שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מה היה לך, מ.י.ה?

    הזמרת M.I.A מתרחקת באלבום השלישי שלה, "Maya" מהרחוב ומהאופי הפשוט והישיר של שיריה. הקול המעניין ביותר של העולם השלישי בפופ התחיל לדבר לעשירים ולשבעים בלבד

    היא היתה אחת משלוש המוזיקאיות החשובות בפופ העשור שעבר, לצד ביונסה ואיימי ווינהאוס. מאז אלבומה הקודם ילדה צאצא ראשון עם בן זוגה, בן ברונפמן, בעצמו מוזיקאי ונצר לשושלת העושר היהודית-קנדית הנודעת. היא גם היתה מועמדת לגראמי על קטע מפסקול "נער החידות ממומביי", וכתבה שיר באלבום החדש של כריסטינה אגווילרה. בעוד עשרה ימים ייצא אלבומה השלישי של M.I.A, שזלג לרשת לפני שלושה שבועות.

     

    משלל האזנות לו נדמה שמשהו ישתנה בנוכחותה של הזמרת, על מפת הפופ בכלל, ובפוליטיקה של הפופ בפרט. אלבום הבכורה שלה, "ארולר", שנשא את שם אביה, לוחם המחתרת הטמילית בסרי לנקה הנעדר מזה שנים, הציג אותה כשדכנית מופלאה בין העולם הראשון לשלישי, בין אלקטרוניקה עדכנית למסורות עממיות, בין שמחת חיים מידבקת למודעות פוליטית מושחזת.


    מ.י.ה. הקול הכי בולט מהעולם השלישי בפופ מאז מארלי (צילום: Gettyimages) 

     

    כשראיינתי אותה עם צאתו, ב-2005, איבחנה M.I.A ש"התא המשפחתי בעולם השלישי נותר חשוב יותר מאשר במערב, משום שרק שם אנשים עדיין גדלים לתוך החוויה שמלחמות ואסונות מסוגלים לפרק את המשפחה שלך בין רגע. אנשים במערב כבר לא חשופים לאיום הזה".

     

    היא הצטיירה אז כמי שתצמח לקול הבולט ביותר מהעולם השלישי שהתערה בפופ המערבי מאז בוב מארלי. הולדתה בסרי לנקה ובחרותה בלונדון, קשריה, הן במולדת המדממת הישנה והן בעולם האמנות האנגלי, התעוזה והעזוז שלה, תרמו להשתלבותה בפסקול החיים המערביים, עם לא מעט המסרים החתרניים שהעבירה. אלבומה השני מ-2007 נשא הפעם את שם אימה, "קאלה", והמשיך בערך באותו תמהיל, אם כי כלל פחות שירים מצוינים.

     

    מהרחובות המטונפים לרחבות הריקודים

    ועדיין, מ.י.ה כבשה גם את אמריקה, בזכות מעלה ייחודית וממכרת: היא אינה מלחינה דגולה, אבל מפליאה להמציא לעצמה מלודיות שירה שמזכירות שירי ילדים, שירי רחוב, שירי משחק תמימים. היא הצליחה להכניס למועדונים ולבמות במערב מעט צלילים ואמירות בהשראת הרחובות המטונפים והחצרות האחוריות של אסיה ואפריקה.

     

    עכשיו, באלבומה השלישי, כשהיא תכף בת 35, משהו מצער קורה: היוצרת מוותרת על איכויות ה"רחוב" האלו, ועל האופי היותר פשוט, מיידי וישיר בשיריה. היא אמנם מספרת שהאלבום, שנקרא בשמה Maya, נוצר מרצון לדבר על הפוליטיקה של המידע, והאופן בו תאגידי חדשות וטכנולוגיה משתלטים על תודעת ההמונים. אבל מוזיקלית, וגם כשהיא מלווה את אחד השירים היותר חזקים בקליפ מצוין כמו "Born Free", מ.י.ה, לתחושתי, הפכה לאמנית שמדברת לעשירים ולשבעים בלבד.


