שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יחידה 101
    שבע שנים אחרי ש"אחד העם 1" טינפה כל מגזר אפשרי בחברה הישראלית, התפוגגה מהמסך והפכה לקאלט לאחר מותה, מגיעה סדרת ההמשך "אחד העם 101" ועושה את זה חזק יותר, בוטה יותר וגזעני יותר. ארז בן הרוש ואורי גוטליב מסבירים

    להיות חלק מחבורה זה לא פשוט. קשה לארגן יציאות משותפות, מסובך לחלק את החשבון בין כולם, אין כוח לעקוב אחר הרעש הבלתי נסבל, אבל בשיחה עם אורי גוטליב וארז בן הרוש אני נזכרת באחת הסיבות מדוע זה עדיין שווה את המאמץ.

     

    קליקה חברתית עמוסה יכולה לספק רגעים של אושר, במיוחד כאשר חלק ממנה מתגבש יחד כדי לרכל על מישהו אחר מתוכה. זה קורה כאשר אני מנסה לתומי לסכסך ביו השניים, שואלת אם גוטליב תפס תחת בסיבוב הזה ונפנף בחוזה הטאלנט שלו עם רשת לקראת האיחוד של "אחד העם 101", אבל מגלה כי הרבה יותר קל ללכלך על מי שלא נמצא בחדר:

    גוטליב: "אני בסדר, אני הייתי קל. יעל פוליאקוב היא זו שנהייתה פרימדונה".

    בן הרוש: "אוי, הסתבכת איתה עכשיו. אבל הוא צודק. פתאום יש לה מאפרת וספר צמוד, אלה דברים שלא היו קודם".

    גוטליב: "כן ומה הקטע שלה שהיא עושה פנים כל היום? כל הזמן היא בפן".

    בן הרוש: "טוב, מה לעשות, השיער שלה ליפה. היא חייבת".

    גוטליב: "איך אתה יודע איך נראה השיער של יעל? אף אחד לא יודע איך הוא נראה באמת. זה אחד הסודות הכי שמורים".

     

    הדיון על הפריזורה של פוליאקוב יכול להוות מקרה בוחן לחבורת "אחד העם". ביחד עם אילן פלד וענת מגן שבו, מדובר חמישה חברים שלא נפרדו באמת מאז החלו לעבוד יחד לפני שבע שנים, והבסיס ליחסיהם הוא אמת בכל מחיר, גם אם היא אכזרית, במיוחד אם היא מצחיקה. אם נסיכת היצירה הטלוויזיונית של "הכל דבש" לא מקבלת יחס מיוחד, אלא ביקורת חדה כלפי מרקם שערה, כנראה שיש כאן אהבה אמיתית, מהסוג הכי אינטימי, חם ומהביל שיש; כזו שחושפת את "כל הגועל נפש", כמו שהיתה אומרת מירי פסקל. תגבירו את זה בכמה דציבלים, ותקבלו את השיח המצחיק עד דמעות שהם מביאים לטלוויזיה. יש שיגידו שהאותנטיות האלימה הזו היא מה שלא טוב בנו כחברה, אחרים יתמקדו בזה שהיא כל מה שטוב ונפלא ב"אחד העם 1" - סליחה - "אחד העם 101".

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    גוטליב: "זה חלק מהכוח שלנו כחבורה, אנחנו אומרים את הכל בפרצוף כל הזמן וצוחקים זה על זה. אם ארז השמין אני אומר לו ואם הוא חושב שאני לא בסדר, הוא גם אומר לי".

     

    כמו הדמויות ב"אחד העם"?

    בן הרוש: "הסדרה כולה היא על אנשים שאומרים את הכל בחוץ. זה קשור לחברה הישראלית - אנחנו חברה עם

    עצבים חשופים. אנחנו הרי מתמודדים עם דברים איומים. יש לנו שבוי שלא מצליחים לשחרר אותו בגלל טמטום לא ברור, אנחנו בתחושה שבכל רגע מפציצים אותנו האיראנים. כאבא לילדים אתה חושב על זה בלילה. בזמן שעמים אחרים בעולם חושבים על להסתדר בחיים, למצוא אהבה, לנו יש חרדות קיומיות שגורמות לנו להיות עצבנים, אלימים ותוקפנים".

     

    גוטליב: "אנחנו רוצים טלוויזיה יותר קיצונית והדברים האלה יוצאים אצלנו. זה גם מה שיעל עשתה ב'הכל דבש'".

     

    בן הרוש: "זה להגיד את האמת. לא להתייפייף. כשאני כותב מונולוגים לשולה נמירוביץ' נמיר זה כיף גדול, כי כל האלימות והכעסים שלה הם לא המצאה. יש הרבה אנשים שחושבים כמוה, הם מסתתרים מאחרי אג'נדות ועמותות, אבל תכל'ס הם חרא ולא אכפת להם כלום. רק בשביל עצמם. הדברים שמירי חושפת על האלפיון בעונה הזו הם לא שמחה גדולה. הכל שם שקרים וכיסויים ואף אחד לא אמיתי, והיא בסך הכל מחפשת את האושר ומגלה שזה לא פשוט למצוא אותו, בלי קשר לכסף. היא לעולם לא תשתלב באמת בעולם הזה. הדי.אן.איי שלה לא שייך לשם, היא מבינה את זה בפרק האחרון".

     

    לא נספיילר, חלילה, ולא נספר כיצד יגיעו לסיומן עלילות מירי פסקל פקחית החנייה התימנייה, שהפכה מהמרכז החברתי של בניין שיכון לדיירת חדשה בנובו של הריש, אחרי שקיבלה פיצויים נדיבים עקב מות בעלה, ראובן, בתאונת הדלקת משואה אכזרית. סוף העונה הזו הוא אולי הדבר היחיד שנשמר בסוד יחסי במבול הבאזז ש"אחד העם 101" מייצרת לקראת שובה אל המסך. השבועות האחרונים מילאו אותנו באחד־העמאניה חסרת תקדים, המגובה על ידי הזכיינית רשת, שסומכת עליה כהצלחה שהיא חייבת לסמן לעצמה.


    רוצה טלוויזיה יותר קיצונית (צילומים: אוהד רומנו)

     

    בסוף השבוע האחרון למשל, מי שלא תפס את לופ השידורים החוזרים של העונות הראשונות, יכול היה להתייצב באחת מהקרנות המעריצים לפרקים הראשונים שאורגנו בכל רחבי הארץ. המחווה הזו למעריצי הסדרה היא חלק אורגני ממה שקורה עכשיו, היות שמדובר בציבור שלו הסדרה חייבת את תקומתה - אחרי שהורדה מהמסך בקול ענות חלושה ב־2003, וקוטלגה תחת הערך "עוד תוכנית מערכונים בינונית", היו אלה הצופים שגילו אותה מחדש. אנשים החלו להעביר קטעים זה לזה, האינטרנט הוצף במערכונים מתוכה, ועד מהרה אורגנו מפגשים של חובבי מירי לצפיות המוניות ושירה משותפת של "חתולה שחורה" - סצנה שסוקרה בכתבה נרחבת כאן ב"פנאי פלוס" לפני כמעט שלוש שנים.

     

    על אף שבעבר ניתן היה לאבחן את קבוצת האוהדים כתל אביביים בכלל, והומואים תל אביביים בפרט - היום מתברר שאין למעריצי אחד העם שיוך מיוחד - בהקרנה שבה נכחתי היו צעירים ומבוגרים, מזרחים ואשכנזים, הומואים וסטרייטים, וכולם מאוחדים בחוסר היכולת שלהם להפסיק להגיד "מ'כפת לי". כאשר כותבת שורות אלה גילתה כי אפילו אביה, מהנדס בן 70, הורה למקס להקליט את השידורים החוזרים כי "זה מטורף מעל הראש ומזכיר לי את מונטי פייתון". נרשם רגע נדיר של הרמוניה ביחסינו המשפחתיים.

     

    כל ההייפ הזה יכול, מן הסתם, לסרס קלות. מעבר לציפיות המטורפות שיש על העונה הזו (ביקורת תמצאו בעמ' 70), התחושה כי משוליים חתרניים, צופי "אחד העם" הם כבר המיינסטרים, עלולה להיות הרסנית. כאשר ארז בן הרוש (40) קיבל על עצמו את כתיבת העונה הזו ובימויה, הפעם בלי התסריטאי ניר ארז שהיה איתו בסיבוב הראשון, הוא ידע מה הוא רוצה - סיטקום מופרע על עלילות מירי, שבה שאר השחקנים, כולל גוטליב (40), יגלמו כרגיל מגוון דמויות. הוא מאמין שהוא הצליח, אבל זה לא מה שעוזר לו להירדם בלילה.

     

    איך זה להיות מקובלים פתאום?

    בן הרוש: "נורא כיף. בעונה הקודמת הסתירו אותנו ועכשיו גאים בזה. אבל זה גם מלחיץ. אני לא ישן כבר כמה לילות".

    גוטליב: "אותי זה לא מלחיץ. אני נהנה בטירוף, והדבר היחיד שבראש שלי זה שיש לנו מעריצים ויש רצון לא לאכזב אותם. בסך הכל זו סדרה מאוד שמחה ומטופשת וקלילה, אנחנו לא מתיימרים להיות משהו אחר".

     

    להגיע מהמחתרת למיינסטרים זה מסוכן.

    בן הרוש: "אבל אף פעם לא חשבנו על עצמנו כמחתרתיים. כשהתחלנו לכתוב את זה, לא חשבנו על כלום בטח לא על קאלט, גם לא בחלום השביעי. בסך הכל אמרנו, 'בוא נעשה תוכנית מערכונים כיפיים'. גוטליב ואני סיימנו את 'שוטטות', ורציתי להתאוורר במשהו כיף, לא סדרה עם נרטיב ארוך, אלא פשוט לקחת את הדמויות הכי פשוטות ולהשתולל עליהן".


    לקחת את הדמויות הכי פשוטות ולהשתולל עליהן

     

    לא הייתם מאוד מוכרים אז.

    בן הרוש: "המכירה היתה קלה, ברשת היו מבסוטים ונתנו לנו ללכת על זה, אבל אז כשראו את החומרים קלטו שאנחנו לא מתקשרים עם מה שהם חשבו. אנחנו חשבנו שזה משהו פשוט - גבר ואשה והומואים וצוחקים על הכל, א־פוליטיקלי קורקט כולל להיות גזענים בצורה הכי בוטה. לא חשבתי שזה יפחיד את הקהל, פשוט שזה יהיה מצחיק. כשזה לא עבד וירד, כולנו התבאסנו. הרגשנו שלא גאים בזה, ולא מבסוטים".

     

    גוטליב: "למרות שהברנז'ה פרגנה".

     

    בן הרוש: "כן, בברנז'ה ראו שיש כאן קטע וחבורה מיוחדת. זה לא שבא זכיין ובחר אנשים, אנחנו חברים בתוך תוכנו בקומבינציות שונות ויש משהו באסנס שלנו שעובד נורא טוב. אבל זה לא נקלט טוב. היו ביקורות קשות ובוטות, הרייטינג היה בינוני ומטה (12.6% בממוצע, ה.ב). בהקרנות ברשת לאישור פרקים לשידור הם היו יושבים בפנים חתומות ולא יודעים איך להגיב, הם חיפשו את המילים והבנתי

     שאנחנו בבעיה. בסוף הם לא רצו להמשיך. ואז התחילו צפיות המעריצים האלה. זה התחיל כמשהו שלאט לאט התחלתי לשמוע עליו. פתאום היו דיבורים כל הזמן, ואתה אומר לאנשים - 'זה לא עבד אז, למה שזה יעבוד שוב? תעזבו אותנו כבר'".

     

    במה זה שונה הפעם?

    בן הרוש: "היה לנו יותר כסף. אני לא חושב שהיתה קומדיה מושקעת כזו בישראל, צילמנו ב־HD עם צוות מדהים. היה לנו גם יותר זמן, שנתיים לעבוד על תסריטים בלי לחץ לצלם מיד. ואולי באנו בוגרים יותר".

    גוטליב: "אבל לא מקצועיים יותר".

    בן הרוש: "נכון, כי זה משפחה אז כל הזמן צוחקים, וזה מאוד קשה".

    גוטליב: "זה קשה לשכב על החול ולחכות שיעל ואילן יגרמו את הטייק, כשהם לא מסוגלים להגיד שתי מילים בלי להתפוצץ מצחוק. אבל באמת הבאנו את זה לרמות גבוהות, כי באנו כדי ליהנות. לזכותו של ארז ייאמר שכבמאי הוא שחה בין המקצוענות של לספק סדרה טובה ומצחיקה ובין הרצונות של כולנו ליהנות בטירוף".

     

    אתכם זה תמיד הצחיק? גם כשלא הצלחתם?

    בן הרוש: "כן, תמיד חשבתי שהמונולוגים של שולה מצחיקים, החשיבה של ראובן. אגב החיבור בין ראובן ומירי לא היה מובן מאליו. אלה שתי דמויות שנולדו בנפרד. ראובן בכלל הומצא ב'שוטטות' כאיזה קבלן".

     

    אני מתחילה להבין, סוף סוף, למה 'אחד העם' היתה כל כך טובה - הדמויות צמחו באופן אורגני, נבטו כל אחת במוחו של יוצרה, קיבלו תכונות אופי וקורות חיים המתפרשים הרבה מעבר למערכון של כמה דקות. הן התאספו יחד במקביל להיווצרותה של החבורה הזו: בעוד שבן הרוש הביא את גוטליב וראובן מ"שוטטות", אילן, אותו הכיר בן הרוש מבית צבי ועליו נרחיב בהמשך, הביא את חברתו לדומינו גרוס, ענת, יחד עם מירי ואילנית הקוסמטיקאית שחיו בתוכם, ואליהם צורפה חברת הילדות של בן הרוש, יעל, שכבר שנים נהגה ללהג כמו שולה הפקאצה הגסה (ויש שימצאו דמיון בין טכניקת הקללות שלה כשולה לזו שהיא מחלקת ב"הכל דבש"). דמויות של "אחד העם", מתברר, לא מפסיקות להיוולד בקסם הנדיר הזה: הבוס של מירי ממחלקת החנייה, חבשוש, נחת בתוך בן הרוש בזמן הצילומים לעונה החדשה, והתחיל ממבט משונה שנתנה בו אחת הפאות. בעוד שבן הרוש יגלם בעיקר את חבשוש, שמגיע על חשבון עמרם המנוח - גוטליב חוזר כרוח הרפאים של ראובן, וגם כגלריית גברים חדשים שיתחרו על ליבה.

     

    גוטליב: "קראנו טקסטים ופתאום אני רואה שראובן מת. הייתי בהלם".

    בן הרוש: "הוא כעס, לא הספקנו להגיד לו קודם".

    גוטליב: "בעיניי ראובן הוא ממש פנקס הקטן. הדמותשל הגבר הישראלי שנותן את כולו, הוא נתן למירי הכל וספג הכל, באמת איש זהב, והיא לא העריכה את זה. וגם היוצרים החליטו להרוג אותו. הוא אכל אותה מכל הכיוונים".

     

    ולמה הרגת את עמרם, הדתי המזויף מהעונה הראשונה?

    בן הרוש: "היה לי קל לוותר עליו, כי היה לי הרבה דברים על הראש ולא רציתי להעמיס על עצמי יותר מדי. נורא רצינו את יהודית כעוזרת בית ועכשיו היא עברה מלבן לשחור, הרי עמרם תמיד רצה שהכל יהיה לבן, כי הוא לא רוצה להיות שחור".

     

    ברור לך שאתה אומר דברים שאם שם משפחתך היה רבינוביץ' לא היית מסוגל לומר אותם?

    בן הרוש: "אולי, אבל אני בן הרוש אמיתי, מרוקאי הארדקור משני הצדדים ומותר לי, זה כיף. אנחנו מדברים על הגזענות של החברה כולה. והיא עדיין נורא גזענית, תראי את המצב של האתיופים והרוסים, וכשקופאית בסופר מעצבנת אותך אתה עדיין מסנן 'רוסייה מסריחה'. אז בסדר, לכאורה התקדמנו, ואני נשוי לאשכנזייה, אבל זה לא באמת. אתה עדיין נחשב במדינה הזו או מרוקאי עצבני או אשכנזי עוף מכובס. לא ויתרנו על זה".

     

    גוטליב: "אני שונא גזענים ואני יכול להראות אותם בצורה מצחיקה, כסאטירה. אבל אנחנו באמת מנסים להתעסק בדברים מאוד אנושיים וזה מה שחזק בסדרה הזו. התגובות האלה, זה שזקנות פולניות חושבות שערבים זה לא נעים, זה משהו מאוד אנושי ורגשי מהחיים שלנו".

     

    כשאתם מראים דמוית מזרחיות נלעגות זה בהפוך על הפוך?

    בן הרוש: "יש פה הפוך על הפוך וגם המון אמת. באופן אישי חוויתי גזענות כילד בצורה הכי בוטה. גדלתי בשכונת רמת אליהו בראשון לציון, ויום אחד החליטו לעשות אינטגרציה עם הילדים מהעיר ובאנו לכיתות ריקות, התברר שההורים לא שלחו את הילדים שלהם כי לא הסכימו שילמדו איתנו. זו פעם ראשונה שחטפתי

     את הבומבה של הלייף, שחושבים שאני לא שווה, לא ראוי, לא רצוי. מאז נלחמתי והתעסקתי בזה, והפכתי לפוליטיקאי, ראש מועצת תלמידים והפרלמנט העירוני, רציתי להראות שאנחנו שווים, אבל היה בזה משהו של לרצות וגם זה לא בריא. הצורך הזה להוכיח את עצמי כל הזמן".

     

    ובכל זאת אתה לועג גם לעדתך שלך.

    בן הרוש: "נכון, אני לועג גם למזרחים, כי הם תמיד מתוסכלים. אבא שלי תמיד היה אומר לדודים שלי, תפסיקו לבכות ולהגיד שדפקו אותי, תוכיחו שאתם שווים. עמרם היה מבוסס על אלה שרק בוכים ולא עושים שום דבר. יש לי ביקורת גם על המזרחים, ועל תופעה של אפליה מתקנת מדי. כמו הסיפור של המוזיקה המזרחית שהשתלטה, ועכשיו כל אחר יכול להגיד, 'מי אתה, אביב גפן, יא אשכנזי רקוב?'. אבל הסדרה מדברת על משהו יותר רחב, והיא על זה שאנחנו עם שלא מפרגן. ישראלים ויהודים לא יודעים לפרגן, לא לממשלה שלנו, לא למנהיגים, לא לעצמנו. אתה רוצה שמישהו יצליח אבל כשזה קורה אתה עומד עם נבוט, למה מיהו הזבל הזה? אנחנו אוכלים זה את זה. גם בברנז'ה".

     

    גוטליב: "אני מסכים. זו חברה מפוררת. אני לא יודע איך יהיה לזה סוף, אבל כרגע אנחנו לא חיים זה ביחד עם זה".

     

    בן הרוש: "הבניין הוא מיקרוקוסמוס לעם ומי שיטען אחרת אתווכח איתו עד זוב דם. אנחנו לא מקבלים זה את זה, כולם צועקים על כולם, ומה שקרה עם החרדים רק ממחיש את זה".

     

    לגור בבניין יוקרה כמו מירי זה משהו שמדבר אליכם?

    גוטליב: "אני לא מכיר אף אחד שגר בבניינים כאלה, וזה לא עשה לי חשק. יש שם תחושת ניכור בחיים בבניין עצום כזה. אני בכל מקרה מעדיף את הבית שלי בצהלה".

     

    בצהלה יש לך חברים?

    גוטליב: "יש לי חברות".

     

    עוד נגיע לסיפורי "גוטליב והבנות", נעמוד על המתח בין הסלב הדוהר והרווק ההולל, לבין הנשוי פלוס שניים שהינו בן הרוש. אבל בינתיים עלינו להידרש להרמה דחופה יותר להנחתה, שגוטליב העניק בראיון האחרון למוסף "7 ימים". הוא התוודה שם כי במסגרת חוזה הטאלנט שלו ברשת, הוא משלם על דברים שהוא שמח לעשות על ידי השתתפות בכאלה שהוא פחות שמח לעשות - נגיד, "קצר משפחתי", הפאנל המשומש בהנחייתו, שרשת הורידה מהמסכים לקראת המונדיאל. גוטליב הפך בשנים האחרונות לטיפוס די אהוב, מקסם את מניירות החנון הלא מזיק לכדי כריזמה שמחזיקה צופה, אבל יש משהו בהתנהלותו המקצועית שנראה מנותק מהפרויקטים שהוא מוביל, בין אם ב"עד כאן" של yes, או ב"שבוע סוף".

     

    ובעוד גוטליב גורף את הכספים הגדולים כשכיר חרב, ארז בן הרוש עובד קשה מאוד. כאשר ראיינתי אותו ל"פנאי פלוס" בפעם האחרונה לפני שלוש שנים, הוא קידם את התוכנית האחרונה שבה שימש כשחקן, "חמישה גברים וחתונה", והרהר בפרויקט נוסף עם מיכאל הנגבי אחרי השעשועון שלהם "פפראצי" - מאז הוא הקדיש את עצמו רק ל"אחד העם 101", פרש ממשרד ההפקות ג'יני שבו היה שותף, וכבר לא חולם על כוכבות טלוויזיונית כמו פעם.

     

    "כשהבנו שהתוכנית יוצאת לדרך, ושאני גם אביים אותה, זו נהייתה עבודת היום שלי. הפסדתי את התחתונים על זה, אבל הייתי חייב להתמקד ולעשות רק את זה, רק את זה, שהראש לא יתפזר. היה לזה מחיר כלכלי. היו שנתיים לא פשוטות. אבל אשתי פרנסה אותנו מהמכון לפילאטיס והיה בסדר".

     

    ובינתיים אתה, גוטליב, מכרת את נשמתך למפעלי הפאנלים.

    גוטליב: "יש כל מיני סוגים של תוכניות בידור והומור ואני מעדיף תוכניות קיצוניות. האופציות לעשות אותן קשורות גם במזל וגם בנכונות של גוף השידור באותו רגע, לשדר משהו מופרע. ואני בטוח שאם רוצים לפנות לקהל הכי רחב, צריך לעשות דברים שהם לא מאוד קיצוניים. דברים מופרעים נעשים רק במקרים מאוד ספציפיים או בערוצי נישה. לקהל הרחב ולהתנהלות היומיומית של רשת ושלי, אני צריך לעשות גם דברים שהם לא שיא ההומור שלי".

     

    אבל העבודה שלך זה להראות שאתה נהנה.

    גוטליב: "מה ראית, פרק אחד מ'קצר משפחתי'? זה מאוד משתפר והאווירה שלנו גם שם מאוד חברית על הסט. אני חייב להגיד שבמקצוע הזה יש קושי. אתה צריך להיראות נהנה ומצחיק וללמוד טקסטים ולקום מוקדם גם אם אתמול בילית עד מאוחר עם בר רפאלי. יש דברים קשים. אני מוכן לשלם את המחיר ואוהב לעשות את זה".

     

    • את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אורי גוטליב
    צילום: אוהד רומנו
    ארז בן הרוש
    צילום: אוהד רומנו
    7 לילות
    מומלצים