אמרתי לו שלא, אמרתי לו שנגמרה לי הסבלנות
הוא היה אמור להיות האחד שלי, זה שאני מחפשת אחריו אלוהים יודע כמה זמן, שאני עורגת אליו ורוצה אותו וחולמת עליו שיבוא וייכנס לתוך חיי, האחד שהיה אמור להגשים איתי את כל החלומות
הוא העלה לי חיוך על הפרצוף והזכיר לי שאני חיה, שאני יכולה להרגיש, שאני יכולה לאהוב. הוא הסתכל עליי ובעיניים שלו ראיתי רק אותי וידעתי שרק אותי הוא רוצה ורק עליי הוא חושב, וכשהוא לחש לי מילים מתוקות וליטף אותי ונישק אותי יכולתי להאמין שאני שלו והוא שלי, ולא היה אכפת לי כלום, רק להיות איתו, רק ללכת איתו מחובקת, לספר לו איך היה היום שלי, מה עבר עליי, וכמה אני מתגעגעת.
הוא היה אמור להיות האחד שלי. האחד שאני מחפשת אחריו כבר אלוהים יודע כמה זמן, האחד שאני עורגת אליו ורוצה אותו וחולמת עליו שיבוא וייכנס לתוך חיי, האחד שהיה אמור להגשים איתי את כל החלומות, האחד שיכולתי להביט בו ולחשוב, שאולי, במקרה, אם כל הכוכבים יסתדרו בדיוק במקום הנכון, הוא יהיה גם האחרון. זה שאוכל למצוא איתו קצת שלווה ולנוח. להביט בו ולדעת שמצאתי.
והלב? הלב בעט וצרח עד לב שמיים
אומרים שהלב רוצה מה שהוא רוצה, ובדרך כלל, או אולי אף-פעם, זה לא בדיוק בתיאום עם הראש. והראש שלי, שעובד שעות נוספות גם ככה, אמר לי בדיוק את מה שההיגיון הבריא היה צריך להגיד - ובחרתי להקשיב לו. והלב? הלב בעט וצרח עד לב שמיים. אבל אני סתמתי את אוזניי. ואמרתי לעצמי שאסור לי לבוא ממקום של ייאוש, אפילו שזה הכי קשה בעולם עכשיו, אני חייבת לעשות מה שנכון לי.
אז אמרתי לו שלא, אמרתי שנגמרה לי הסבלנות, ורציתי לקפוץ מאיזה צוק, לעשות איזה בנג'י מטורף, לקפוץ צניחה חופשית, כל דבר כדי לדחוק הצידה את כל המחשבות. את כל העתיד שבניתי בראש שלי, את כל מה שחשבתי וקיוויתי ותכננתי לעשות איתו, את כל הרגשות שכבר פיתחתי אליו, את כל מה שחשבתי שנהיה ושהיינו.
ניתקתי את השיחה והגברתי את הווליום עד למקסימום ובכיתי. רק לא לחשוב עליו, רק לא להיזכר בו, רק לא לשחזר כל רגע, כל שנייה, כל מהלך. אם הייתי יכולה האם הייתי עושה דברים אחרת?
נסעתי ונסעתי, אותו הדיסק מתנגן שוב ושוב
רציתי שמישהו שיגיד לי מה לעשות, שיגיד לי לפנות ימינה או שמאלה, שיגיד שעשיתי נכון, שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. מישהו בטח מבין בזה יותר ממני. מישהו חייב. אז נסעתי ונסעתי, אותו הדיסק מתנגן שוב ושוב.
אולי לא כולם נועדו למצוא את האחד שלהם. אולי על חלקנו נגזר להסתובב בעולם, ולחפש עד אין קץ. אולי לא לכולנו יש מישהו שמתאים לנו כמו כפפה, שיבין אותנו, שיקרא אותנו בלי מילים, שיכיר כל נים בנפשנו. אז למה זה כואב עד שכמעט אי אפשר לנשום? למה המחשבות עליו טורדות את מנוחתי ולא מניחות לי לרגע? למה אני כל הזמן הופכת שוב ושוב במחשבותיי את מה שהיה ותוהה האם ניתן היה לעשות אחרת?
אני מתאווה להיות חזקה ולעשות עליו איקס. אז מה אם ביאסת לי את הצורה, הנה אני תיכף ומיד ממשיכה הלאה. כבר אני מסדרת לעצמי איזה דייט אחר, וברור לי כשמש שהוא ירצה אותי ויאהב אותי. מה, לא ככה? לא הולכים ברחוב ופשוט מוצאים מישהו? הם לא נופלים מהשמיים בימינו? משונה, הייתי בטוחה שבתוך שנייה אני מוצאת מישהו אחר.
פשוט למחוק כאילו לא היה מעולם
העיקר לא לחשוב עליך. לא להישבר, להרים את הראש ולהמשיך הלאה. העיקר לא לחשוב על כל מה שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי, על כל מה שאתה היית צריך לעשות ולא עשית, על כל מה שאמרנו ולא אמרנו, על מה שאמרנו ולא היינו צריכים להגיד. פשוט למחוק כאילו לא היה מעולם, כי איזה ברירה עוד יש?
אבל הראש שלי מסרב להקשיב, והלב לקח את השליטה על ההגה. עוד שנייה אני מושיטה את היד לטלפון ומחייגת אליך. אולי זה נכון ואולי לא, אבל פשוט לא אכפת לי יותר. אני חייבת לשמוע את קולך, אני חייבת לנסות שוב, אני חייבת להגיד לך שאני מצטערת על הדרך שבה זה התנהל, אני חייבת לחבק אותך ולגעת בך. אני יודעת שאתה מבין, אני יודעת שאתה חושב עליי, רק תגיד לי שאתה מתגעגע, רק תגיד לי שאתה יודע, שאתה מצטער, שיהיה בסדר, שאנחנו נתגבר על זה.
אבל אני מחזיקה חזק ויודעת שאין טעם. מהנקודה שבה עצרנו אני לא רואה איך נוכל להמשיך, ומכל הבלגן שיצרנו אני לא רואה איך נוכל לעשות סדר.
הנה בחוץ זורחת השמש, ואת בריאה
תחשבי על דברים אחרים, אני פוקדת על עצמי. הנה בחוץ זורחת השמש, ואת בריאה, ויש לך משפחה וחברים. וגם זה משהו. אפילו הרבה משהו. הנה, את רואה איך הכל מתחיל להיראות קצת יותר נחמד? תחשבי על משהו שאת אוהבת, משהו שגורם לך לחייך ולהרגיש טוב. אני רואה חיוך מתחיל להסתמן בזווית הפה. לא הכל אבוד. את תראי שיהיה בסדר.
אולי אני רק מתגעגעת אליך, ועוד כמה ימים זה יעבור ואני אשכח. אולי זה לא מה שהיית בשבילי אלא מה שהיית יכול להיות. אולי זה בגלל הכמעט. כמעט היינו שם, כמעט הצלחנו, כמעט יכולתי להגיד שאני אוהבת אותך. כמעט יכולת להגיד שאתה אוהב אותי.
אם אתה קורא את השורות האלו אולי אתה יודע שזו אני שכתבתי אותן ואולי אתה מבין קצת יותר טוב. פוליקר שר על דברים שרציתי לומר, ואני רציתי לומר מיליון דברים ולא אמרתי אפילו אחד. יכולתי לומר שיהיה בסדר, שנתגבר, שאני רוצה אותך ואתה חשוב לי. ובמקום זאת גירשתי אותך מעליי, ועד עכשיו אני לא יודעת אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה. ואתה? אתה יכולת לקחת את ידי בידך ולהגיד שאתה מבין, שאתה מצטער. יכולת להילחם עליי.
אמרתי לך שאף אחד מאיתנו לא קיבל את התגובה שלה הוא ציפה וקיווה. ואולי זה אומר הכל. האם היינו יכולים לנהוג אחרת? כבר לא נדע.
אולי ניפגש בעתיד, ואולי לא. אולי נאהב אחרים, ואולי לא. האם היינו אמורים להיות ביחד? גם את זאת כבר לא נדע. נותר רק לסלוח, להבין, לקוות, להרים את הראש ולהמשיך הלאה.
דע לך שרציתי. דע לך שיכולתי לאהוב אותך. דע לך שהיית בעל משמעות עבורי. דע לך שאני מתגעגעת.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על פרידה
לפנייה לכתב/ת 
