גלקטיקוס

בכל מקום מדברים היום על המונדיאל. בשיחות הברזייה בבתי הספר, בארוחות הצהריים במקומות העבודה ואפילו מי שהולך ללוויה מתעדכן ב־SMSים בזמן "הקדיש" על השער האחרון של דויד וייה. אפילו שילוב קטלני של פרוץ מלחמת עולם שלישית והצעת נישואין (אמיתית) של ליאו לבר לא יזיזו אותנו מלדון במכונה הגרמנית ובקריסה של ברזיל.

תתפלאו לשמוע איפה לא נאמרת אפילו מילה אחת על חגיגת הכדורגל הכלל עולמית - רחבת הכניסה לאולפנים של ערוץ הספורט בתל אביב. כן, תאמינו או לא, אחד ממרכזי הפולחן של הספורט בישראל עסק בשעת ערב מאוחרת של יום רביעי שעבר בנושאים אחרים לגמרי - הפסקת החשמל שהיתה באותו ערב ב"כוכב נולד", למשל. באותו ערב לא התקיימו משחקים בדרום אפריקה ומיליוני גברים ניסו לאתר מחדש את כישורי השיחה שלהם, אלה שלא כוללים את המילים: "תעביר", "את" ו"הגרעינים". אבל מי צריך כדור כשיש את צביקה הדר? הרי אם נתאמץ נמצא קווי דמיון בין "כוכב נולד" למונדיאל - בשניהם למשל יש חבר'ה צעירים שיתנו הכל כדי להגיע לגמר, חבורת שופטים שלא מפסיקה לעשות טעויות היסטריות ומרדונה אחד שהכל יהיה פחות מעניין בלעדיו. טוב, במקרה של קשת זו דנה אינטרנשיונל, אבל תודו שבשני המקרים לא תתפלאו אם אחד מהם יבוא לבוש בנוצות.

ברחבת הכניסה לערוץ הספורט יושבים רן תלם, סמנכ"ל התוכניות של קשת, שהגיע לכאן היום על תקן אורח יחד עם השחקן דוד קיגלר ("שבוע סוף"), ודוד ליפשיץ, עד כה בעיקר הכותב הראשי של "ארץ נהדרת" ומעכשיו גם טאלנט בזכות עצמו כמנחה התוכנית "מונדיאל ביציע - כל העולם נגדנו".

מי ייתן תחרות לקוף? מימין: קיגלר, תלם, פרידמן וליפשיץ

(צילומים: רפי דלויה)

עשר דקות לפני תחילת התוכנית ושלושתם עדיין שם, לא אומרים מילה על כדורגל, מחליפים אפליקציות באייפון. "תראה משהו מגניב", אומר תלם ומזיז את אצבעותיו במהירות על המסך הקטן, "זה מסור שאתה מקרב אליו את האצבע והוא מתחיל להשפריץ דם לכל עבר כאילו נופלת לך האצבע". ליפשיץ, כולו מלא בהתרשמות עזה, מבקש לינק ואומר: "הבת הקטנה שלי מבקשת ממני לקנות לה מכשיר ואני מתלבט, אני לא יודע אם היא בגיל המתאים לזה".

"מונדיאל ביציע" נולדה אחרי שבערוץ הספורט חיפשו דרך לספק למנויי ערוצי הפרימיום שלהם (5 פלוס לייב) מנת מונדיאל מתבקשת. בגלל שהמשחקים חזרו השנה לאחר שנות גלות ארוכות אל הערוץ הראשון, הלכו בערוץ הספורט על תוכנית בידור קלילה שגם תחליף את "יציע העיתונות" בימי הפגרה, גם תמשוך קומיקאים מהשורה הראשונה והכי חשוב - תגרום למריאנו לחזור לחיקוי האלמותי של מרדונה. ואיך משכנעים את כל אלה לבוא בחצות הליל בתשלום סמלי ובלי סוללת כותבים מאחוריהם? מביאים מישהו שהם חייבים לו טובה, שלא יוכלו לסרב להזמנה שלו כי יידעו שזה יתנקם בהם יום אחד. כאן נכנס לתמונה דוד ליפשיץ.

אחרי שזכה בפרס האקדמיה על "ארץ נהדרת", שעם יוצריה הוא נמנה, כתב עבור "חלומות בהקיציס", "מסודרים", "החטא ועונשו" ו"אלי נגד העולם" הגיע זמנו לפרוץ גם מול המצלמה. טוב, לא מדובר עדיין בפריצה בסדר גודל קיציסי, אבל גם תוכנית לייט נייט בערוץ ספורט בתשלום זו התחלה. "עשו אייטם על הומור בכדורגל השנה והתארחתי באולפן ליגת האלופות", הוא נזכר, "היה נורא נחמד אז התחלנו לדבר על משהו עם המשכיות. התחלנו לזרוק שמות של מגישים כי בכלל לא חשבנו שזה יהיה אני ואז התחלתי לחשוב שבעצם למה לא, שיהיה מגניב אם אני אהיה גם המגיש".

כמעט כמו בטריבונה

איך המעבר לצד השני של המצלמה?

"בפיילוט היתה בעתה, בשידור הראשון כבר השתפר קצת ובשידור השלישי אני יכול לשבת על הגג מלא בביטחון כי אני שולט בחומר. כל פיפס בתוכנית הוא שלי ואלה שבאים להתארח הם החברים שלי, למעשה זה כמו להזמין אותם לראות משחק אצלי בבית ולצלם את זה".

זו התוכנית הראשונה שאתה מגיש והלכתם על שידור חי.

"בהתחלה ביקשתי מהסוכן שלי לדרוש שהשידור לא יהיה חי, אבל בסופו של דבר זה כיף כי קורים פה דברים מגניבים ולא צריך להיות מדויקים. אני בא ב'ארץ' מהתחום המדויק מאוד וזה כיף לשבור שגרה ככה".

ואם הסיפור של האיש השנון מאחורי הקלעים שפורץ לתודעה הציבורית בתוכנית משעשעת נשמע לכם מוכר מתוכנית אחרת שעלתה לא מזמן, אז כן. בהחלט יש פה כמה קווי דמיון מאוד ברורים בינו לבין חברו שי שטרן ("אל תשאל"). "אני מבין למה אתה רואה דמיון", אומר ליפשיץ, "גם הבאתי אותו לתוכנית, אני משתדל להביא לפה חברים שלי שאוהבים ספורט וכדורגל. קח את מריאנו לדוגמה, בשבילו זו היתה הזדמנות לעשות את מרדונה וגם ללכת יותר רחוק מבערוץ 2 וגם להיות יותר ספציפי בענייני כדורגל, כי פה כולם מבינים".

מאוחר יותר, מאחורי הקלעים, יספר ליפשיץ לקיגלר על הביקור של שטרן מזווית קצת אחרת. "הוא הפך לחצי סלב אז אמרתי, 'יאללה בואו נביא אותו לפה', חשבתי שיהיה לו הרבה ביטחון כי הוא רגיל כבר למצלמה ופתאום אני שואל שאלה והוא בולע את הלשון, עונה תשובות קצרות, לא מצליח להשלים משפטים".

אסף (אלברט) כשר, עורך "יציע העיתונות" ביומיום ו"מונדיאל ביציע" בימי מלחמה אלה, לוקח אותי לצד, מנסה להסביר לי בכמה מילים לשם מה התכנסנו. "אנשים חכמים שמדברים על המונדיאל", הוא מגדיר ומיד מסתייג אחרי שמבחין במבט התוהה שלי. "מדובר בקומיקאים שבאים לדבר על מה שהם אוהבים, על כדורגל וכל מי שהגיע לפה הוא קודם כל חולה על המשחק הזה. זו הזדמנות חד פעמית בשבילם להשתתף ב'יציע' עם כל העצבים והמתח של המונדיאל".

אף אחד מהם לא יגיע לטונים של רון קופמן.

"זה יכול בקלות גם להגיע לצעקות וירידות הדדיות. טוב, תשמע, לא יהיו פה טונים כאלה גבוהים בגלל שבכל זאת, זה לא כדורגל ישראלי, זה עדיין משהו מהעולם וקצת פחות אכפת לנו אבל עדיין תראה פה הרבה ויכוחים".

רגע לפני שנכנסים לאולפן הפאנליסטים נראים כאילו עוד רגע הם יוצאים למפגש של החבר'ה מטירונות שריון מחזור 1984 בחומוסייה הקרובה. כפכפים, חולצות טי שירט צבעוניות וג'ינסים מרופטים מרכיבים את קולקציית "הקומיקאי החדש שלא מודע לעצמו", ואני תוהה מתי כבר הם יחליפו בגדים. ובכן, הם לא. "אני לא יודע אם לשים את החולצה הלבנה שהבאתי מהבית או להישאר בטי שירט שאני לובש עכשיו", מתייעץ קיגלר בקול. אני מתפלל עמוק בלב שקול ההיגיון ייצא מהפה של אחד הנוכחים אבל זה לא עובד, כולם תומכים באופציית ה"שוק". "טוב, אשאר עם מה שאני לובש עכשיו, אולי אחר כך באחד הקטעים הקומיים אלבש את החולצה הלבנה", מסכם קיגלר וקובר את תקוותי האחרונות לטיפת אסתטיקה פה הלילה. "מעולם לא התאספו רבים כל כך כדי לעשות משהו שיצפו בו מעטים כל כך", מסכם תלם ושוב כולם מהנהנים בהסכמה.

