכוי היחיד לעצירה קרה בלי השתלטות היה אם ייענו ספינות המשט לקריאות שישודרו אליהן ויגיעו מרצונן לנמל אשדוד שם יפרקו את מטענן והוא יועבר לעזה בפיקוח בינלאומי. בסופו של דבר היה מספר מוגבל של מקרים שבהם התבצעה 'עצירה קרה' בדרך חשאית ומדינית והצליחה. אבל מדובר היה בכלי שיט קטנים יחסית.

אנשי הצפרדע, אנשי הדממה

מהר מאד התכנסו המתכננים ומפקד חיל הים לאופציה של עצירה קרה באמצעות השתלטות. קרוב לוודאי שדרך פעולה זו הועדפה על ידם מלכתחילה. גם כשבחנו את אופציות הפעולה האחרות. זאת מפני שהזרוע הימית של צה"ל, תחת פיקודם, ובפיקוד קודמיהם, נחלה הצלחות מרשימות במבצעים שבמרכזם עמדה שייטת 13. במבצעים אלו הופגנה יכולת מרשימה לבצע עצירה קרה של כלי שיט אזרחיים חשודים, גדולים וקטנים, על ידי השתלטות עליהם; אם על ידי יצירת מצב שבו לקברניט הספינה לא הייתה ברירה אלא להסכים שיעלו על סיפונו או על ידי השתלטות בהפתעה.

אנשי שייטת 13 יודעים להצמיד בחשאי, בחשכת הלילה, את סירות הסער הקטנות והמהירות שלהם לדופן ספינה ולטפס עליה תוך באמצעות מוטות-אונקל ומיכשור מיוחד אחר. הם גם יודעים להשתלשל במהירות ממסוק (Fast Droop) היישר אל הסיפון או אל גשר הפיקוד. באופן זה משתלטים במהירות ומכמה כיוונים על הספינה השטה לפני שאנשיה בכלל מבינים מה קורה. המתווה הפחות או יותר קבוע הזה הוכיח את יעילותו במספר מבצעים. מהם עלומים ומהם שהתפרסמו (ההשתלטות על "קרין איי", למשל). למתווה זה גם שם קוד שאי אפשר לפרסמו מחמת בטחון מידע. בכתבה זו נכנה את המתווה הזה "וזיר ימי".

כדי להבין מה השתבש חשוב לציין כי הפעולות הקודמות במתווה "וזיר ימי" בוצעו נגד כלי שיט אחד מכסימום שניים; ברובם גם הייתה לאנשי הקומנדו הימי הצדקה לפתוח באש אם היו נתקלים בהתנגדות מפני שהספינות או היאכטות נשאו אמצעי לחימה, ציוד צבאי או טרוריסטים חמושים.

הפעם היה ברור שמדובר במספר רב, בין 5-20 ספינות אזרחיות מסוגים ומגדלים שונים, שלא יעצרו מרצונן; שמאות נוסעיהן יודעים ומצפים שהקומנדו הימי הישראלי ינסה להשתלט עליהן וכי עימות פיזי מתוקשר מהווה אחת ממטרות מארגני המשט. כל זה היה נהיר וברור אפילו לפני שהיה ידוע כי ארגון טורקי מוסלמי קיצוני, ה-IHH הוא הרוח החיה והמוביל של המשט.

לכן ההחלטה להשתמש במתווה "וזיר ימי" כדי לעצור את ה'משט הטורקי' הייתה בעייתית מלכתחילה והצריכה בחינה יסודית יותר של מתווי פעולה אלטרנטיביים. ראשית מפני שהסיכוי לבצע השתלטות בהפתעה היה קלוש; שנית מפני שהשייטת עלולה להתקשות לטפל במספר רב של התמודדויות הפזורות על פני שטח גדול בים הפתוח ומול מאות אנשים הממתינים ללוחמיה; ושלישית מפני ששיטת ההשתלטות על פי "וזיר ימי" לא הותירה למעשה ללוחמי השייטת ברירה אלא להשתמש בירי לחילוץ במקרה של הסתבכות אלימה.

