שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אלמנה יכולה להיות יותר אטרקטיבית מגרושה

    כשנרשמתי לאתר היכרויות סימנתי מתוך כנות המובנת לי מאליה את הסטטוס "אלמנה". בשיחות עם גברים שפנו אליי הם הודו שהתלבטו, מפני שאני יצור כלאיים שהחברה לא יודעת להכיל. אני פשוט אשה שמחפשת חבר, למה לפסול אותי על הסף?

    כן, כבר שלוש שנים וחצי שאני אלמנה. אני בת 30 ומשהו, מגדלת שני ילדים בתמיכה של הוריי האהובים. גיליתי לצערי שנוסף על הכאב הפרטי שלי, אני מקבלת גם יחס מעיק מהסביבה, שרואה באלמנות אות קין. זה התחיל עם החזרה לעבודה, איך אני יכולה להרשות לעצמי לצחוק מבדיחה שמישהו סיפר, בחינה מדוקדקת ומלאת מורת רוח של בגדיי, שערי והלק בציפורניי.

     

    מצד שני, כשהיו נפילות מתח ויצאתי מהמשרד למקום שקט כדי לתת לדמעות לזלוג על לחיי, העיניים האדומות גרמו למבטי מבוכה. אני בהחלט מבינה, הרי אנחנו חיים בחברה שאינה מסוגלת להכיל את השונה והעצוב. כששואלים אותנו "מה העניינים?" גם כשהכל חרא אנשים מצפים לשמוע את התשובה "הכל בסדר", ואוי למי מאיתנו אם באמת יתחיל לפרט את תלאות חייו בפני השואל. לא זו היתה הכוונה.

     

    מלבד הקשיים הברורים מאליהם עליהם התגברתי, המכשול הגדול ביותר היה כשהתחלתי לצאת, לשמוע מוזיקה, ובחורים פנו אלי לשיחת חולין. על השאלה "אז מה את גרושה? רווקה?" לא היה לי האומץ להשיב שאני אלמנה. שתי המילים האלו היו גורמות לבחור להיעלם אל האופק ולהותיר אחריו ענן אבק. עם אלמנות לא מתעסקים, מה שללא ספק היה משתנה, או לפחות לא כל כך חד משמעי, גם אם הייתי עונה שאני נשואה.

     

    למרות זאת, כשנרשמתי לאתר היכרויות סימנתי מתוך כנות המובנת לי מאליה את הסטטוס "אלמנה". בשיחות עם גברים שפנו אליי הם הודו שהתלבטו, מפני שאני מעין יצור כלאיים שהחברה לא יודעת להכיל, התלבטות שסביר להניח שקיימת פחות בכל הנוגע לגרושות, למשל.

     

    אני יודעת להעריך את ערכה של הזוגיות שהיתה לי

    ובכן, תנו לי להסביר לכם משהו על דרך ההשוואה: נכון, בניגוד לגרושות אין לי ימים פנויים מהילדים ואני איתם כל סופשבוע. מצד שני, גם אין לי גרוש שחושב רק על עצמו שיתקע לי ברז. לילדיי יש סבא וסבתא, ואני אפילו יכולה להביא בייביסיטר מידי פעם.

     

    לכאורה גבר חדש שרוצה להיכנס לחיי צריך לחשוש שכן ייכנס או לא ייכנס לנעלי המת, ושהתפרצויות בכי, שכול ואבל יהיו מנת חלקו היומיומית. אבל חצי הכוס המלאה של האלמנות היא, שאני לא נושאת מאחוריי זנב שמתערב לי בגידול הילדים, אין לי מפגשים טראומתיים עם אבי ילדיי כל סופשבוע שני ואין לי בעיה של מזונות – כי אני לא מקבלת אותם מאף אחד.

     

    היה לי בן זוג, והוא אינו בן החיים עוד. עובדה זו מן הסתם טומנת בחובה גם את הידיעה שחוויתי זוגיות, בניגוד לכל הרווקות שספק שיודעות מהי זוגיות, ומהגרושות שהחליטו יום בהיר, ואולי החליטו עבורן, שהן אינן מתאימות לזוגיות שיש להן.

     

    אמנם זוהי זוגיות שנקטעה באיבה, אבל גם אם היתה זוגיות לא טובה, אני יודעת להכיר בערכה. ההבדל העיקרי בעיניי בין להיות אלמנה עם ילדים לגרושה עם ילדים, היא תחושת האחריות שהתחזקה בי, כי לא משנה מה קורה, אסור לי להישבר ואסור לי למות. אם אמות, אשאיר את ילדיי יתומים משני הורים. זוהי "פריבילגיה" שלא ניתנת לכל אחד, ועדיף שלא תינתן לאיש.

     


     

    אני לא לובשת שחורים ויש על פניי חיוך תמידי, שכעת הוא כבר אמיתי. יש ימים שקשה, הזיכרונות מציפים, הדמעות זולגות - אבל ראבק, לכל אחד יש ימים קשים, גם אם הוא נשוי, רווק או גרוש. אני אישה בדיוק כמו כל אחת אחרת, שבסך הכל מחפשת חבר, האם הבקשה שלא לפסול אותי על הסף מוגזמת? האם ניתן להטיל בי דופי עקב הסטטוס שנכפה עלי בעל כורחי?

     

    אני מתנצלת מראש על ההכללות הגסות שעשיתי, אך הן יכולות להדגיש בדיוק את הנקודה אליה התכוונתי: תשפטו את האנשים על פי האנשים עצמם, לא על פי הסטטוס שהחיים זימנו להם.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים