למה בנות מתנכלות לבנות?
האם זו קינאה, אולי תחרות ואולי פשוט אבולוציה, אבל משהו כנראה הוביל לסטריאוטיפ הזה, לפיו נשים עושות לנשים אחרות "את המוות". איך אפשר לשמור על בנותינו ולא להשריש גם אצלן את אותן התנהגויות הרסניות? היועצת מייעצת
"מה עושים נגד קליקה של בנות?" שיתפה אותנו נורית בשיחת נשים. "לירון סובלת מאוד לאחרונה מחבורת בנות בכיתה. הן גורמות לה בקנאתן להרגיש חוסר ביטחון והרגשת נחיתות".
אסנת: "אוי כמה שזה מוכר. עד היום יש לי טראומה מנשים. אני זוכרת את המאבקים שהיו לי עם הבנות בבית הספר".
גילה: "זה ידוע שנשים לא מפרגנות לנשים. קנאת נשים היא הרסנית. בגלל זה אני שונאת לעבוד עם נשים. הן אף פעם לא מוכנות לקדם נשים".
נורית: "לצערי, התופעה הזו מתחילה בגיל מאוד מוקדם, כבר בבית הספר. איך מתמודדים עם הבעיה הזו?"
הכללה בוטה או מציאות?
מה קורה פה? למה נשים עושות לנשים אחרות "את המוות"? האם זה סטריאוטיפ ריק מתוכן, האם זו הכללה בוטה? מדוע אנחנו שומעים וחשופים בתקשורת שוב ושוב לגילויים של קינאה, תחרותיות וחוסר פרגון מצד נשים. ככל שהעמקתי לחשוב, גיליתי שיש פה סתירה. מצד אחד, נשים נשענות על נשים אחרות בתמיכה, סולידאריות ואמפתיה (במפגשי חברות, בסדנאות ומעגלי נשים), ומצד שני, נשים "שמות רגל" לנשים אחרות, כשהביטוי לכך מופיע בצורת רכילות, הוצאת דיבה, קנאה, התרחקות ואפילו חבלה בקידומן האישי והמקצועי של "אחיותיהן לצרה".
פרופסור פיליס צ’סלר (פסיכולוגית ומומחית בין לאומית בנושא בריאות הנפש של האישה) טוענת בספרה: "Woman’s Inhumanity to Woman" - שיש כאן אמביוולנטיות. נשים רוצות שנשים אחרות יתמכו בהן. ניכר גם שנשים נשענות בהרבה תחומים על נשים אחרות, אך בד בבד אנחנו רואים גם שנשים תחרותיות מאוד ביחסן לנשים אחרות.
לדבריה, יש נטייה אצל נשים לא לסלוח לאישה כאשר היא מאכזבת, לעומת הנטייה ליותר סלחנות כלפי כישלון או פגמים אצל גברים. עלינו להכיר ולא להכחיש את הקשיים ביחסים שבין נשים ולהכיר בכך שנשים יכולות להיות אגרסיביות, מלאות קינאה ותחרותיות מול נשים אחרות. בגלל הדיכוי ממנו סובלות נשים, אנחנו כועסות מאוד ונוטות להוציא את הכעס אחת על השנייה. הכרה כזו יכולה לעזור לנו להפוך ליותר ריאליסטית ביחס לציפיות שלנו מנשים אחרות ולהבין טוב יותר את המגבלות שלנו עצמנו.
הטרדה מינית או בוסית רומסת?
בעז ידידי, ניסח זאת כך: "לעתים קרובות מדי, אני פוגש באכזריות של נשים כלפי נשים. זה מעציב לראות את זה. בדרך כלל, לא במפתיע, נשים בתפקידים בכירים מתעמרות ולא מקדמות את הכפופות להן, שהן גם - במקרה - בעלות מראה מצודד יותר".
לדבריו, "בוס גבר אולי ינסה להתחיל איתך ואולי יעיר הערות סקסיסטיות לא נעימות על גבול ההטרדה המינית, אבל בוסית אישה תוציא לך את הנשמה בכפית, לאט לאט, תרמוס את שאריות כבודך העצמי ואת החשק שלך לחיות".
האם זו הישרדות נשית בעולם גברי-תחרותי או אולי נשים צריכות להוכיח משהו שגברים לא צריכים? ד"ר מירה חניק (יועצת ארגונית) במאמרה: "קשה כשאול קנאה" (2005) טוענת שגם גברים נלחמים בגברים, אלא שאצלם "כללי המשחק" שונים. לדבריה: "אין זה אומר כי נשים מקנאות יותר מגברים, אלא שהסגנון ודרך הביטוי של שני המינים הם שונים.
הגברים למדו שעליהם להיות אקטיביים ולפעול בגלוי כדי להשיג דבר שהם רוצים בו. הם למדו בתהליך ההתחנכות שלהם כי אם למישהו יש משהו שהם רוצים בו, הרי שעליהם לצאת נגדו לדו-רב באופן גלוי כדי לנצח אותו בשדה הפעולה שלו. הם נותנים כבוד למי ששיחק במשחק וניצח או אפילו הפסיד בו. הקרב הוא הדבר המובן מאליו וכשהוא מסתיים, הם מנערים בגדיהם מן האבק, המפסיד לוחץ יד למנצח ומחר הם ישתו ביחד כוס בירה וישחקו הלאה במשחק הארגוני.
אולם אנו, הנשים, חונכנו שלא להתחרות ולא לנסות להשיג את האחרים. זוהי אחת הסיבות שיש נשים המכחישות את הצורך שלהן בתחרות ואת שאפתנותן. הן מתעלות למקומות הלא-נכונים (קחו למשל את האמא היהודייה ואת הלהט בו היא דוחפת את ילדיה כדי שיצליחו בחיים - זוהי דוגמה טובה לשאפתנות מוכחשת, המועתקת אל אחרים). זה יכול להיות ההסבר להתנהגות ה"לא מפרגנת" אצל חלק מהנשים: כאשר אסור להתחרות, כאשר לא מקובל לרצות בהצלחה, בפרסום או בכבוד, אותה שאיפה ודחף להצליח (הקיימים בכולנו מעצם היותנו) מתועלים לעיתים נגד אחרים שעשו זאת והצליחו".
במילים אחרות, ד"ר חניק טוענת שהחינוך שמוענק לנשים, שם אותן במקום לא טוב. המסרים החברתיים הסמויים כלפי נשים הם שתחרות גלויה ואגרסיבית הופכת את הדמות הנשית לבעלת סממנים גבריים ולכן נשים מעתיקות את התחרותיות שבהן "לאחורי הקלעים". התנהגות זו מתבטאת בתככנות, רכלנות ומניפולציות שרוחשות מתחת לפני השטח.
איך נחנך להתנהגות שונה?
ההורים ואנשי החינוך חייבים להיות מודעים לבעיה. המודעות לנושא, כמו גם שיחות פתוחות על הבעיה (בסדנאות של בנות), חשובים לניסוח ערכים משותפים שיגדירו יעדים לטובת איחוד כוחות וסולידריות בין בנות.
- הדגשה חוזרת של ערכי חברות בין בנות שמקדמות את הקבוצה כולה. שיחות על חברות אמיתית בין בנות, שכוללות: נדיבות, פתיחות, עזרה ותמיכה, במקום חרם, נידוי, הצקות, עלבונות ורכילות.
- הדגשה של הרעיון כי החוזק הנשי טמון בפיתוח והעצמה עצמית ותחושה של ייחודיות אישית ולא ב"דריכה על גוויות". כדי ליישם זאת, חשוב לכבד בנות חזקות שהן "שונות" ולא רק בנות חלשות שמסכימות לכל גחמה ולכן אינן מהוות איום.
- חשוב ללמד את הבנות לדעת לקבל ולתת ביקורת, ללמוד להקשיב בכבוד ולהפוך לחזקות מספיק על מנת לשמוע דעות מגוונות. ולגבי הביקורת עצמה, לדעת לעשות זאת בצורה שלא תהווה איום על הצד השני.
- השתדלו לא לרכל (או ליזום רכילות) בצורה שתפגע במוניטין ובכבוד של בנות אחרות. ואם בכל זאת מישהי פגעה – להתמודד איתה באופן ישיר. לתת לה את הכבוד של "יריבה ראויה".
- במצבים קיצוניים של יריבות בין בנות, הכוללים רכילות, תככנות, נידוי וחרם - חשוב לערב הורים ואנשי חינוך על מנת לגשר בין הצדדים. אסור "לעמוד מהצד" ולתת לזה לחלחל כי חוסר טיפול תחת הכותרת של "ככה בנות מתמודדות במצבים של חוסר הסכמה וקנאה", גורמות למסר הסמוי הזה להיטמע בחברתנו.
החלום שלי הוא שנשים יפרגנו לנשים. שהרי עברנו את השלב "האבולוציוני" שבו אנחנו מחכות שהאביר על הסוס הלבן יציל אותנו ויהפוך אותנו לנסיכות. לכן אנחנו צריכות להציל את עצמנו - מעצמנו.
- ד"ר רותי בן זאב, יועצת חינוכית, מרצה ומעבירה סדנאות, נשואה ואמא לשני ילדים, עוסקת בייעוץ והדרכת הורים ובעלת נסיון עשיר בתחום. לכל הכתבות בסדרה. כל השמות בכתבה בדויים.