בינתיים, הקילוגרמים נזלו ממני כמו דמעות
אחרי הפרידה המשכתי הלאה, מתפקדת פיקס, יוצאת לדייטים, פוגשת חברים כשיש זמן, חיה באור הפלורסנטים כמו תחת אורות זרקורים, מציגה ללא הרף את תפקיד המתמודדת. אבל מאחורי הקלעים משהו התערער, אין שום דבר מאחורי החיוך. כשאתה מתכחש לכאב שלך, אי אפשר לדבר עליו
ביום הראשון הייתי בהלם קרב, פתאום כבר אין לי את הדירה היפה שלי שצעקה "בית" מכל פינה, אלא דירה מנוכרת עם פלורסנטים במקום אור שמש, ובמקום בן זוג שמחבק אותי בלילה קיבלתי את החברה הטובה שמכירה אותי מגיל 14 וידעה לעזור לי לפרוק את הדברים ולדחוף לי אוכל פעם בכמה שעות. לא הרגשתי לבד, הרגשתי כמו ילדה שזרקו אותה מהבית לפנימיה ושורדת שם בזכות החברות שלה, מפגינה חזות קשוחה, אסור לדבר על הכאב, אסור אפילו להרגיש אותו.
אז המשכתי הלאה, ויום אחרי זה כבר התחלתי חצי משרה חדשה שהייתי צריכה להוכיח את עצמי בה, והמשכתי גם בישנה, חיים עמוסים. וכל אחת מהחברות-שותפות כמעט לא נמצאת בדירה, אחת משקמת את היחסים, השנייה בלונג-דיסטנס, ואני לבד, לא בפינה בחושך, אלא באור חסר הרחמים של הפלורסנטים. החיים ממשיכים, ואין מה לעצור ולבכות, גם ככה לא יהיה מי שיחבק בלילה ויעודד, ואין דבר יותר גרוע מלהישבר כשאין מישהו שיאסוף את השברים. אז ממשיכים הלאה, כאילו שמישהו שאל אותי אם אני רוצה, כאילו יש ברירה.
בסופי שבוע חיה את הכלום הזה
אז המשכתי הלאה, לא נשברת לרגע, מתפקדת פיקס, יוצאת לדייטים, פוגשת חברים כשיש זמן, חיה באור הפלורסנטים כמו תחת אורות זרקורים, מציגה ללא הרף את תפקיד המתמודדת. אבל מאחורי הקלעים, משהו נשחק, משהו התערער, אין שום דבר מאחורי החיוך, לא שמחה, לא עצב, כלום. חיה בעבודה ועם חברים, מכבה את עצמי כשחוזרת הביתה, נעלמת כמו דמות בסדרת טלוויזיה שהסצינה שלה נגמרה. ובסופי שבוע חיה את הכלום הזה. כשאין למה לרוץ קשה לצאת מהבית, בוהה בתקרה שעות, בלי להגיע לתשובה, בלי לשאול שאלה, לא רוצה להיות עם עצמי, אבל לא מצליחה לשלוח יד החוצה ולבקש עזרה. כשאתה מחביא את הכאב מעצמך, אי אפשר לדבר עליו.
כלפי חוץ הכל בסדר, אבל פתאום אני מוצאת את עצמי שותה מידי פעם לבד, חובטת את הראש בקירות (מטאפורית, כן?), ויוצאת עם אנשים, אבל לא אכפת לי מכלום, הימים עוברים בהילוך מהיר, דפים שנתלשים מלוח השנה, ואין בזה היגיון ואין תקווה. וכלפי חוץ הכל בסדר, ואם היו אומרים לי שמשהו לא בסדר הייתי מופתעת – הכל מתקתק, מה אתם רוצים?
אז הפסקתי לאכול. לא ממש, אנורקסית טובה כבר לא אהיה בגלגול הזה, אבל מספיק גרוע, והרי ממילא הייתי בחורה רזה מלכתחילה, ועדיין אומרת שהכל בסדר, אבל כבר מבינה שממש לא.
ואז נזכרתי בו, פסיכולוג שהלכתי אליו כמה פעמים בעבר, לא מבחירה, סתם משהו שהייתי חייבת לעשות (ואל תשאלו למה), ופתאום רציתי לסגור דברים שנגמרו לא יפה בפעם הקודמת. באתי כמה פעמים ואז נעלמתי, למרות שקבענו ושילמתי מראש לפגישה שסיכמנו שתהיה האחרונה. אבל הוא לא ויתר וקרא לי לבוא, אז חזרתי להגיד יפה שלום אחרי כמה שבועות.
ציפיתי שיחפור לי בפסיכולוגיסטית מדוברת, אבל הוא פשוט הסתכל עלי במבט מודאג ושאל "מאי, ביקורת המציאות שלי דפוקה, או שרזית מאוד?". ניסיתי להתחמק, אבל סיפרתי לו קצת, והוא סחט ממני הבטחה להתקשר אליו פעם בשבוע בזמן הקרוב להגיד מה קורה איתי, אמר שהוא מודאג ושאני צריכה עזרה, אם לא אצלו - אז מישהו אחר. הוא הוסיף שמבחינתו, גם אם נהג מונית ידחוף לי שווארמה זה ייחשב טיפול מוצלח.
אחרי יותר מעשרה קילו בכמה חודשים, חזרתי אליו
כשיצאתי משם הרגשתי הקלה שאני לא צריכה לחפור, אבל גם מופתעת. הייתי בטוחה שאצל פסיכולוג אמפתיה זה רק בתשלום, ופתאום כל הסיפור עם טלפונים למרות שאני כבר לא משלמת, כאילו באמת אכפת לו. ולרגע אחד רציתי שזה יהיה נכון, ולרגע אחד רציתי לחזור אליו ושהוא יתקן את הכל. אבל המשכתי לבד, והקילוגרמים המשיכו לרדת כמו דמעות, אנשים התחילו להעיר, אני רציתי להפסיק אבל לא הצלחתי, ואחרי יותר מעשרה קילו בכמה חודשים, חזרתי אליו.
הייתי שמחה להגיד שהייתי מטופלת נחמדה ונעימה, הגעתי לתובנות יפות תוך כמה פגישות, התגברתי על הפרידה בטיל, פגשתי מישהו חדש והלכתי איתו לעבר השקיעה - אבל זה יהיה שקר גמור. האמת היא שעשיתי לו את המוות. אמנם הגעתי אליו בגלל משבר, אבל אני חיה חיים כפולים כבר שנים, כלפי חוץ מתפקדת יופי, חוכמה, תלמידה מצטיינת, חברה טובה, אבל מתחת לזה הכל כואב – שנים של דיכאון, חוסר רצון לחיות במקרה הטוב ורצון למות במקרה הרע, פחד מאנשים, הרגשה שמשהו בי פגום מעבר לכל תקנה, דרמות וסערות בלי סוף כי פוחדת שאין בי כלום ואם לא אספק את הסחורה אף אחד לא יישאר לצידי, חיים רגשיים וזוגיים שנראים כמו רכבת הרים. מאי הכפולה.
אחרי כל כך הרבה שנים לא האמנתי שאני יכולה להשתנות, אני לא בדיכאון עכשיו, אבל כל התעסקות ברגש יכולה להחזיר את זה, אז למה לטלטל את הספינה? יחד עם זאת, הבנתי שלא סתם הפסקתי לאכול, ואם אני רוצה להיות בסדר, אין לי ברירה אלא לנסות את הדרך שלו. במילים שלו: קונפליקט. במילים שלי: יאללה בלגן.
