אם חתול וכלב מסתדרים, למה שאנחנו לא?

המון בדיחות עוסקות בהבדלים בין חתולים לכלבים. אחת המוכרות שבהן היא זו: כלב חושב על הבעלים שלו: "הוא מאכיל אותי, משחק איתי, דואג לי - הוא בטח אלוהים!" לעומת זאת חתול חושב על הבעלים שלו: "הוא מאכיל אותי, משחק איתי, דואג לי - אני אלוהים!" עוד קטע מוצלח מהרשת מתאר יומן יומי של כלב ושל חתול. בעוד הכלב נהנה מכל דבר שקורה לו, החתול מדבר על עוד יום בבית השובים שלו ואיך הוא מתכנן להתנקש בהם כדי לצאת לחופשי.

הבדיחות האלו קשורות לאופן בו אנו תופשים חתולים וכלבים ומייחסים להם תכונות אופי ספציפיות ומנוגדות. כלבים הם נאמנים, צייתנים, מרצים וכו', בעוד שחתולים הם אנוכיים, אבל לפחות הם מאוד נקיים - סעיף שהכלבים לא ממש מצטיינים בו.

יש כאלו שאף הגדילו לעשות והגדירו גם את האנשים שאוהבים את חיות הבית האלה. אנשי הכלבים מצויירים כטובים, נאמנים, חברותיים אך נאיבים, בעוד שאנשי החתולים מצויירים כאגואיסטים, מופנמים, מסתוריים ובעלי חוש מפותח לאסתטיקה.

בפועל, כל מי שחלק או חולק את דירתו עם חתול, כלב או שניהם, יודע שמדובר בשקר גדול, או לפחות בחצאי אמיתות שהפכו לסטריאוטיפים, דומים מאוד לאלו המגדריים. יש כאן חלוקה דיכוטומית, שמחלקת פלחי אוכלוסיה וחיות מחמד

לשתי נקודות קיצון, בלי לתת מקום להידברות או לגוונים של אפור בין השחור והלבן המוחלטים שלה.

התפישה הזו יוצאת מנקודת הנחה שכלבים וחתולים כל כך שונים זה מזה, שהם לעולם לא יבינו אחד את השני ולא באמת יסתדרו. כך גם אנשי החתול והכלב וגברים ונשים. אבל אני מאמינה שהעולם הוא לא שחור ולבן, הוא מלא באפורים, או יותר נכון בשלל צבעים. פשוט צריך לפקוח עיניים ולראות אותם.

יש חתולים נאמנים וכלבים עקשניים

העובדות בשטח מוכיחות שגם כלבים וגם חתולים זקוקים לחברה וקבוצה להשתייך אליה. אולי המנהגים שלהם והדרכים בהן הם מראים את הצורך שלהם בחיבה ותשומת לב מאוד שונים, אבל זה לא מפחית מאותו צורך.

מי שיש לו חתול, שכאמור נחשב ליצור על גבול המיזנטרופ, יודע שכשהוא עוזב לזמן ממושך החתול נכנס לדיכאון. הוא לא אוכל, מחכה לו לשווא ליד הדלת וכן הלאה. מי שיש לו כלב, שנחשב ליצור פרוותי שאוהב לרצות, יודע שגם לו יש קטעים בו הוא מאוד עקשן, עומד על שלו ואפילו עושה דווקא.

ומי שיש לו גם כלב וגם חתול, יודע שהם יכולים להסתדר מצוין יחד, זה פשוט תלוי בכמה משתנים. בעצם כל מי שמכיר חיות מחמד יודע שלכל אחת יש אופי שונה וייחודי. הן לא נופלות בדיוק להגדרות הצרות בהן אנחנו נוטים לסווג אותן.

אני אוהבת גם כלבים וגם חתולים, שתי החיות מקסימות בעיניי ובשתיהן אני מוצאת דברים שאני מזהה בהם את עצמי. אם הייתי יכולה, הייתי גרה בבית עם שטח אדמה ענק וממלאת אותו בחיות, מקטנות ועד גדולות. אבל, בינתיים אני גרה בדירת חדר וחצי בתל אביב, לכן הסתפקתי בכלבה קטנה, שחורה ומדובללת.

מידי פעם כששניהם עייפים, יש רגעי חסד

יש לציין שהקטנה גם די רכושנית. כל פעם שניסיתי להכניס חיה נוספת הביתה, היא פצחה בשביתת רעב מלווה בפרצופים פולניים במיוחד והפעילה עליי מניפולציות פאסיביות אגרסיביות עד שנשברתי. שום חיה לא נשארה.

ואז בא ג'יימסון, או ג'יימס בקיצור.

רחובות תל-אביב מלאים במראות העצובים של גורי חתולים קטנים ומתוקים ללא בית. קרה המקרה שהלכתי ברחוב לבד, לא התוספת המדובללת לשם שינוי, ונתקלתי בחבורה של שישה אחים ואחיות מהממים ביופיים, סקרנים ואפילו חברותיים.

רחמיי נכמרו ולא יכולתי להישאר אדישה. ראיתי שהם קטנים מספיק כדי לקבל כלב ללא פחד גדול מדי, ואמרתי לעצמי שהקטנה תיכנע בסוף ותקבל את רוע הגזירה. מי יודע, אולי היא אפילו תפתח אינסטינקטים אמהיים... כן, בטח. החלטתי לנסות, לקחתי גור אחד, ג'ינג'י, והלכתי איתו הביתה.

להגיד שהוא התקבל בשמחה ובששון מצד הקטנה אני לא יכולה, אבל לו זה לא היה אכפת. הוא עשה לה פרצוף מאיים פעם אחת, וכשהבין שהיא שם להישאר הוא נרגע, ותוך עשר דקות התחיל לגרגר לי על הברכיים בזמן שהיא מרחרחת לו את הטוסיק.

ההתקרבות ביניהם איטית, מאוד איטית. מבחינתו היא הדבר הכי מעניין שקרה לו, הוא מת לשחק איתה ולהתקרב אליה. היא, לעומתו, רואה אותו כאילו היה אח קטן שנכנס למשפחה אחרי פרק זמן ארוך בו היא היתה בת יחידה שקיבלה את כל תשומת הלב, ועכשיו הדבר המעצבן הזה לוקח גוזל אותה ממנה. שלא נדבר על זה שהוא גונב לה את הצעצועים ותוקף לה את הזנב.

רוב הזמן היא בורחת ממנו או גוערת בו ועושה לי פרצופים נעלבים במיוחד. אבל מידי פעם, כששניהם עייפים, יש רגעי חסד, בהם הם כמעט מתכרבלים יחד. לפעמים הם גם מסתודדים בחדר השינה כשאני בסלון, וכשאני מציצה הם מפסיקים לעשות את מה שעשו ובוהים בי כאילו נתפסו על חם.

לפעמים פשוט צריך להוציא את המחט מהתחת

שינוי נוסף קרה קצת אחר כך. רצה הגורל, והקטנה חלתה. בהתחלה חשבתי שהיא שוב עושה הצגה כי קניתי לג'יימס צעצוע שווה יותר ממה שיש לה, אבל מכיוון שגם אני קצת פולניה וחרדתית, הלכתי איתה לווטרינר, שם התברר שהיא כנראה החליטה להתאבד כאות מחאה או משהו ואכלה חוט עם מחט שבסוף נתקעה לה בתחת. כן, מחט בתחת.

עכשיו הכל בסדר, אבל העניין היה ארוך וקצת מאוד מפחיד, כך שבמשך כמה ימים היא היתה חסרת כוחות לגרש את ג'יימס ממנה, או חסרת כוחות לשמור על פאסון, והוא ניצל כל הזדמנות כדי לשבת לידה ולגרגר להנאתו.

יש הטוענים שלגרגורי חתולים השפעה הוליסטית, וכרגע מאמינה שזה נכון. לראייה - הג'ינג'י הקטן הזה הצליח לעשות מה שאף חיה אחרת לא הצליחה: להתקבל על ידי הקטנה בברכה. טוב, חצי ברכה. טוב, לא בדיוק בברכה אבל התקבל, וכל מי שמכיר את הקטנה יודע שזה הישג גדול, מאוד.

אז בסופו של דבר, מה יש לנו אצלי על הספה? שני יצורים שאמורים להיות מאוד שונים זו מזה, שניהם אוהבים לשבת לי על הברכיים ולקבל ליטוף, ורבים על הזכות הזו או שמצטמצמים בכוח. שניהם אוהבים ללקק לי את האף, אחד מגרגר והשנייה מכשכשת בזנב, ישנים הכי קרוב אליי שהם יכולים ואוהבים כדורים קופצים. הם שונים אבל דומים ומסתדרים, נגד כל הסיכויים.

עיניי הרואות, העולם אכן אינו רק שחור ולבן או שחור מדובלל וג'ינג'י. הוא מלא בצבעים. פשוט צריך להאמין שגם אנחנו, בני האדם, עם או בלי מגדרים, הרבה יותר דומים מאשר שונים למרות הכל.

אולי המנהגים שלנו והדרך בה אנחנו מראים את הצורך שלנו בחברה שונה, אבל הצורך קיים. אולי צריך הרבה סבלנות, ואולי צריך להוציא לנו מקל או מחט מהתחת בשביל לראות ולקבל את זה, וכדי שנתחיל להסתדר זה עם זו וזו עם זה, אבל בסופו של דבר אם הסוף טוב, הכל טוב. והכי טוב, אני ממליצה בחום לאמץ חבר פרוותי.