אבל הנחת העבודה של מפקד חיל הים ואנשי מטהו למן שלבי התכנון הראשוניים, הייתה כי אפשר יהיה להשיג הפתעה טקטית וכי ההתנגדות על הספינות הגדולות תהיה ברמה שכמה עשרות לוחמי הקומנדו הימי יוכלו לטפל בה באמצעים פשוטים לפיזור הפגנות: רימוני הלם, רובי צבע ועצם ההרתעה שתיצור הופעתם בהפתעה על סיפון הספינה.

איפה המודיעין?

הנחת עבודה זו לא נבעה מיהירות או מביטחון עצמי מופרז אלא מהערכת המודיעין הראשונית שאת המשט מוביל הארגון האירופי Free Gaza שאנשיו הם פעילים פוליטיים ואנשי סיוע הומאניטארי לא אלימים. במשטים קודמים, ובמפגני מחאה, שבהם השתתפו ארגון זה וארגונים לא-ממשלתיים בין לאומיים אחרים, הסתפקו אנשיהם בהתנגדות סבילה לכוחות הביטחון של ישראל ומצרים אך לא השתמשו באלימות קשה.

באותו שלב ראשוני של נוהל הקרב הבעיה הכמותית הייתה כאב הראש העיקרי של המתכננים. לכן הוחלט שעצירת המשט תיעשה בשלבים באופן שיאפשר לספינות חיל הים ולצוותי ההשתלטות של הקומנדו לגשת בדירוג לספינות וכך לאפשר ריכוז מאמץ ולוחמים ולמנוע מצב שבו כמה מספינות המשט שמנצלות את המהומה, שטות לתוך אזור הסגר, ומגיעות לקרבת המעגן של עזה.

היה ידוע כי במשט ישתתפו שני כלי שיט מהירים "צ'לנג'ר 1 ו-2" שהיה חשש כי ינסו להתחמק מהכוח של חיל הים שיצא נגדם וישוטו במסלול עוקף ארוך לחופי עזה. לכן החיל היה צריך להיערך גם לאפשרות של מרדף בלב ים. מהחלטה עקרונית זו נבעה החלטה אחרת: שהמבצע יתחיל במרחק רב יחסית, כמה עשרות מיילים ימיים, מאזור הסגר הימי מול חופי עזה. כלומר במים בינלאומיים.

ההחלטה להשתלט על ספינות המשט במים בינלאומיים לא נראתה עקרונית לאנשי משרד החוץ שהשתתפו בחלק ניכר מהדיונים שנערכו באגף המבצעים ובחיל הים. כמה מהם התנגדו בטענה כי מעשה כזה יהיה בעייתי מבחינת החוק הבינלאומי ומזיק מנקודת ראות דיפלומטית והסברתית. מה שקרה אחרי מבצע ההשתלטות על המשט מצדיק בדיעבד טענות אלה. אבל אנשי חיל הים טענו, וטוענים גם היום, כי מבחינה מבצעית לא נכון לעצור משט כה גדול על גבול אזור הסגר הימי או בתוכו בטווח כה קצר, 20 מיילים ימיים (36 ק"מ) מחופי עזה.

כדי לברר נקודה זו ולחדד היבטים משפטיים בינלאומיים אחרים של עצירת המשט כינס שר הביטחון בלשכתו, כשבוע לפני שהמשט יצא לדרך, דיון משפטנים בהשתתפות אנשי משרד המשפטים, פרקליטות צה"ל ומומחים נוספים. בדיון זה, לדברי אנשי משרד הביטחון, נקבע חד-משמעית כי לישראל יש הזכות לאכוף סגר ימי על עזה על פי הדין הבינלאומי הימי ואמנת סן-רמו. זאת מפני שחמאס השולט ברצועה מכריז על היותו צד לוחם בישראל ולישראל זכות להגנה עצמית. כמו כן קבעו המשפטנים כי לישראל יש זכות לאכוף סגר זה גם במים בין לאומיים על כלי שיט שברור מעל לכל ספק שהם מתכוונים, ועלולים תוך זמן קצר להפר את הסגר.