כמו ילדת פנימיה שלא מאמינה שלמישהו באמת אכפת, העמדתי אותו ואת האכפתיות שלו במבחנים ללא הרף, רוצה להתקרב אבל עושה צעד קדימה שניים אחורה, חשדנית, תוקפת, מחכה לראות מתי הוא יתייאש ומקווה שזה לא יקרה. והכאב תמיד שם, רוצה להשתפר, לחזור לאכול כמו פעם, אבל פוחדת שברגע שהסימפטום ייעלם גם הוא יילך איתו, לוקח איתו כל תקווה לשינוי. אז אני מתחילה לעשות שטויות אחרות, שולחת לו אותן במייל כמו אצבעות כרותות, להראות לו שאני כועסת עליו, להראות לו שאני צריכה עזרה, לבטא במעשים את מה שאני לא יכולה לבטא במילים. שותקת בתחילת כל פגישה וכועסת עליו שהוא לא עוזר לי כשהמילים שלי נעלמות, רגע אחד מאמינה בו לגמרי ורגע אחרי זה רוצה לעזוב. לא קל איתי.
אבל הוא לא מתייאש, עוזר לי למצוא מילים, לדבר במקום לפעול, מלמד איך לתקשר גם כשכועסים, מראה לי כמה החשיבה שלי קיצונית ומציג לי דרכים אחרות לחשוב על עצמי והעולם, צוחק עלי כשאני דרמטית, נותן לי לכתוב לו מיילים, עומד בכל המבחנים שלי אבל גם נכנס בי כשצריך ומחזיר אותי לתלם, מראה שאני לא צריכה לעשות שטויות כדי לעניין אותו.
ופתאום, למרות חוסר האמונה והציניות שלי, ענני הסערה שליוו אותי מגיל 12 מתחילים לעבור. לאט לאט, דברים מתחילים להשתנות, כל יום אני מוצאת את עצמי עושה משהו שלא הייתי עושה בעבר בגלל הפחד שיסתכלו עלי או ישפטו אותי, בגלל הפחד שיגלו שאין בי כלום. הפחד עדיין שם, נמצא איתי בכל מקום, אבל מישהו כאילו החליש את הווליום, ואני מוצאת את עצמי מתעלמת ממנו מידי פעם, עושה עוד ועוד דברים שלא העזתי לעשות, ולאט לאט רואה שזה בסדר, לא קורה שום דבר רע.
הביקורת העצמית נחלשת, ופתאום העתיד נראה אפשרי. יש עדיין מכשולים, לא הכל נפתר בשנייה, אבל אני מתחילה להאמין ולקוות. אם עד עכשיו לא מצאתי טעם להמשיך כי מבחינתי כל מערכת יחסים תיגמר בכישלון, ובלי אהבה מה הטעם, אני מעזה להיות אופטימית. הוא עזר לי למצוא את המילים, ועכשיו אני יכולה לתקשר במקום לשבור את הכלים ב"יאסו" רבתי בכל פעם שמשהו לא מסתדר, אני מאמינה שאני בסדר, אז אולי לא אצטרך לחפש כל הזמן הוכחות שאני אהובה.
אי אפשר לשנות את העבר, אבל אני מרגישה שניתנה לי עוד הזדמנות. בתור טינאייג'רית חיפשתי נואשות מישהו שיבין ויעזור, בלי לדעת שזה מה שאני עושה. ועכשיו, מבוגרת יותר, חוזרת לאותם דפוסים, הייתי צריכה בעיה חיצונית ניכרת לעין כדי לבקש עזרה, אבל הפעם מצאתי אותה. נערת הפנימיות מצאה מדריך שהצליח לעבור את העוקצנות וההתקפות ובזכות האכפתיות שלו הכאב מתחיל לעבור, והעולם נפתח בפני – עולם חדש מופלא, עולם שאינו נשלט על ידי פחד, עולם שדברים יכולים להשתנות בו, עולם שאפשר להיות בו מידי פעם אמיתיים ולא ציניים, עולם שיש בו תקווה.
- תודה לך, הוד!
לפנייה לכתב/ת 