    מ.י.ה. ילדה לבן זוגה, נצר לשושלת הברונפמנים (צילום: AP) 

     

    בהפקות המוזיקליות, להן אחראים דיפלו וסוויץ', שותפיה הותיקים, וגם ראסקו ו-Blaqstarr, ניכר מאמץ יתר להישמע ניסיוניים וחדשניים. כמה דגימות של גיטרות מטאליות מזכירות מה שה"יאנג גודז" עשו במהפכנות באמצע שנות השמונים, וכעת נשמע כאן מיושן. ב"טקילה" יש גודש אפקטים מסינת'ים אנלוגיים שנשמעים כמו אמרסון לייק ופאלמר מראשית השבעים, וזה לא נעים ולא טעים.

     

    הרושם הוא, שבניגוד לחדשנות, לעסיסיות ולמקוריות הטבעיים ששפעו באלבומיה הקודמים, הפעם נגישותה לקהלה פחות בלתי אמצעית ויותר תובענית. כאילו שמ.י.ה ממצבת עצמה בעיקר כאתגר למיטיבי האזנה מקרב הצעירים המעודכנים והעירוניים של המערב, ומתרחקת ממגע עם החלקים היותר עממיים ולבביים בעבודתה.

     

    לא מארלי, מ.י.ה

    הסינגל "xxxo" הוא מלחני הפופ היותר בריאים שלה, ו-"Born Free" מופק לטעמי מצוין, אבל יש כאן רק שיר אחד שנכתב וטופל כהמנון פופ חם ובאמת נטול עכבות: "Tell Me Why". וזה עצוב, משום שאמנים צעירים מעודכנים ושנונים ישנם בלי סוף, כולל כאלה שהיא החתימה בלייבל החדש שלה, ואילו דמויות שבאמת מסוגלות להעשיר את תרבות הפופ כמו מ.י.ה הן מעטות ונדירות ביותר. היא מאזכרת באחד השירים את בוב מארלי, אבל אם פעם היתה תקווה שתעשה לדרום אסיה את מה שמארלי עשה לאיים הקריביים, נדמה שלפחות באלבום הנוכחי זה לא יקרה.

     

    זו כמובן זכותה המלאה להתנסות, וזכותה המלאה לטעות. ומאוד יכול להיות שכפי שהיא ממשיכה להתנהג ללא כל מורא גם במדיניותה התקשורתית, למשל בשחרור הקליפ שצונזר ביו-טיוב ובמלחמתה בעיתונאית הניו יורק טיימס שלטענתה סילפה לא מזמן את עמדותיה הפוליטיות, מ.י.ה גם מסרבת, בצדק, להיעתר ולרצות את הציפיות המוזיקליות או הפוליטיות של אוהדיה ממנה.

     

    מארלי ומאנו צ'או הם מיוצרי הפופ הבודדים שבאמת שוררו משורשים חברתיים מאוד עמוקים ושידעו כטרובדורים להביע בקסם את הסבל, המאוויים, הצרכים והנחמות של מיליונים שמרבית מוזיקאי הפופ האחרים לא הצליחו לדבר אותם, את הווייתם, את חלומותיהם. על הנייר, מ.י.ה יכולה להיות המוזיקאית הכי מעניינת של ראשית המאה ה-21, אלא שכרגע היא בוחרת להתכתב אמנותית בעיקר עם קורבנות אופנה תאבי מעודכנות, החרדים שמא יאבדו לשנייה את יכולתם לנהור בכיוון משב הרוח המוכתב להם.

     

    למרבה הצער, ל"מאיה" האלבום אין הרבה להגיד, להציע או להדהד בחלק היותר דרומי, שחור, מנוצל ורעב של כדור הארץ. אולי הוא מדבר גם בשמם של הדפוקים והמקופחים, ואף יש בו שבריר של אזכור למוזיקה הודית, אבל גם ברגעיו היותר משכנעים אין הרבה ערך מוסף שמעבר להיותו מוצר סקסי של אמנית סופר-אולטרה-קולית. אמנית שבטח כיף נורא בהופעות שלה, ושראוי להעניק לאלבומה האזנות מתעניינות, אבל שאין בו משקל סגולי ניכר. כרגע מ.י.ה היא אמנית גדולה בפוטנציה, שיותר מרתק לעקוב אחריה מאשר ממש להאזין לה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האלבום "Maya". הקודמים נקראו על שם ההורים
    עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים