תשאירי לי מקום לחבק אותך

זהו עולם קטן, כידוע. מדינת ישראל קטנה עוד יותר וכביש עכו-חיפה הוא מרחב מצומצם פי כמה. ובכל-זאת, אותו מרחב תָחום מהווה את ציר העלילה המרכזי ברומן "מקום לאהבה אחת" מאת כלנית וסר-אוחיון (הוצאת בבל). דווקא מתוך הצמצום מעלה וסר-אוחיון שלושה קולות נשיים, שלושה סיפורים של כאב, אובדן ותלישות, שלוש נשים שחייהן מצטלבים וקשורים באופן זה או אחר ללא ידיעתן.

נעמי היא אישה מבוגרת שבנה היחיד נהרג בתאונת אופנוע מסתורית לפני שנים רבות. מאותו לילה בו אירעה התאונה החלה לצעוד בכביש הראשי בין הקריות לצ'ק-פוסט בניסיון עקר למצוא הסבר למותו. תמר, בת השלושים פלוס, חוותה אובדן בגיל שנה, כאשר אחותה הגדולה נעלמה מחוף-הים כשהיתה בת שבע ומאז לא נראו עקבותיה. תמר עדיין מתגוררת עם הוריה, שמעולם לא חזרו לעצמם, בדירה קטנה ומוזנחת.

לסשה יש אחות, כזו שהיא מעדיפה לפעמים לשכוח נוכח הקריירה המפוקפקת שבחרה לעצמה. השחרור הפראי של מרינה, אחותה, עומד בניגוד למעצורים ולפחדים של סשה, בעיקר בנוגע לבוס שלה איגי בו היא מאוהבת.

הרומן הרב-קולי מזגזג בין מונולוגים של שלוש הנשים, אשר לעיתים מתארות את אותה סיטואציה דרך

נקודת מבטן. המחברת מצטיינת בהתאמת מבט ומבע ייחודיים לכל דמות ובכך מעצימה את תחושת האמינות, אותה היא מבקשת לקבע כבר בפתחו של הספר על-ידי פנייה מעט לא מובנת של תמר ישירות אל הקוראים, כאילו היתה מספר כל יודע או כמי שמדווחת על ההתרחשויות באופן אובייקטיבי.

הצומת בו אנו פוגשים לראשונה את שלוש הנשים מתפקד כנקודת מפגש פיסית ומטאפורית. המחברת מניחה לאורך הנרטיב אובייקטים שונים ומעניקה להם משמעות כמעט טרנסצנדנטלית, המשמשת כאבחנה אוניברסאלית על בני-האדם וקשרים אנושיים, והנחה סובייקטיבית של כל אחת מהדמויות ברומן.

הקו הדק של המעברים בין הכללי לפרטי הוא לב לבו של סיפור המעשה והוא זה שקושר בין שלוש הנשים. זוהי נקודה מכרעת, שכן הגרעין העלילתי אינו מצליח (ואולי הוא נטול כוונה מלכתחילה) להיות מספיק חזק כדי למשוך אליו את שלושת הסיפורים הנפרשים לפנינו.

תלושות ואובססיביות

החיבור בין הנשים מושתת בעיקר על תחושת תלישות, הנובעת מאירוע מכונן, טרגי, ששינה את חייהן לגמרי. הנשים ברומן חשות זרוּת וניכור לעולם ולסטנדרטים שהוא מציב. הפחד להתמודד, להמשיך הלאה, תחושת הקיבעון האיומה ומעל לכל: אי-הבנה מוחלטת של סדרי עולם - הם שמנתבים את ההליכה החצי-אוטומטית של הנשים. בנוסף לכך, לכל אחת מהן יש מום נפשי ואובססיה המונעים מהן להשליך את תחושת האשם, לנוע קדימה ולהצטרף למצעד החיים.

אך כל אלו הם היבטים פסיכולוגיים, נפשיים, אשר לא מצדיקים הצטלבות עלילתית של הסיפורים. בבואה לשזור את קורותיהן של הנשים מבחינה דרמטית, נתקלת המחברת במשוכה שהיא מתקשה לעבור: החפיפה של העבר וההווה ושל דמויות משנה משותפות מתקיימת כמעט לחלוטין בין נעמי ותמר.

סיפורה של סשה, לעומת-זאת, נטול נקודות השקה משמעותיות והוא מתפקד כחלק בפאזל שמתאים רק למחצה. סשה עצמה נוכחת באותו מרחב של נעמי ותמר, פוגשת בהן ומכירה דמות מעברן, אך אין לה קיום של ממש במשולש הדרמטי שהמחברת ביקשה להרכיב.

בעוד הסיפורים של נעמי ותמר מתחברים וכמעט ונוגעים זה בזה, סיפורה של סשה נותר יחידני, בודד, כמעט תלוש. אמת, המחברת השכילה שלא להצליב את הסיפורים עד תום, במה שהיה נתפס כמלודרמה רדודה, אך אף על-פי-כן העניין מחליש מכוחו של הרומן משום שהוא מציג ריבוי קולות, שרק שניים מהם הומים יחד.

בדומה להצגת תיאטרון, וסר-אוחיון מעלה ומורידה את המסך על הדמויות ומניחה את המקרה הפרטי כבעל הקשר אוניברסאלי. זאת היא עושה על-ידי שימוש דואלי במימד הישראלי שברומן ובהתמקדות בתודעתן של הנשים. שני אלמנטים אלו שזורים זה בזה ומעניקים לספר עוצמה רגשית רבה.

פקקים והשתמטות מהצבא

העלילה מתרחשת במרחב ישראלי מוכר ומשובצים בה סממנים שקל לזהות מהיומיום הישראלי, החל בפקקי הבוקר בכביש עכו-חיפה וכלה בהשתמטות מהצבא. אולם, אלו רק סימנים, לעיתים אנקדוטות, שכל תפקידם להגדיר את המקום והזמן. אין להם תפקיד חיצוני, הם ריקים מתוכן ביקורתי או אמפתי. הם אינם מייצגים דבר זולת עצמם ומתוך כך הופכים הסימנים לבינלאומיים.

הדואליות מתבטאת בכך שדווקא הישראליות, שאנו רגילים לקרוא אותה לעייפה, מאפשרת התבוננות אוניברסאלית. באופן פרדוקסלי, ההצבעה החוזרת על מאפיינים ישראליים היא זו שיוצרת את המרחק מהמימד הישראלי ומכוונת למבט רחב יתר.

בנוסף לכך, המונולוגים של הנשים חושפים בעיקר את תודעתן, עד לכדי הזרה מסוימת של הפעולה עצמה. כמעט כל סיטואציה דרמטית ודיאלוג עטופים בהצגת התודעה הלא-סדורה של הדמויות, המעמיקה את ההיכרות איתן ועם סיפור חייהן.

הכאב הנורא המפלח את ליבן בכל יום והאכזבה מהחיים ומעצמן מוצאים ביטוי בפעולה היומיומית הפשוטה

ביותר. מתוך כך מעמידה המחברת דמויות עגולות, מאופיינות לעילא ומעוררות הזדהות, אך יחד עם זאת, הן מתפקדות ככל-אדם. המקרה הפרטי שלהן הוא שמעצב ומייחד אותן, אולם ההצגה המשכנעת של תודעתן מאפשרת לחרוג מגבולות האישי אל הכללי, להדביק להן פרצוף אחר, חיים אחרים ולזהות בהן את עצמנו, את השכנה ממול, את האישה שאנו פוגשים במכולת וכן הלאה.

"מקום לאהבה אחת" הוא רומן אמוציונלי מאוד, הנוגע בעצבים החשופים של האדם כאדם, מבלי לשייכו לחברה ספציפית. יש בכך שינוי מרענן נוכח הספרות המגויסת, החברתית, הנכתבת בארץ חדשות לבקרים. עוד מוקדם לזהות את קולה של וסר-אוחיון כסופרת, אך כבר ברומן הביכורים שלה היא מניחה יסודות של כתיבה חכמה ורגישה.