בהתערבות המשפחה שלה, היא עזבה אותי
היא הושיבה אותי על הספה והניחה לפניי חבילת הסברים בנויה לתלפיות, ממש מלאכת מחשבת של מגדל קלפים. הביאה טיעונים מן הגורן ונימוקים מן היקב. תחילה האזנתי ברוב קשב וכרגיל שתיתי את דבריה בצמא, אבל הבנתי עד מהרה
למען האמת, יש לי אמנם ניחוש לגמרי לא רע, אבל משהו בי מסרב להאמין שאכן יש באמת דברים כאלה במציאות. הפעלה מרחוק, התערבות בוטה, שלא לומר אלימה, של קרובת משפחה, במטרה לגדוע קשר אהבה? "אין דברים כאלה", כך תמיד אמרה, כשעדיין ראתה ביחסינו מקור לגאווה.
לא, לא היו סימנים מקדימים ולא היתה כתובת על הקיר. כלומר, יש סיכוי קלוש שאולי היתה, אבל לא במקום שבן תמותה רגיל יכול היה לקרוא. בדרך כלל, הכל מתברר בדיעבד. אבל באופן מתעתע למדי, לא כל כך במקרה הזה. היא הושיבה אותי על הספה והניחה לפניי חבילת הסברים בנויה לתלפיות, ממש מלאכת מחשבת של מגדל קלפים. הביאה טיעונים מן הגורן ונימוקים מן היקב. תחילה האזנתי ברוב קשב וכרגיל שתיתי את דבריה בצמא, אבל הבנתי עד מהרה…
פגישה גופנית מאוד, עם הרבה מגע רך ונשיקות
הכל התחיל באוקטובר, כשהקיץ עדיין התעקש להישאר עוד מעט קט בטרם יפנה את מקומו לסתיו. פגשתי אותה ביומו האחרון של החג. פגישה של התחלה בצל מוות וקמילה. פגישה גופנית מאוד, עם הרבה מגע רך ונשיקות ולא פחות מזה – שתיקות. שיחות למכביר כבר היו בטלפון. שרטטנו שם את קווי יחסינו, במעגלים מעגלים חופפים ונפגשים וגם קצת נפרדים. הלבד עם היחד, המרחב שלי ושלה ושל שנינו – הכל באומץ ובלי פחד. אילו רק ידעתי.
ידענו ימים רבים של אושר. טוב, לפחות אני. מעין תחושה של חיבור מדהים עם שפע נתינה הדדית ועתיד נעים וחמים של שניים שכבר יודעים מה הם רוצים בחיים. כך לפחות זה נראה. היו לנו שיחות רבות ומרתקות על נושאים רבים מספור. היא תמיד ידעה להציג זווית ראייה חדשה, מחכימה ומעניינת. היא אמנם לא היתה משכילה עם תעודה אקדמית, אבל התברכה בראש חכם וחושב וגם במה שהאמנתי אז - לב כה רך ואוהב. רק על ענייני הרגש, כך אמרה, קצת קשה לה לדבר, כי אינה רגילה. אבל היא ידעה לגעת, להתרגש, להתפעל, או לפחות לכאורה. היא הניחה לפניי כבקשה את תפקיד ההובלה. ביקשה ש"אפתח לה דלתות" ואשחרר לה מטלות, כדי שתשתלב ותרגיש בבית.
היא אמרה אז שלא אכפת לה היכן נגור, אפילו באוהל
הדבר לא תמיד היה קל, אבל נעשה במאמץ רב ובאהבה. היא לא מיד עברה לגור איתי – החוזה בדירתה הקודמת טרם פג והמלאכה בעבודתה עדיין היתה רבה – אבל היא ניצלה כל רגע של פנאי ובאה. ממכאובי הגעגועים אל האושר והעונג שביחד. היא אמרה אז שלא אכפת לה היכן נגור, אפילו באוהל, ובלבד שנחיה יחדיו.
כן, היו לה קשיים לא פשוטים עם אותה בת משפחה קרובה, שהעמידה עצמה בתלות חצופה, שלא לומר עלובה, וללא בושה ביני ובינה. היא אפילו נסעה לה יום אחד לכינוס משפחתי ללבן דברים מקרוב. ואז שבה. אמרה שהמצב עגום וטענה שהיא זקוקה שמישהו יאמר לה שאינה מאושרת, שיקיש על ראשה וישאל "יש שם מישהו?" היא הזכירה לי שעברה לגור איתי באזור ממנו היא כה סולדת.
טעם מוכר ומר החל מחלחל בפי. האם באמת אינה זוכרת איך בשיקול דעת, עם לא מעט להט, שכנעה אותי שכאן ואפילו באוהל נכון לנו לעת עתה לשכון? היא הוסיפה ברצינות כמעט תהומית שאנחנו הרי לא מתאימים ואיך שנינו בעצם מחפשים דברים שונים.
השתוממתי איך היא מתיימרת לדעת לכאורה בצורה כה ברורה ולקבוע בעבורי מה אני מחפש, שזה ממש לא היא. ואולי היא ידעה משהו שאני טרם ידעתי… היא סיפרה גם, על דרך ההדגמה, או שמא במכוון בהגזמה, כמה היא אוהבת לנסוע ולנהוג, למען ההנאה והכיף, מבלי להביט בשעון או לספור קילומטרים. אבל צפירה אחת, אמרה, מספיקה לה כדי שתרצה לשוב מיד הביתה. מוזר, ניקרה בראשי כל העת המחשבה, כמה גם זה לא נשמע לי מוכר.
חשבתי איך לטענתה כשלתי מלהביא עצמי לקשר, לחדש ולסקרן, בעוד שהיא תמיד התעקשה: "תגיד אתה". ולא עזרו לי תחנוניי: "תגידי באמת מה את מעדיפה", היא תמיד ענתה: "זה מצויין וגם זה נפלא, אז תחליט אתה". המשיכה לשתוק וכמעט תמיד מיאנה לגלות. אני תמיד הקפדתי בשמחה רבה ובלב חפץ ושלם לחלוק עמה חוויות ומחשבות, חלומות, זכרונות ואפילו קמצוצי סודות. לפתוח בפניה את עולמי ולהתיר לה להיכנס לשם.
היא אמרה באותה שיחה עוד דברים, שנשמעו לי קצת כמו הגזמה, או לפחות הדרכה מאוחרת. "נחמד שאתה דואג לי וגם מרבה להכין לי קפה שאני אוהבת, אבל ספר לי משהו מעניין – זה מה שבאמת מעשיר את המרחב המשותף שלנו ולא רביצה משותפת וחסרת תוחלת על הספה". היא התנדבה לקבל אחריות על התלהבות יתרה, שעתה נראית בעיניה שלא במקומה.
הרגשתי איך קיבתי אט אט מתהפכת. אמרתי לה שבכל תקופתנו יחד, בעצם לא זכיתי ללמוד באמת להכירה. אם ישאלו אותי, לא אדע להשיב מה היא אוהבת ומה היא בהחלט מעדיפה.
"אני מבינה מה אתה אומר", הגיבה בפעם המי-יודע-כמה, מתאמצת לחפות על מבוכתה. לסיכום היא קבעה, שלא נוכל למצוא מקום לגור בו שיהיה פשרה הוגנת, "כי אני לא אהיה מאושרת, ואתה תהיה סתם אומלל". היא הבהירה מיד שאין טעם לנסות מחדש, שהיא אינה רואה איך ניתן לגשר על הפערים, ועל כן, אין מנוס – היא הולכת.
המטרה כבר סומנה סביב כל החיצים שסודרו מבעוד מועד
השעות נקפו והשיחה הפכה מייגעת, מפני שהמטרה כבר סומנה סביב כל החיצים שסודרו מבעוד מועד להצדיקה. החלטנו על הפסקה. היא אמרה שטיעוניי (שהפריכו אחד לאחד כמעט את כל נימוקיה) הותירו בה בלבול גדול, ועל כן מבקשת שהות לעכל את דבריי. הבטיחה שתחשוב ועד בוקר תשוב אליי עם תשובה. ויתרתי על ארוחת ערב ונפניתי לאמבטיה להתרחץ. משם שמעתי אותה משוחחת בשקט בטלפון (עם אותו בן משפחה קרוב), מן הסתם לא על בעיית הרעב בעולם השלישי.
כשחזרתי לסלון, היא יצאה ממנו עם הטלפון. לא רצתה שאשמע. הלכתי לחדר השינה לקרוא מעט, לעכל ולהירגע. היא סיימה את השיחה עד מהרה וניגשה אליי לבשר לי שבכל זאת נפלה החלטה.
למחרת עזבה וחזרה לחיבוק הדב של משפחתה החמימה, הדביקה והמחניקה.
סוכנים רדומים (גם אם הם בני משפחה קרובים) כנראה לא באמת נמים.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על פרידה
