שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "היידיש היא געגוע"
    "כוח המשיכה של היידיש היה קשור בתחושת הערגה והגעגועים לאותה הוויה יהודית שורשית גדולה שאיננה עוד. אבל כמו שאלתרמן אמר: היא מתה אבל הוסיפה ללכת". דברים שנשא נשיא המדינה בפורום ספרותי שאירח בירושלים

    בוועידת ההסתדרות ב-1945 עלתה לדוכן הפרטיזנית רּושקה קורצ'אק, ניצולת השואה, מראשי המחתרת היהודית בוילנה, וסיפרה לקהל המזועזע על השמדת יהדות ליטא. היא דיברה ביידיש. אחריה עלה לדוכן דוד בן גוריון ומחה על השמעת דבריה "בְּשפה זרה וצורמת".

     

    באולם התעוררה סערה ומישהו קרא: "זו השפה שבה מדברים שני שלישים מהעם היהודי בדורות האחרונים!", אבל בן גוריון לא ויתר וחזר ואמר: "זרה וצורמת, זרה וצורמת".


    בן גוריון: "זוהי שפה זרה וצורמת" (צילום: לע"מ)

     

    בן גוריון לא היה בודד בהתנגדותו החריפה ליידיש. כאשר נוסדה האוניברסיטה העברית בירושלים היה מי שהציע לייסד בה קתדרה לספרות יידיש. אנשי "גדוד מגני השפה העברית", ובראשם אוסישקין, דוד ילין ויוסף קלאוזנר, הודיעו שאם תוקם קתדרה ליידיש הם ינפצו את חלונותיה באבנים.

     

    ההתרגשות הזו באה בתקופה שבה ראו עדיין ביידיש מתחרה לעברית. העברית ניצחה. היידיש גוועת, אבל היא מפכה עדיין במסתרי ליבנו. היא נחבאת בין דפי ההיסטוריה המופלאים של העם היהודי.

     

    קלאסיקה של נדודים

    היום היידיש היא געגוע יותר משפה. היא תופעה תרבותית ייחודית. קלאסיקה של עם נודד, ששבתה לבבות רבים. יופייה לא קהה. ריחה לא דעך. לְשנינותה אין מתחרה. מאז תחילת הנוודות היהודית במאה התשיעית לאזורי השפה הגרמנית באירופה היתה היידיש לשפת היהודים, שהגדירה את זהותם ושמרה על ייחודם.

     

    ליידיש כּלָשון מדוברת וּכתוּבה, יש איפוא היסטוריה של כאֶלף ומאתיים שנה וצריך לזכור: היהודים, גם בימי הביניים, בניגוד לרוב הגויים שמסביבם, לא היו אנאלפביתים. הם ידעו קְרוא וּכתוב, בוודאי באותיות עבריות, שפת התורה.


    אלתרמן. היידיש מתה אבל הוסיפה ללכת (צילום: משה מילנר)

     

    היידיש הפכה למערכת גשרים בין הלשון הגרמנית, לבין האות העברית; בין לשון הקודש, שבה משבחים את בורא העולם, לבין לשון היום יום שבה מתווכחים איתו; בין החלום הנבואי לבין המציאות הנסוגה; בין הלקסיקון הארמי לבין נצח ישראלי. אין לשער כמה שכָבות ורבדים של ספרות יידית נוצרו במהלך דורות כה רבים – מסִּפרוּת חסידית, ספרוּת הלכה ועד ספרוּת ההשכלה והמודֶרנה.

     

    בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היידיש הייתה חזקה מן העברית. אבל גורל השפה כגורל העם. כפי שכתב חיים ז'יטלובסקי: "שניהם (העם והשפה) חייבים להוכיח שהם אמיתיים. היהודים חייבים להוכיח שהם באמת עם. והיידיש חייבת להוכיח שהיא אכן שפה". חורבנו של המרכז היהודי, ריכוז דוברי היידיש הגדול ביותר, נעשה על ידי הנאצים;

    הדיכוי התרבותי הממושך של היהודים בברית המועצות; הטמיעה התרבותית של צאצאי המהגרים היהודים ממזרח אירופה בעולם החדש – איימו לגזור כליה על תרבות היידיש. על הספרות, העיתונות והדיבור שלה.


    זינגר. "מה יקנו הקמים לתחייה?" (צילום: משה מילנר לע"מ) 

     

    נראה שכוח המשיכה העז של תרבות היידיש היה קשור בתחושת הערגה והגעגועים לאותה הוויה יהודית שורשית גדולה שאיננה עוד.גם בהיות היידיש על ערש דווי, קִסמה לא פג. אפשר לומר בשפה האלתרמנית, "היא מתה אבל הוסיפה ללכת".

    רוויִית זיכרונות ונופים של ניכר. אפופת חום של בית. כולה פשטות, שמחה ותוגה. קשיים ותלאות. חוכמת-חיים מקורית, עשירה וענייה כאחת.

     

    גוונים מרהיבים של שובבות

    ההוויה והמציאות של החיים היהודיים בארצות ניכר העניקו ליידיש גוונים מרהיבים של שובבות, קריצות והומור. לַדיבור נלוו הבעות פנים ושפת-גוף. ניגונים והטעמות, שעשו את הלשון לאמנות מקורית. דובר יידיש הפך למעשה לשחקן המציג את משמעות המילים שבפיו בתנועות כפיו ובהבעת פניו. היידיש היא שפה משפחתית וגלובלית. ביתית ואנושית. צמה של צחוק ודמע, עצובה וחומדת-לצון, רוקמת מעשיות, אמרות כנף, משלים, חידודים וסיפורי עם. ולפעמים היא מרשה לדמעה להרטיב את העין.

     

    אי-אפשר להישאר אדיש ליידיש. אני עצמי, שינקתי בשנותי הראשונות את נפלאות לשון היידיש, שירתה ותרבותה, שומר לה בליבי פינה נסתרת חמה ואוהבת. המשורר יעקב גלאטשטיין אמר פעם: "רעד צו מיר יידיש, מיין יידיש לאנד, און איך וועל צו דיר רעדן עברית ממילא".

     

    מעניין לראות כיצד סופרים ומשוררים יהודים כבשו עולם ומלואו, גם בארצות גדולות ורחוקות כמו ארצות הברית וסין העממית. יוצרים כמו שלום עליכם, בשביס זינגר, שמואל יוסף עגנון, היינריך היינה, ברודצקי, יצחק בבל, קפקא, ועוד, שיסודם בהורים של תקופת היידיש, רוחם מטיילת בשבילים רחוקים, ומשייטת בנהרות סתר על פני כל כדור הארץ.

     

    יצא לי פעם לחזות ב"כנר על הגג" ביפנית. וכאשר גולדה היפנית שיטחה את טענותיה בפני אלוהי היהודים, בתיאטרון יפני, הרגשתי כאילו כדור הארץ עשה סיבוב נוסף מתחת שמש יידישיטית. וחשבתי שבעצם, ה"כנר על הגג" יצר את החלום האמריקאי. את הוליווד.

     

    היהודים שהיגרו לקליפורניה החביאו במזוודותיהם את החלום היהודי, וניצלו את האשרה האמריקאית לתפוס מקום ראוי לה.

    לך דע דרכי הרוח. בשביס זינגר אמר לי פעם שהוא בטוח שספריו יהיו רבי מכר לעולם. שאלתיו, הכיצד? והוא השיב לי "הלא תהיה תחיית המתים". לפי המסורת, הראשונים שיקומו לתחייה יהיו היהודים ובוודאי אלה שבירושלים. אני שואל אותך, הוא אמר לי - איזה ספרים הם יתחילו לקנות, כשיצאו מהקברים? בוודאי ספרי היידיש.

     

    * נשיא המדינה, שמעון פרס, נשא את הדברים במסגרת פורום הספרות שייסד ונערך מדי חודש בבית הנשיא בירושלים. אמש, (ד'), הוקדש הפורום לספרות היידיש.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הנשיא בפורום היידיש עם השחקן יעקב בודו
    צילום: יוסף אבי יאיר אנגל
    עם שמואל עצמון, מייסד היידישפיל ובתו השחקנית ענת עצמון
    צילום: יוסף אבי יאיר אנגל
    עם כלת פרס ישראל השחקנית ליא קניג
    צילום: יוסף אבי יאיר אנגל
    לאתר ההטבות
    מומלצים