אך בעיית הבעיות שהכבידה על המתכננים ובסופו של דבר הייתה הגורם העיקרי להסתבכות הייתה המחסור במידע מודיעיני. עד כ-70 שעות לפני המבצע לא ידעו בחיל הים בדיוק כמה ספינות וכמה אנשים ישתתפו במשט. שלא לדבר על מידע קריטי יותר על הקבוצה הג'האדיסטית שעלתה ל"מאווי מרמרה".

למען ההגינות צריך לציין כי המחסור במודיעין נבע ברובו לא מרשלנות או כשלים באמ"ן אלא מקשיים אובייקטיביים. בעיקר מהכאוס ששרר בהכנות למשט ובקרב יוזמיו אפילו אחרי שספינות המשט הגיעו לנקודת הכינוס מדרום לקפריסין. הכאוס נבע מחוסר מתאם בין הכוונות השאפתניות של מנהיגי המשט לבין יכולת הארגון והביצוע שלהם.

הג'יהאד נכנס לתמונה

אבל בתחילת מאי (כשלושה שבועות לפני המבצע) התבהרה מעט התמונה. כעת כבר היה ברור שאת הובלת המשט וארגונו נטל לידיו ה-IHH, ארגון צדקה וסיוע הומאניטרי טורקי, מוסלמי קיצוני, שיש לו "קשרי עבודה" הדוקים גם ארגוני טרור כמו חמאס וקבוצות ג'יהאד עולמי. אנשי ה-IHH קנו את אניית המעבורת הגדולה "מאווי מרמרה" כדי שתשמש כספינת הדגל של ה"פלוטילה" ומתכוננים להעלות עליה מאות פעילים, מוסלמים ואחרים. מספר הספינות שידוע היה שישתתפו במשט באותו זמן נע בין עשר לשבע.

טיפול בכמות כזו של כלי שיט אזרחיים ובעיקר אנשים זועמים אתגרה את שייטת 13. לכן ביקש חיל הים מאגף המבצעים שיארגן לו כוחות תגבור מתאימים. האלוף רוסו פנה למשטרת ישראל וביקש שאנשי הימ"מ והיס"מ וכן ואנשי יחידת "מצדה" של שרות בתי הסוהר יצטרפו למבצע. אנשי יחידות אלה מאומנים לבצע מגוון מתארי השתלטות על מבנים וכלי רכב וכן בפיזור הפגנות. הם אמורים היו לסייע לצוותים של לוחמי שייטת 13 אחרי שאלה יבצעו את ההשתלטות הראשונית על הספינות הבעייתיות ולהשתלט בעצמם על כלי שיט אחרים פחות בעייתיים. בעיקר אלה שיעצרו מרצונם.

המשטרה סירבה מנימוקים לא ברורים להעמיד את יחידת העילית שלה, הימ"מ, לרשות המבצע אבל הסכימה לצרף אליו את אנשי היס"מ. אחת הטענות המועלית היום היא שאם אנשי הימ"מ היו משתתפים בגל ההשתלטות הראשון על המרמרה, יחד עם לוחמי השייטת, הייתה נוצרת במהירות על האוניה מסה קריטית של לוחמים מאומנים בהתמודדות בקרב פנים אל פנים נגד בריונים המצויידים בנשק קר. כך אפשר היה, אולי, לסיים את האירוע בלי ירי ובלי המחזות המשפילים של לוחמי שייטת מוכים ומושלכים מהסיפון.

נגד טענה זו אומרים אנשי חיל הים כי רק אנשי הקומנדו הימי יודעים ומאומנים לבצע השתלטות על כלי שיט תוך כדי תנועה (של כלי השיט) בים הפתוח. לדבריהם אנשי הימ"מ לא הוכשרו לכך ולכן השתתפותם בקרב ההשתלטות הראשוני לא הייתה מועילה ואולי אפילו מזיקה.

גם טענה זו צריכה עדיין הוכחה מפני שאנשי הימ"מ יודעים להשתלשל בחבל ממסוק (Fast Droop) כמו אנשי השייטת ואין זה לגמרי משנה אם הספינה בתנועה או לא כל עוד טייס המסוק יודע לנוע בקצב שבו נעה הספינה. לעומת זאת לאנשי הימ"מ נסיון רב לעין ערוך מאנשי השייטת בהתמודדות עם בריונים אלימים.

ועדת התחקיר שבראשה עומד האלוף גיורא איילנד תצטרך להכריע גם בשאלה זו.

תרחיש הקיצון לא נשמע

חזרה לעניין המודיעין. לדברי מתכנני המבצע, איש בקהיליית המודיעין לא הזהיר אותם בצורה מפורשת כי מעורבותם הגוברת והולכת של אנשי הארגון הטורקי הקיצוני IHH בארגון המשט משנה את הערכות המודיעין שעליהן התבסס התכנון הראשוני.

לעובדה זו משמעות רבה, מפני שבדיוני הערכת מצב וסיעורי מוחות, המכונים בצה"ל "מקרים ותגובות", שהתקיימו ימים ספורים לפני המבצע, נבחנה לעומק כל קשת התגובות האפשרית של ה'פעילים' שעל סיפון ה"מרמרה" והספינות האחרות. הועלתה ונבחנה גם האפשרות שההתנגדות הפיזית של ה'פעילים' תהיה קשה בהרבה מכפי שצפו וכי ייתכן אפילו שתיפתח אש מנשק חם לעבר לוחמי השייטת.

אך בהיעדר מידע, הערכה או אזהרה מצד גורמי המודיעין דבקו משתתפי אותם דיונים, כולל שר הביטחון, הרמטכ"ל, סגנו ומפקד חיל הים ב"תרחיש הסביר" לפיו תהיה התנגדות אך היא תהיה לרוב סבילה. לכל היותר יתקלו לוחמי השייטת באלימות 'רכה'. איש לא העניק סבירות גבוהה ל'תרחיש הקיצון' אך ליתר ביטחון אושר לצייד את צוותי ההשתלטות באקדחים. זאת למקרה שהתרחיש הקיצוני 'הלא סביר' יתממש. לכל המשתתפים במבצע הובהר היטב כי הימנעות מפתיחה באש היא אחד מיעדי המבצע.

"ינסו לעשות לכם פרובוקציות", נאמר בתדריכים לאנשי פלגת הלוחמים של השייטת שצוותים מתוכה אמורים היו לבצע את ההשתלטות על הספינות, "עליכם לצפות ליריקות קללות, צעקות ודחיפות, אפילו ינסו לכבות עליכם סיגריות. אבל אתם תשמרו על קור רוח ואל תגיבו. תנסו לדבר איתם ואם זה לא ילך תדחפו אותם הצידה ותרוצו לגשר (הספינה) כדי להשתלט עליו. אם יהיו בעיות תשמשו ברימוני הלם וברובי הצבע. אל תירו תחמושת חיה בלי אישור או אם תהיו בסכנת חיים ממשית". כך סיפר אחד הלוחמים שנפצעו בפעולה.

לא אספו די מידע

מעובדות אלה ניתן להסיק שהיו שגורמי המודיעין, כשכבר היה ברור שה-IHH מוביל את המשט, כשלו בשלושה תחומים:

האחד: מספן המודיעין של חיל הים וחטיבת ההערכה של אמ"ן, לא נקטו בפעולות הנדרשות כדי לאסוף מידע (אולי באמצעות המוסד) שיבהיר מי בדיוק נמצא על ה"מאווי מרמרה", האם הועלה עליה ציוד לחימה או ציוד מסייע ללחימה (כפי שאמנם קרה), ומהן כוונות הג'יהאדיסטים שהופיעו בשידורי התעמולה של המשט.

השני: שלא התריעו וגם לא שינו בצורה מהותית את הערכתו לגבי מידת ההתנגדות שצוותי ההשתלטות של השייטת עלולים להיתקל בה על הספינות.

השלישי: התיאום בין מד"ן לאמ"ן היה לקוי וכך נפלו דברים בין הכיסאות.

אנשי מודיעין בעבר ובהווה מסבירים מחדלים אלה בעובדה שלקהיליית המודיעין בישראל יש משאבי איסוף מוגבלים והיא נאלצת להקצות אותם על פי סדר עדיפויות ל'כיסוי' האיומים המסוכנים והדחופים ביותר. ארגון ה-IHH הטורקי אינו מוגדר בישראל כארגון טרור אלים, כמו, למשל, חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי וקבוצות ג'יהאד עולמי המסכנים ישירות את ישראל. לכן קהיליית המודיעין לא מקדישה לו תשומת לב אסופית ומחקרית אינטנסיבית. בין השאר מפני שעד לאחרונה טיפלו שרותי הביטחון והמודיעין של טורקיה ב-IHH ביעילות ובנחישות.

טיעונים אלה בעייתיים בלשון המעטה. באמ"ן ידעו זה מכבר כי ל-IHH יש קשרים הדוקים עם חמאס ועם ארגוני ג'יהאד עולמי וכי בפשיטה של שירות הביון הטורקי לפני כמה שנים נמצאו במשרדיו נשק וחמרי חבלה. כמה מאנשי הארגון גם הועמדו למשפט והורשעו בתכנון מעשי טרור.

הנורה האדומה שלא נדלקה

גם אם שכחו באמ"ן עובדות אלה היתה צריכה להידלק אצלם נורה אדומה כאשר ב-27 באפריל השנה, כחודש לפני המשט, עצר השב"כ בגדה את עיזאת שאהין אחד מפעילי הIHH. הוא נחשד בסיוע להתארגנויות חמאס בגדה ונחקר גם על חלקו בארגון המשט. מעצרו הוארך לצורך המשך החקירה אחרי שהשב"כ הציג לבית המשפט מידע חסוי.

אך ב-18 במאי (כשבוע לפני שהמשט הפליג לדרכו) שוחרר שאהין לפתע, קרוב לוודאי כתוצאה מלחץ שהפעילו גורמי ממשל טורקים על ישראל. יש הטוענים כי שחרורו של שאהין היה אחד מהמהלכים שבאמצעותם ניסתה מערכת הביטחון לרצות את ממשלת טורקיה כדי שזו תפעיל את השפעתה על מארגני המשט. ישראל הייתה מעוניינת להימנע מעימות עם אנשי המשט ורצתה שגורמי ממשל טורקים ישכנעו את מנהיגי IHH להסכים מרצונם החופשי להפנות את ספינות המשט לאשדוד ולהעביר משם את מטענן לעזה בדרך היבשה.

רק אחרי פרשת המשט צף לפתע בקהיליית המודיעין מידע המראה כי בתקופה הנוכחית נהנה הארגון מקשרים הדוקים עם ממשלת טורקיה, ועם מפלגת השלטון האיסלאמיסטית בהנהגת ארדואן. קיים גם חשש כי לארגון חופש פעולה נרחב תחת עינו העצומה של שרות הביון הטורקי שגורמים איסלאמיסטיים חודרים לשורותיו בעידודו הפעיל של ארדואן.

ימים ספורים אחרי פרשת המשט מינה ארדואן את עוזרו לעמוד בראש שרות הביטחון הטורקי. האם לא היה מקום לחשוד, על סמך ההיסטוריה האלימה של הארגון, שה-IHH פועל לייצר משהו שהוא יותר ממשט מחאה פוליטי; אולי אפילו פרובוקציה אלימה שתמצב אותו ואת תומכיו בממשל הטורקי בעמדת מנהיגות בעולם המוסלמי?

והיכן הייתה מחלקת החקר של משרד החוץ, זו שאמורה לייצר הערכות מודיעין על סמך מידע דיפלומטי? שם צריכים היו לדעת דבר או שנים על הזירה הטורקית. האם אצלם לא נדלקה נורה אדומה? האם השגרירות באנקרה או הקונסוליה באיסטנבול מיצו את יכולותיהם וקשריהם באוכלוסיה, בתקשורת ובממשל הטורקי?

נראה שבקהיליית המודיעין לא מצאו לנכון לבצע פעילות איסוף מודיעין דחופה על המרמרה עצמה לפני שהפליגה. ככל הידוע איש במערכת הביטחון ומחוצה לה גם לא דרש לבצע פעולת איסוף כזו. לכן היא לא התבצעה. אולי גם מפני שכשנזכרו - כבר היה מאוחר מדי ולא היה זמן להיערך ולהעלות אדם משלנו לספינה.

אבל גם כך: הרי אפשר היה לדעת מתצפית פשוטה על ה"מאווי מרמרה" לפני שהפליגה לדרכה כי אנשי קבוצה מצומצמת (האלימה) של ה-IHH עלו על סיפונה בנמל איסטנבול עם מטענם בלי לעבור בדיקה ביטחונית, וכי שאר הפעילים עלו על סיפונה של ה"מרמרה" באנטליה אחרי שנערכה בדיקה ביטחונית להם ולמטענם.

איפה התקשורת?

בכל מקרה המידע על אופיו האמיתי של ה-IHH וקשריו ההדוקים עם ארגוני טרור היה מצוי בישראל כבר כשבוע לפני המבצע ואף הובא לידיעת התקשורת והציבור ביום חמישי, שלושה ימים לפני מבצע ההשתלטות, באתר האינטרנט של "מרכז המידע למודיעין ולטרור".

נסיונו של ד"ר ראובן ארליך, העומד בראש המרכז, לעניין אנשי תקשורת במידע עלה בתוהו. זה לא מעניין, אמרו לו עיתונאים ישראלים אדישים. זו הייתה גם התגובה לחומר דומה שהפיץ דובר צה"ל לקראת המשט. אבל מה שמעורר תמיהה הוא שלא רק התקשורת נותרה אדישה. גם בחיל הים לא מצאו לנכון לשנות את מתווה פעולת ההשתלטות ולתגבר את מבצעיה באמצעים שונים, לאור המידע שהגיע, חם וטרי, בשידור חי מספינות המשט בלב ים.

אנשי מספן המודיעין של חיל הים ואנשי חטיבת המחקר באמ"ן לא היו צריכים להתאמץ. הם יכלו לגלוש באינטרנט וברשתות הטלוויזיה ולקבל מידע חיוני שהועבר בזמן אמת מספינות המשט. בשידורים אלה אמרו פעילים במפורש כי הם באו "למות כשאהידים" וכי הם מתכוונים להילחם בחיילי צה"ל שיעלו לספינה. באחד השידורים באינטרנט נראו כמה אנשי IHH שואגים קריאת קרב מוסלמית עתיקה: "חייבר, חייבר, יא יהוד". רמז עבה לכך שהם מתכוננים להילחם ולהרוג לוחמים יהודים עד האחרון שבהם. כמו שעשה בשעתו הנביא מוחמד שטבח בקרב חייבר בלוחמי שבט יהודי בחצי האי ערב שהתנגדו לו.

הקטע הזה שודר לפני המבצע בחדשות אחד מערוצי הטלביזיה אצלנו אך זה לא הזיז לאיש בקהיליית המודיעין ובחיל הים. רק אחרי המבצע, במסגרת המאמצים למזער את הפיאסקו התקשורתי, החליט דובר צה"ל להשתמש בקטע זה ואחרים כהוכחה שלפעילי המשט היו כוונות זדון קטלניות. אם הכוונות כה ברורות מדוע לא קראו האחראים להערכות המודיעין – בעיקר מספן מודיעין של חיל הים - לפני המבצע את הכתובת על הקיר ומדוע לא התריעו בפני מפקד חיל הים ומפקד השייטת? מדוע המפקדים לא שאלו שאלות לנוכח מה שסיפרו להם פקודיהם על מה שמגיע באינטרנט מהספינות? האם ייתכן שחיל הים, לנוכח הצלחותיו הרבות בתקופה האחרונה במבצעי קומנדו מסובכים, נתפש לשאננות מבצעית?

יתכן שאפשר למצוא תשובה עקיפה, חלקית, לשאלות אלה בשיחה אקראית שהייתה לי בבסיס חיל הים בחיפה שני לילות לפני העימות בלב ים עם המשט. שאלתי באקראי אחד מאנשי החיל, ממש לא בכיר, אם הוא חושב שמבצע ההשתלטות יצליח. האיש שהיה מעורב בהכנות למבצע פלט בלי לחשוב הרבה: "עזוב אותך, זה (המבצע) קל ופשוט. הלוואי שכבר נגמור עם זה ונלך לעשות את הדברים המסובכים והחשובים באמת".

בסופו של דבר השיג מבצע "רוחות שמים 7" את מרבית היעדים שנקבעו לו מלבד היעד התקשורתי תודעתי. אולם כשמדובר בפעולות מהסוג הזה היעד התקשורתי-תודעתי הוא כמעט העיקר ושם נחלנו כישלון מהדהד במיוחד.

ההסתבכות על ה"מרמרה" גרמה לבידוד ולגינוי חסר תקדים של ישראל בזירה הבין לאומית ועדיין מוקדם להעריך את מלוא הנזקים. לאזרחי ישראל נגרם נזק מוראלי קשה כשראו את לוחמי השייטת מושפלים. ומה שמרגיז הוא שלא רק הכשלים המודיעיניים גרמו להסתבכות. היו כשלים לא מעטים גם בביצוע.

אין זה סוד שלפחות שני כלי טיס של חיל האוויר חגו מעל הספינה לפני בשעת המבצע והעבירו בזמן אמת שידור וידאו של הנעשה על סיפוניה. גם טייסי מסוק ההשתלטות ולוחמי השייטת שבתוכו יכלו כנראה לראות בעין בלתי מזויינת מה מחכה להם למטה.

כשנדרשת הערכה מחודשת

ועדת איילנד צריכה לבדוק היטב מדוע לא קיבלו מפקדי המבצע דיווח על הקבוצה האלימה החמושה באלות, מוטות ברזל וגרזינים הממתינה על הסיפון העליון לפני שהלוחם הראשון החל לגלוש לשם בחבל, היישר לזרועות הבריונים. שיטת הגלישה בחבל ממסוק (Fast Drop) מתאימה בעיקר למקרים שבהם הכוח המשתלט נהנה מיתרון ההפתעה או שהוא נסתר מעיני המותקפים.

כאן כבר היה ברור מראש, לפני שלוחם השייטת הראשון הציג את כף רגלו על הסיפון, שההפתעה אבדה וכי קבוצות חמושות בנשק קר ומסכות גז (שרואים היטב מהאוויר ומהים באמצעי תצפית מתקדמים) ממתינות בארבע נקודות קריטיות על הספינה לעימות עם הלוחמים. האם במצב כזה ראוי היה להמשיך בביצוע כפי שתוכנן מראש?

ברור שאחרי שהלוחם הראשון נחת על הסיפון ונוטרל באכזריות על ידי הפורעים לא הייתה ברירה אלא להמשיך בהנחת הלוחמים האחרים במהירות ולו רק כדי למנוע לינץ' או חטיפה. אבל באותן דקות יקרות – לפני שהלוחם הראשון גלש בחבל – האם לא היה ראוי לעצור, לבצע הערכת מצב קצרה ואולי אף שינוי בתכנית באופן שתתאים לנסיבות בשטח?

השגיאה המרכזית של כוח ההשתלטות הייתה שמפקדיו לא ראו או שלא הבינו - מסיבות שעדיין צריך לבררן - את תמונת המצב שהייתה שונה בצורה קיצונית מהצפוי. לכן לא עשו את מה שצריך היה לעשות במקרה כזה: לעצור, להעריך את המצב מחדש ולשנות תוכנית.

שאלה חשובה לא פחות היא האם הייתה תכנית השתלטות חלופית או למצער נקודת הנחתה חלופית למסוקים? ואם כן - מדוע לא השתמשו בהן? המסוקים נכנסו להנחתה בזה אחר זה באיטיות במקום להנחית כמות רבה של לוחמים בבת אחת בכמה מקומות.

התמיהות שכבר נבדקות

בכך לא תמו השאלות. מהתחקיר המבצעי שכבר הסתיים בחיל הים די ברור שהתיאום בין הכוחות היה לקוי. אחת הדוגמאות היא ספינת זרנוקי המים שלא השתמשו בה. כחלק מההכנות למבצע הוציא חיל הים ספינה זו לים כדי שתסייע בהתזת סילוני מים חזקים להדוף ולרסן מתפרעים על הספינות.

הספינה הזו הייתה בעת המבצע מיילים ספורים מה"מרמרה", אבל היא לא הוכנסה לפעולה גם כשהפעילים שהצטופפו על המעקה עם שלשלאות ומוטות ברזל מנעו מלוחמי השייטת מלעלות לספינה מסירות הסער הקטנות והנמוכות שלהם ("מורנות"). הפעילים דווקא השתמשו היטב וביעילות בזרנוקי כיבוי האש של ה"מרמרה" כדי להפריע להם.

מדוע לא נשקלה אפשרות לשפוך שמן או חומר אחר על הסיפון העליון במקום שבו עמדה קבוצת הפורעים ולנסות להנחית את הלוחמים במקום אחר שאליו יתקשו הפורעים להגיע?

והשאלה העיקרית: האם הכוח שהשתלט על ה"מאווי מרמרה" לא היה קטן מדי מספרית והאם מתווה הפעולה לא הזמין מראש הסתבכות. יתכן שאפשר היה להשיג תוצאה טובה יותר אילו ננקטה פעולה איטית ופשוטה יותר במאפייניה כלפי הספינה שעליה מאות פעילים.

פעולה הרבה פחות הירואית שהייתה מתנהלת לאור יום ושבה היו משתתפים כוחות גדולים – בעיקר שוטרים ואנשי שירות בתי הסוהר – שהיו ניצבים בצורה גלויה ומרתיעה על כלי שיט אזרחיים שנחכרו עבורם. הצילומים אמנם היו רעים לנו אבל התוצאה הסופית טובה יותר מאשר מבצע אלגנטי שהסתבך מפני שנערך בנסיבות שבהן לקומנדו צבאי אין שום יתרון. להיפך.

תמיהות אלה כבר צפו ועלו במהלך התחקיר הצבאי שמבצע צוות הקצינים הבכירים, כל אחד מומחה בתחומו, בראשותו של האלוף (מיל.) גיורא איילנד.

כדאי שהצוות הזה יזרז את עבודתו ויפיק לקחים מהר. המשטים הבאים כבר בדרך ואין לנו חיל ים אחר וגם לא קהיליית מודיעין אחרת.