למי שלא זכה עד היום לצפות בפלא שנקרא "יציע העיתונות", שעליה מבוססת "מונדיאל ביציע", נספר שמדובר בתוכנית שבה מגיש (ניב רסקין) וצוות פרשנים (שלמה שרף, רון קופמן, אלי סהר, אלי אוחנה - בכל פעם שניים) צועקים זה על זה ובין לבין זורקים כמה מילים על ספורט. לכל נושא שעליו מדברים יש הקצבת זמן שבסופה מגיע הגונג ולא באמת חשוב מה הנושא שכתוב על המסך, הם ידברו על מה שהם רוצים. גם כאן הקונספט דומה, רק עם כמה הבדלים - בין הדיונים משובצים ראיונות מוקלטים מראש של ליפשיץ עם דמויות מפתח כמו מיסטר מיאגי, המנטור הקשיש של קארטה קיד, בגילומו של אלי פיניש, מרדונה (מריאנו), ווין רוני (קיגלר) ואחרים. הבדל נוסף: לא משנה מה הנושא שמופיע על המסך, הבדיחות של שגיב פרידמן, להלן הסיידקיק, משבצת שלא קיימת ביציע המקורי, יעסקו במידע שהוא מצא בוויקיפדיה. בדקות שלפני השידור הוא עוד מציץ בדף הקטן שהוא הכין בבית, מנסה על עצמו את הפאנצ'ים, מחדד ומתקן, מוודא שיש מספיק בדיחות על פרשן הערוץ הראשון רן בן שמעון ופועלו. "כאן כל הזמן יורדים עליי שאני מדבר יותר מדי על רן בן שמעון", הוא מסביר לי, "אבל בסופו של דבר זה מה שהעם רוצה לשמוע וכאן לא מבינים".

תלם, כבר שנים ארוכות כבר מאחורי הקלעים, מגיע לאולפן בלי דפים, נדמה גם שהוא לא התכונן יותר מדי לשידור הזה. "יופי של עבודת מעברונים אתם עושים פה. התאחדות רופאי השיניים לא היתה עושה את זה יותר טוב מכם".

פרידמן: "חבר'ה, כבר חצות ועוד לא אמרתי שום דבר על רן בן שמעון, אז תרשו לי. כשהוא הגיע לאפריקה אז מיד חשבו שהוא אחת החיות והכניסו אותו לספארי".

קיגלר: "אני לא מאמין, אתה ממחזר את הבדיחות מ'הרצועה'! זה כמו שאז היית בא כל יום עם אותו סנדוויץ' שניצל ואוכל אותו בצד, ככה פה אתה חוזר על הבדיחות האלה".

אווירת שכונה שוררת בסט, יש בזה משהו חינני, משוחרר יותר, נדמה שאף אחד לא לוקח ברצינות את מה שקורה פה, לא מאמין שיש באמת מישהו שיושב בבית וצופה בה. "הולנדים זה כמו ג'וינט", מתבדח פרידמן ולפני שהוא מסיים להשלים את הבדיחה הזאת הוא כבר עובר לבאה ומכריז ש"הגרמנים זה כמו דן מנו שכולם שונאים. ברזיל וארגנטינה זה כמו התחרות שהיתה בין שירי מימון לנינט".

בדיחה אחרי בדיחה הוא זורק לחלל האוויר, חלק עובדות, חלק אחר פחות ויש גם כאלה שאפילו ציפי שביט היתה מתביישת להגיד במופעים שלה ותאמינו לי, זו רמה אחת לפני בדיחות ביידיש. "משחק אימון נגד ישראל זה כמו אוננות לפני דייט", הוא מנסה שוב, "כשאתה מגיע לדבר האמיתי אתה כבר רגוע. ומה זה פרגוואי? זה כמו שאורי גוטליב מסתובב עם שתי כוסיות משני הצדדים ואתה לא מבין למה זה מגיע לו".

• את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"