שתף קטע נבחר

מותר לרצות אהבה, זה לא עושה אותי חלשה

זה רק אומר שאני זוכרת מה זה להיות נאהבת, שזה כיף, כל כך. זה אפילו לא אומר שהחיים שלי ריקים כרגע. הרי מי שנגע באהבה יודע, לא משנה כמה החיים שלך מלאים ומספקים, אהבה משדרגת אותם אינספור מונים. תובנות

פעם באמת הייתי ילדה קטנה, זוכרת את עצמי מסתכלת על העולם בתמימות עצובה ומנסה להבין איך הכל עובד כאן. העולם נחלק אז לשניים: בנות שרוקדות סלואו במסיבות כיתה ובנות שלא. מהצד הסתכלתי עליהן רוקדות, מנסה להבין מה לא בסדר בי בעצם ולמה לי אין חבר. אז, בתור ילדה קטנה ששיחקה בעיקר בברביות, המסקנה שלי היתה פשוטה - הנחתי שאני כנראה מאוד מכוערת.

 

ברבות הימים הבטתי שוב על הברווזנת שחשבתי שאני ועל מושגי היופי המעוותים שאימצתי לי. הן לא היו יפות יותר, רזות יותר, מושלמות יותר. הלא היופי שלהן, כמו היופי של כל אחת מאיתנו, מורכב מחלקים חלקים של תמונה אחת לא מושלמת, אבל שלמה בהחלט. אז למה הביישנות, חוסר הביטחון? אותה טעות ידועה: כשאת נחבאת אל הכלים, אל תצפי שמישהו יגלה אותך. אז התחלתי לצאת החוצה.  

 

חיפשתי את התשובות אצלי פנימה

והנה שוב, כבר כמה חודשים אני מרגישה שוב את החסימה הזאת. מסביבי בחורות שהזוגיות האחרונה התפוררה להן וכבר מצאו אהבה חדשה, ואני אפילו את האהבה שלי לעצמי מצליחה רק לשכוח. במקום זה מוצאת את עצמי כמו אותה הילדה שוב, מנסה להבין מה לא בסדר בי. אבל הפעם לא הלכתי רחוק, חיפשתי את התשובות אצלי פנימה, בלי השוואות.

 

 

פתאום בחום יולי אוגוסט ירד עליי גשם של אסימונים, מבול.

  

לפעמים נדמה שכל כך התרגלנו לחשוב שאסור לנו לרצות אהבה, זה נואש, זה חלש וחולמני. אם את רוצה אהבה, את לא חזקה, את לא סינגלית טובה. סינגלית טובה צריכה לשחק את המשחק, לשחק אותה, יודעים איך זה, פוזה מושלמת שחיי רווקות זה אחלה, ומי רוצה זוגיות בכלל?! כשזה יגיע - זה יגיע. גם סטוצים זה בקטנה, ככה מהצד. משחק.

  

אז שיחקתי אותה סופר-גירל. שוב אותו פזמון חוזר של הבחורה האנורקסית שמשוכנעת שהיא לא צריכה אוכל, הפעם שכנעתי את עצמי שאני לא צריכה אהבה, תראו אותי אני יכולה לחיות לבד, ככה. התהדרתי בזה שאני יודעת להתמודד עם עצמי, משימה לא פשוטה כשמכירים את הנפשות הפועלות - אני ואני. וגם כשהמשימה נכשלה, שמחתי לי שאני לא מייפה את המציאות ומסוגלת לאפשר לעצמי להיות לבד, לחוות בדידות, ואפילו לאהוב את החיים בלי אהבה רומנטית ובלי להיות בת זוג.

  

נגעתי במקומות שלא הכרתי, של כאב ונשימה

למען האמת, זה בכלל לא רע כשכל הזמן שיש לך בעולם, בניכוי יותר מדי שעות עבודה, הוא בסך הכל שלך. רק ממחוזות של בדידות חזרתי להיות - במגבלות הכיסוח העצמי חדשות לבקרים - החברה הכי טובה של עצמי. רק בזכות רגעים של לבד, למדתי שאני צריכה להעריך את עצמי בשביל כל העולם, אני עדיין לומדת, אגב. רק ככה התפנו לי כל כך הרבה סופי שבוע מתמלאים בשקט ושעות שינה. בתוך כל הזמן המת הזה אפילו נולדו לי כמה ציורים, נגעתי במקומות שלא הכרתי, של כאב ונשימה. התענגתי על רגעים של לבד כמו ממתק שלא בא לחלוק עם אף אחד. מצחיק, כשהייתי קטנה היינו אומרים "מי שאוכל לבד מת לבד". וואלה.

 

אז זהו, לא כיף לי במשחק הזה יותר. הלאה, אני רוצה לעלות שלב, סופר גירל 4.  

 

ובכל זאת תקועה.

 

נראה לי שמצד אחד אני מאוד רוצה קשר זוגי, מצד שני אני בו זמנית מבטלת את הרצון הזה, לא מרשה לעצמי לרצות עד הסוף. המחשבה שאם באמת ובתמים אודה שחבר זה כל מה שחסר לי כרגע, אני אצטייר כבחורה תלותית ונואשת. אז הנה אני משחקת אותה גיבורת-על לא אנושית, סינגלית וטוב לה. או שלא, לא מספיק טוב.  

 

אומרים שלבקש זה צעד ראשון. אם כך, אני לא מגיעה לצעד שני. אני מתביישת לבקש, מתנצלת על עצם הבקשה, כמו לומר סליחה ששאיפת חיי היא למצוא כבר אהבה, שלא אצטרך להדוף מעליי את נימת הביקורת, אולי הביקורת העצמית, שחבר זה מה שמעניין אותי. "מה פתאום רק גבר יכול לעשות אותך מאושרת?!" אני שומעת אותה אומרת, "את שמחה רק כשיש לך חבר", טעותה לעולם חוזרת. אני זוכרת רגעי אושר מטורף גם כשאף אחד לא היה כאן להחזיק לי את היד, אני זוכרת עצב עמוק גם כשהוא היה כאן. 


 

בעיקר אני זוכרת איזה סמס בוקר ישן, הוא כתב "אני אוהב אותך", ואני ידעתי שאהבה זה הדבר שאני רוצה לחיות בגללו, התמצית המזוככת שבגינה החיים האלה ראויים כל כך. זיכרון ישן שעורר בי הבנה פשוטה - מותר. מותר לרצות בן זוג, וזה לא עושה אותי קטנה יותר, פחות חזקה, זה לא אומר שאני תלותית או נואשת, זה לא אומר שאני לחוצת חתונה, זה רק אומר שאני זוכרת מה זה להיות נאהבת, שזה כיף, כל כך. זה אפילו לא אומר שהחיים שלי ריקים כרגע, הרי מי שנגע באהבה יודע, לא משנה כמה החיים שלך מלאים ומספקים, אהבה משדרגת אותם אינספור מונים. אם אהבת פעם, אין לך דרך חזור, אתה יודע כמה הרבה יותר טוב רק יכול להיות.  

 

איכשהו בזמן האחרון נדמה שרק אספתי צל"שים מעצמי על זה שאני מחזיקה מעמד למרות שאני לא בזוגיות, על שאני מאושרת בלי לקבל אישורים מאף אחד, על שאני לא צריכה חיבוק בלילה כדי להתעורר עם חיוך בבוקר, שאני יכולה בלי. הולכת בלי ומרגישה עם. חודשים שאני מסתובבת ככה, אספנית כפייתית ממש, גאה בעצמי שאני לא צריכה אף אחד. מה שלא הבנתי שזה לא מוכרח להיות עניין של צורך להיות בזוגיות, זה יכול להיות גם עניין של רצון, ושבעיקר - מותר לי לרצות.

 

"הבעיה היא כשאת לא יודעת לבטא את הרצון הזה שלך, נשארת מבולבלת, נאלמת, סתם תקועה. תגידי שאת רוצה זוגיות מופלאה ומתמשכת". אני שומעת קול פנימי מבטיח: "אם תרצי - אין זו אגדה".

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לא כיף לי במשחק הזה יותר. הלאה, אני רוצה לעלות שלב
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים