עדיין נלחצת

יום ההולדת ה־60 של פסטיבל הקולנוע של ברלין, שנחגג בחודש פברואר האחרון, היה עגמומי, מושלג וקודר. הסרטים היו רציניים, כבדים, דרמטיים ונוקבים, ועסקו בכל מה שרע בעולם. המסיבה שנמשכה עשרה ימים היתה כמעט נטולת גלאם הוליוודי. מי שסיפקו את האתנחתה הקומית הבודדה באירוע היו אנשי הסרט "תני בבקשה", קומדיה חיננית של הבמאית ניקול הולופסנר ("חברות עם כסף"), שמצליחה לשעשע על אף עיסוקה בנושאים לא פשוטים כמו זקנה וסרטן.

כוכבות הסרט, קתרין קינר ורבקה הול ("ויקי כריסטינה ברצלונה"), הצליחו לחמם את האווירה כשצעדו על השטיח האדום, אבל מי שבאמת הלהיטה את הרוחות היתה אמנדה פיט ("2012") שמשכה את תשומת לב הצלמים. פיט הגיעה לברלין בהריון מתקדם, ולמרות הקור העז שוטטה בנון שלנטיות על השטיח, בשמלה לבנה קלילה מעוטרת בהדפסים, בעוד חברותיה התכרבלו במעילים עבים.

מאז ברלין הספיקה פיט בת ה־38 ללדת, ואילו מפיקי "תני בבקשה" נתנו משום מה הוראה למפיצי הסרט בישראל לגנוז אותו. אקט תמוה לכל הדעות, מאחר שיש לו פוטנציאל להצליח. לאור העובדה הזו כדאי לכם לתפוס אותו בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, שייפתח בסוף השבוע הנוכחי.

"דמות נהדרת, מצחיקה, לוזרית, טראגית". פיט ורבקה הול ב"תני בבקשה"

"תני בבקשה" עוסק בזוג ניו יורקי (קינר ואוליבר פלאט) שנוהג לרכוש רהיטים ישנים מילדיהם של זקנים, שזה עתה מתו, ואז למכור אותם כפריטי רטרו במחירים מופקעים. בני הזוג, שרוצים להרחיב את דירתם, קונים את הדירה הסמוכה, בתקווה שהשכנה תמות בהקדם, אבל מה לעשות שבת ה־90 מסרבת לרצות אותם ונאחזת בחיים.

במהלך העלילה נרקם קשר בין בני הזוג לשתי נכדותיה של השכנה הקשישה: האחת (הול) נדיבה וטובת לב והשנייה (פיט) אנוכית ומרוכזת בעצמה. "הצטרפתי ל'תני בבקשה' בגלל שאני מאוהבת בעבודה של ניקול כבר הרבה זמן", סיפרה פיט, כשראיינתי אותה במהלך הפסטיבל. "ניקול היא אחת הבמאיות הטובות ביותר שצמחו בשנים האחרונות. תמיד הערצתי אותה מרחוק ופעם גם נבחנתי לאחד הסרטים שלה, אבל לא התקבלתי. זה היה אודישן גרוע ומביך, ואני מעדיפה לא לדבר על זה. מאז נתקלתי בניקול בכמה מסיבות וניסיתי להביע את הערצתי אליה. כשקראתי את התסריט של 'תני בבקשה', רדפתי אחריה בטירוף. בסוף ניקול נתנה לי את התפקיד".

שאבת השראה לתפקיד ממישהי בסביבתך הקרובה?

"לא ממש. ברגע שקראתי את התסריט הבנתי שמדובר בדמות נהדרת ומאוד מצחיקה שאוכל להתחבר אליה, למרות שאף פעם לא עשיתי מישהי כמוה. אפשר להגיד שהיא לוזרית, ושהיתה לה התבגרות טראגית. הרגשתי שהיא לא מתכוונת להיות מרושעת, אבל לפעמים היא לא מצנזרת את עצמה".

איך זה לעבוד על סט שיש בו כל כך הרבה בנות?

"כולם חושבים שהיתה בינינו תחרות או שהלכנו מכות. אבל זה היה בדיוק ההפך. מאחר שההפקה היתה צנועה, עמד לרשותנו חדר אחד בלבד שבו בילינו בזמן ההמתנה, ומאוד נהנו להיות ביחד. קתרין ואני פשוט התאהבנו זו בזו".

פיט נולדה בניו יורק לעובדת סוציאלית יהודייה ולעורך דין המתמחה בדיני תאגידים. אחרי שלמדה בבית ספר המשתייך לדת הקווייקרית (בהתאם לאמונתו של אביה), המשיכה ללימודי תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת קולומביה. אלא שאז ניסתה כמה שיעורי המשחק, ומצאה את ייעודה. "בניגוד להרבה אנשים

 בתעשייה, לא התחלתי את הקריירה בגיל צעיר ואני חושבת שזה יתרון, בגלל שאתה יותר בשל ופחות לחוץ ונאיבי", סבורה פיט. "כשאתה בן 14, קשה להתמודד עם הקשיים הכרוכים בקריירה הזאת, עם הדחיות והלחצים. טוב שזה נחסך ממני. בשנות ה־20 שלי היה לי הרבה יותר חופש לחפש את עצמי, ללמוד, להשתולל ולעשות מה שאני רוצה, בלי כל המחויבויות והקשיים של שחקנים".

פיט פרצה בשנת 2000 עם הלהיט "ללכת על הכל", שבו שיחקה לצד ברוס וויליס ומתיו פרי - לפני כן עבדה בעיקר בטלוויזיה. באותה שנה שיבץ אותה המגזין "פיפל", ברשימת "50 האנשים היפים ביותר בעולם" וב־2003 היא השתתפה בשובר קופות נוסף: "באהבה אין חוקים", שבו גילמה את חברתו של ג'ק ניקולסון. "ג'ק הוא איש איום ונורא", היא מתלוצצת. "זה היה כל כך מפחיד לעבוד לצידו של מיתוס כזה. למרות הניסיון שלי, ולמרות שיצא לי כבר לעבוד עם כוכבים גדולים, אני עדיין נלחצת ביום הראשון של הצילומים, כשאני צריכה לעבוד מול אנשים שאני מעריצה ואוהבת כמו ג'ק או קתרין קינר, ואז קשה שלא לפתח חששות ולומר לעצמך: 'ומה יהיה אם אני אפשל ואדפוק את הסצנה? ומה יקרה אם קתרין תחשוב שאני גרועה?'. יש אנשים שאומרים לך: 'זה דווקא נהדר להיות עצבנית, זה תורם לעבודה ולתפקיד', אבל לפעמים עצבנות כזאת יכולה להזיק ולפגוע במשחק".

מה הגישה שלך לפרסים כמו אמי ואוסקר?

"אני לא חושבת על פרסים. אם הייתי חושבת על פסלונים, לא הייתי לוקחת חלק נכבד מההצעות שאני מקבלת".

כאילו כדי לחזק את מה שאמרה, פיט מעידה כי היא נהנית להופיע בסרטים עצמאים זעומי תקציב, כמו גם בסדרות טלוויזיה איכותיות כמו "סטודיו 60" (שזכתה להערכה רבה, אבל ירדה אחרי עונה אחת בלבד בשל הרייטינג הנמוך) וכמובן גם בהפקות הוליוודית גדולות, כמו סרט האסונות המצליח "2012" שמככב עכשיו בספריות הדי.וי.די. מבחינתה ההבדל העיקרי הוא בתנאים: "כשאני מופיעה בסרט דל תקציב כמו 'תני בבקשה', אין לי קרוון, לא משלמים לי הרבה, לוח הזמנים צפוף ואנחנו צריכים לצלם מהר, אבל אני דווקא אוהבת את הלחץ הזה. לפחות אין את ההמתנות הארוכות שיש בהפקות גדולות, בהן אתה משתדל להירגע, ובמקביל מנסה להישאר ממוקד, ורוב הזמן אתם בעצם משתעמם".

פיט נשואה לתסריטאי המוערך והעסוק דייוויד בניוף ("רודף העפיפונים", "טרויה"). הם הכירו בבליינד דייט, התאהבו והתחתנו. מאז הם הספיקו להביא שתי בנות לעולם.

את ובעלך דנים בתסריטים שאת מקבלת?

"כן, יש לי בבית כל מה שאני צריכה - אנחנו בהחלט דנים בעבודה שלי ובבחירת התסריטים. עד לאחרונה עבדנו בנפרד ופיצלנו כוחות, אבל עכשיו אנחנו מעוניינים לשתף פעולה. אנחנו מנסים לגרום לזה לקרות ואני מקווה שזה אכן יקרה".

במה עוסק התסריט שעליו אתם עובדים?

"זה עדיין מעורפל. רק התחלנו לעבוד על הפרויקט ואנחנו בראשית התהליך, לכן אני עדיין לא יכולה לדבר על כך".

היית רוצה שההבנות שלכם ילכו בעקבותיכם וייכנסו לשואוביז?

"לא!".

חוששני שזה יהיה בלתי נמנע.

"עוד נראה. לפעמים אנחנו חושבים שלבתי הבכורה יש כישורי משחק ולפעמים אנחנו חושבים שלא, אבל היא צריכה ללכת קודם לבית ספר ואז נראה".