שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הלל, ילד שלי מוצלח

    ע. הלל ידוע בעיקר כמשורר לילדים, אבל חשיבותו ועומקו לא נופלים מאלו של ביאליק, מי שנחשב למייסד העברי של הז'אנר. רבקה איילון חוזרת אליו, במלאת עשרים שנים למותו

    ע. הלל (1990-1924) ידוע בציבור בעיקר כמשורר לילדים. אפשר להגיד שחשיבותו בעיצוב שירה לילדים אינה נופלת מזו של ביאליק ה"מייסד", ואף לא משירת הילדים של ממשיכי ביאליק: שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג, שכל אחד מהם מוכתר כ"ממציא" ז'אנרים, דרכי ביטוי ואף מילים חדשות בשירת הילדים.


    אז למה לבשה הזברה פיג'מה?

     

    ע. הלל (שמו האמיתי "הלל עומר") הוא היחיד מבין המשוררים שהוזכרו לעיל שהשפה העברית שגורה בפיו כשפת אם. הוא נולד במשמר העמק, שרת בפלמ''ח ונלחם במלחמת השחרור. צד זה בביוגרפיה שלו ניכר בשירת הילדים שכתב: יותר מהמשוררים שקדמו לו (אולי חוץ מלאה גולדברג), חומריו השיריים הם חומרי היסוד של הארץ הזאת: ציפורי הארץ (הבולבול, שהוא הזמיר הארץ-ישראלי, הדוכיפת), הנופים (הים, ההר), יישובי הארץ ( תל-אביב, גבעתיים, בני-ברק) ואפילו הסָלָט הארץ-ישראלי.

     

    המאפיין הבולט ביותר בשירת הילדים של ע. הלל הוא עמדת "הילד השואל" שבחר בה כ"פוזה" עקרונית ומודעת בשיריו. נכון הוא שעמדה כזו בולטת גם בשירי הילדים של אברהם שלונסקי, אך בעוד שהאחרון התעניין יותר בצד הלשוני של המילים (המסמן), הרי שע. הלל חתר להבין את המשמעויות הפילוסופיות של המושגים (המסומן).

     

    ואמנם, בהרבה משירי הילדים שלו, שרובם קובצו בספרים שהתפרסמו בשנות ה-70, השאלות הן המכתיבות את "ריצתו" של השיר. אלו הן, יש לומר, שאלות ראשוניות אודות מהות הקיום. למשל, בשיר הידוע "אני שואל", שהולחן על-ידי נעמי שמר: "מָה עוֹשִׂים הָעֵצִים? ...וְהָעֲנָנִים מָה עוֹשִׂים?... וּמָה עוֹשֶׂה הַיָּם?"

     

    הכל התחיל מהומרוס

    שאלות אלו הטרידו את האדם עוד בראשית הציוויליזציה, ומי אם לא כותבי המיתוסים הגדולים כהסיודוס והומרוס, ואף כותבי התנ''ך, פתחו להן פתח בעיסוקם בהתהוות העולם ובהתהוות האדם.

     

    לשאלות ששאל ע. הלל יש, אמנם, תשובות, אך גם הן תשובות מסוג אלו שניתנו כבר על-ידי האדם הקמאי: תשובות שהן יותר בגדר הארה פתאומית של בעלי האינטואיציה הנבואית, שיש בהן יופי והברקה, ולא תשובות הנובעות מעולם הידע המדעי (כפי שנכתב בשיר "אני שואל": "הָעֵצִים צוֹמְחִים, הָעֲנָנִים נוֹסְעִים... הַצִּפֳּרִים עָפוֹת").

     

    יש לומר שע. הלל מסיים את השיר הזה במשפט המחזק אצל הילד את הצורך לשמור על מקומו הצנוע כמתבונן סקרן בעולם הטבע, וכשואל צְמא-הבנה נצחי. כאמור: "וַאֲנִי?/ מָה אֲנִי עוֹשֶׂה?/ כְּלוּם./ רַק שׁוֹאֵל". אפשר לומר שגם מבחינה זו דומה עמדתו של ע. הלל לעמדתם של יוצרי הפילוסופיה הדיאלוגית הקדומה, שאהבו לסיים את חידותיהם בנקודה שהיא בעצם חסרת סיום, כלומר, להשאר בעמדת האדם השואל (אַפּוֹרִיָה).

     

    עמדת הילד ה"מְשחק" עם העולם מורגשת גם בשירתו הלירית למבוגרים של ע. הלל; המשורר בוחר גם כאן להישאר בעמדת הילד התמֵהַּ, חד החידות הנצחי העומד מול העולם בתחושת פליאה. בולטת בשירתו למבוגרים תחושת התענגות של הנפש מהטמעותה העמוקה בטבע ומהפיכתה לאחת עם היקום; זהו סוג של פנתיאיזם, המבטא את סחרחורת הקיום של מי שרואה בעצם הקיום חשיבות רבה יותר מאשר מהותו האידיאית.

     

    ביטוי עמוק לעמידה זו יש בשיר "בסיבוב כפר סבא" (ארץ הצהריים, 1950), שבו מתאר המשורר את הפרות הגועות לידו ואומר בהומור: "מַה קָּשֶׁה, מָה קָשֶׁה הָיָה לִי שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת לְעֻמָּתָן (לעומת הפרות) בִּגְעִיָּה/ הוֹי-הוֹי, כּי כַּמָּה רָצִיתִי לִגְעוֹת לָעוֹלָם...".

     

    לעיתים גם פה, כמו בשירי הילדים, התרוננות הנפש משחקת את משחק השאלות והתשובות ההומוריסטי: "וְגַם צָחַקְתִּי עַל חֲמוֹר אֶחָד שֶׁהָלַך בַּדֶּרֶך וְהָיָה עִקְבִי./ שָׁאַלְתִּי אֶת נַפְשִׁי: אֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עִקְבִי בְּיוֹם סְחַרְחַר כַּזֶּה?/ צָרִיך לִהְיוֹת חֲמוֹר כְּדֵי כָּךְ – חִיְּכָה אֵלַי נַפְשִׁי מִבִּפְנִים".

     

    כמה מגוחך להיות ספרים ביום כזה

    עם זאת, ההומור בשיר, שלא כבשירי הילדים, מסתיר אולי גם סוג של ספקנות לגבי השאלה האם ראוי שנפש הילד "תפלוש" בעוצמה כזו אל נפש המבוגר. הספרים, שבתחילה לועגים למשורר על ה"הִטָרפוּת" הנפשית שלו, אך אחר-כך מודים בתבוסתם, מהווים, כך נראה לי, עדות לויכוח פנימי בין האדם ה"טבעי" לבין האדם הממיר את הטבע בתרבות ("בֶּטַח נִרְאֵיתִי מְגֻחָך בְּעֵינֵי הַסְּפָרִים שֶׁבְּיַלְקוּטִי,/ אֲבָל מַה יּוֹדְעִים הַסְּפָרִים שֶׁבְּיַלְקוּטִי עַל הָעוֹלָם מִבַּחוּץ... כַּמָּה מְגֻחָך לִהְיוֹת סְפָרִים בְּיוֹם כַּזֶּה").

     

    עמדת ההתפעמות המיסטית מול היקום אינה העמדה היחידה שנוקט ע. הלל בשירתו למבוגרים. כמו גם ביאליק, שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג, החושפים בשירתם למבוגרים מכאוב המוסווה בשירתם לילדים, גם בשירי ע. הלל יש חטיבות שבהן החידות המחייכות הופכות לחידות המופעלות על-ידי נפש פסימית. בנפש הנדכאת הזו מוחלפת התשוקה להתקרב אל העולם בידיעה עמוקה שהעולם הוא בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון".

     

    כך בשיר "חידות", גם הוא מן הספר "ארץ הצהריים", מתאר המשורר את עצמו בביתו, "צָעִיר רַק בֶּן חֲמֵשֶת אֲלָפִים שָׁנָה", וּכְשֶׁ"הַשְׁעוֹנִים הִכּוּ פַּעֲמַיִם/ אָז הֵחֵלָּה נַפְשִׁי זוֹנָה אֶל חִידָתָהּ". המושג "חידה זונה" מחליף את ה"חידה הקוסמית", ומחליף תשוקה אל העולם בתחושת מיאוס כלפיו.

     

    ניתן לשאול, כיצד יכולות התחושות הקוטביות הללו לדור יחד בנפש אחת? מצד אחד, לעולם אין הנפש שֹבעה מלתור אחר מראות העולם, ומצד שני קימת בה תחושה חריפה של ראייה לקויה עודפת וחסרת תועלת. התשובה, החלקית, אמנם, נעוצה בגלגולי החיים המסבים אל האדם גם את פרצופם הקרוע, כגון המוות שלא בעיתו והפרידה.

     

    כפי שהילד-ביאליק הקיץ מחלום מעופו הזוהר עם רוחות הבוקר הצפריריות שקראו לו להצטרף אליהן, אל בוקר עצוב שבו השמש המאירה הפכה לחַמָה מַדיפת חום ונטולת אור (הפואמה "זהר"), כך ע. הלל מתוודע אל מכאוב שהכריע אותו: "וְהַנֶּפֶשׁ חוֹתֶרֶת – חוֹצֶבֶת אֶת מֻשָּׂגֶיהָ,/ וְאֵין כַּלּוֹת לְקַרְדֻּמּוֹתֶיהָ/... הוֹ, נֶפֶשׁ זוֹנַת חִידוֹת". מכות הקרדום שכרתו את כנפי הילד מכאיבות לא רק ליוצר, אלא גם לקורא, העומד מנגד וחש עם המשורר את הכפילות הרגשית ביחסו אל העולם.

     

    יתר על-כן: לע. הלל יש חטיבות שירים שהופכות את משחק ההתאהבות בעולם למשחק מקאברי. החטיבות "טרוף טורף" (1964) ו"כיפה אדומה" שולות מתוך הטבע המיסטי את טבעו האכזר של הזאב, ומעמידות אותו כצל של רוע קדום, שכמו המת-החי האלתרמני, רודף אחר התא המשפחתי ואינו נותן לו מנוח (אולי יש כאן תגובה שירית למותו של אחיו במלחמת השחרור):"שָׁקוּף כַּצֵּל יִקְרָא אָבִי פֶּתַע: הַס!/ עֵין זְאֵב לְחוֹר הַמַּנְעוּל" וכן: "אִמָּא, רֹאשִׁי בַּכָּר. עֵינַי נֶעֳצָמוֹת/ וּמִתַּחַת מִטָּתִי זְאֵב". צלו של הזאב המאיים על דור הבנים הופך את אהבת ההורים לאהבה טמאה ("הוֹ, הַמְנָאֶפֶת לִהְיוֹת אִמִּי!").

     

    אלגוריות על טבע החיים

    בחטיבה "כיפה אדומה" הופכת המקאבריות לעיוות בעל סממנים ארוטיים. כיפה אדומה וסבתה משתוקקות אל הזאב. הסבתא שרה לו את שיר האהבים משכבר: "וְדוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו/ קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדָיו נָטְפוּ/ דָּם". דיאלוג האהבים בין כיפה אדומה והזאב מתמצה במילים: "אֲהוּבִי! אַהֲבָתִי! וְדָם!"

     

    גם אם אנו מתבקשים לקרוא את השירים הללו כשירי האהבה המיוסרת של ע. הלל לאדמת הארץ, או אולי גם כתגובה מאוחרת על השואה (במיוחד הפואמה "כיפה אדומה"), המשורר בונה את החטיבות הללו כאלגוריות רחבות על טבע-החיים, אותו הוא מכנה יער, ועליו הוא אומר באירוניה: "כֻּלּוֹ מוֹצַרְט, כֻּלּוֹ בַּאך, כֻּלּוֹ בֶּטְהוֹבֶן".

     

    כמאמרו של ע. הלל עצמו, בראיון עימו, השירה אינה מחייבת את המשורר לעמדה אחידה כלפי העולם, ומכאן שגם אנו מתבקשים על-ידו, כך נראה לי, לקרוא את שיריו ה"מאירים" מתוך תחושת התעוררות, ואת השירים ה"אפלים" מתוך תחושה של היענות לכאב.

     

    מכל מקום, נאמנותו של ע. הלל לילדי הארץ הזאת לא פגה גם לאחר כתיבת שיריו המאוחרים למבוגרים, ומשחק ההתחפשות של הזברה הלובשת פיג'מה ופושטת אותה לחילופין ו"תעלולי דודי שמחה" יוסיפו להדהד בחדרי הילדים.

     

    אני שואל – ע. הלל

    מָה עוֹשִׂים הָעֵצִים?

    צוֹמְחִים.

    וּמָה הַבָּתִּים?

    עוֹמְדִים.

    וְהָעֲנָנִים מָה עוֹשׂים?

    נוֹסְעִים, נוֹסְעִים!

    וְהַקּוֹצִים?

    שְׂרֵפוֹת!

    וּמָה הַצִפֳּרִים עוֹשׂוֹת?

    עָפוֹת, עָפוֹת.

    אָז מָה?

    עַד שָׁמִּתְעַיְּפוֹת.

    וְהֶהָרִים מָה?

    מְאוּמָה!

    וְהַרַכָּבוֹת?

    מְהוּמָה!

    וְהַצֹּאן?

    אָבָק.

    וְהָאֳנִיּוֹת הַנּוֹסְעוֹת בַּיָּם?

    מֶרְחָק!

    וּמָה עוֹשֶֹה הַיָּם?

    יָם-יָם!

    וְהַשֶׁמֶשׁ?

    יוֹם.

    וְהַכּוֹכָבִים?

    נוֹפְלִים!

    אָז מָה?

    כָּכָה.

    וְהָאֲדָמָה?

    בִּמְקוֹמָהּ נָחָה.

    וַאֲנִי?

    מָה אֲנִי עוֹשֶׂה?

    כְּלוּם.

    רַק שׁוֹאֵל.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים