שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: אור אלתרמן

    זה ילד זה?

    את בית הספר עזב בכיתה ו' ואת הבית בגיל 14. הוא מקועקע וגר עם חברה שמבוגרת ממנו. חושבים שאין לו עתיד? הפתעה, שי שליבו בן ה-15 מסתמן כשוקי וייס של סצינת המטאל, שאחראי לפסטיבל בינלאומי וחולם למשוך קהל חדש להופעות

    כששי שליבו היה בן 11 הוא החליט שמשהו חייב להשתנות. הילד מתל-מונד, שלא מפסיק לשמוע מטאל וללבוש חולצות שחורות מאז שהיה בן 8, הרגיש שונה משאר החברים בכיתה ו'. היה לו קשה ומשעמם. אז בגיל צעיר מאוד הוא החליט לומר שלום לבית הספר (למרות שהיה תלמיד מצוין עם ציונים גבוהים), ולהתחיל את החיים האמיתיים, אליהם רובנו יוצאים רק לאחר השחרור והטיול לארץ אחרת, אי שם בגיל 22 או 23.


    שליבו. "ויתרתי על חיי מתבגר כשנשרתי מהלימודים" (צילום: עופר עמרם)

     

    ארבע שנים אחרי שעזב את בית הספר, אפשר לומר ששליבו, שרק לפני חודשיים חגג 15, הוא כיום אחד מעמודי התווך של סצנת המטאל הישראלית. הוא הפיק וארגן עשרות הופעות של להקות ישראליות, ואף הפיק במשך שלוש שנים את פסטיבל "הללויה", בו מתארחות להקות מטאל ישראליות, כשכל ההכנסות מועברות לתרומה.

     

    צפו בטריילר לפסטיבל "Summer Carnage"

     

    בשנה שעברה הגיעו לפסטיבל כמעט אלפיים איש והוא נחשב לאחד מפסטיבלי המטאל הגדולים ביותר שנערכו בישראל אי פעם. כעת עומד שליבו רגע לפני ההפקה הגדולה בחייו עד כה, פסטיבל "Summer Carnage" שייערך ביום רביעי (21.7) במועדון הבארבי בתל-אביב.

     

    כעת שליבו כבר אמרגן של ממש, ומביא שתי להקות מחו"ל. "System Divide" ו-"Aborted", שתי להקות שחבריהם פזורים מעבר לים, שתיהן מונהגות על ידי הזמר הבלגי סוון דה-קלוואי. חוץ מזה, תוכלו למצוא שם את מיטב להקות המטאל הישראליות העולות. האירוע הגדול, שיכלול שוק ענק עם מרצ'נדייס של הלהקות וכן שוק אוכל, יתחיל בשעות הצהריים ויסתיים בשעות הקטנות של הלילה.

     

    קעקוע עם אבא

    אם עדיין לא התגברתם על הפרישה המוקדמת שלו מבית הספר וההצלחה הגדולה בסצנה, קבלו עוד כמה הפתעות. שליבו, האח הצעיר לשתי אחיות גדולות, כבר לא גר בבית. הוא מתגורר עם חברתו, שמבוגרת ממנו. מדי בוקר הוא מתייצב בחנות המטאל והאופנה "UFO" בתל-אביב, שם הוא מנהל את העניינים ומשוחח עם בני הנוער המתנחלים במקום, שהם בדרך כלל הרבה יותר גדולים ממנו. בין לבין, הוא גם מרים את כל ההפקות והפסטיבלים המרשימים.


    בחנות. הלקוחות מבוגרים יותר (צילום: עופר עמרם)

     

    על גופו של שליבו תוכלו למצוא שני קעקועים, עוד מנהג שחברי הסצנה בדרך כלל נכנסים אליו אחרי שנות התיכון. על רגלו תוכלו למצוא שם המשפחה שלו באותיות שחורות ועל ידו הימנית מקועקע הסמל של להקת המטאל הישראלית "הור קור".

     

    "כשעשיתי את הקעקוע הראשון, של שם המשפחה שלי, אבא שלי בא איתי", הוא מודה, "למרות שהוא ממש לא בקטע של קעקועים. אבל הוא ידע שזה חשוב לי.

     

    "לגבי הקעקוע השני, כנראה כבר לא נראיתי בגיל שצריך לבקש אישור מההורים. הקעקוע מסמל בעיקר את מה שעברתי בתוך ועם הסצנה הזו. 'הור קור' זו להקה שהשפיעה עליי ועל כל הסצנה".


    להקת "הור קור". השפיעה על הסצינה המקומית (צילום: דנה קופל)

     

    אז איך זה קורה? איך הופך ילד חובב מטאל לאחד המפיקים הגדולים בסצינה עוד לפני גיל 15? "לא תכננתי להתעסק בזה בכלל", אומר שליבו ונזכר בתחילת הדרך, גיל 11, "הייתי יחצן ועזרתי ללהקות למכור כרטיסים. את פסטיבל 'הללויה' הראשון ב-2008, הפקתי יחד עם חברים במועדון 'הכוכב השמיני' בהרצליה ופשוט היה כיף לעשות משהו. אמנם לא היה בזה רווח כלכלי, אבל לראות שאנשים באים לאירוע שאתה עשית, לראות את הלהקות באות לנגן ולקבל כבוד מאנשים ואהדה מהקהל, היה פשוט נורא כיף, אז המשכתי עם זה.

     

    "זה לא פשוט, הרבה פעמים אתה רק מכסה הוצאות. הרבה פעמים אתה יוצא בהפסד ולפעמים אתה ממש נדפק. אבל בסופו של יום, זה פשוט כיף".

     

    למה בעצם לא לחיות חיים של נער מתגבר? במקום חיים חופשיים בלי הרבה אחריות החלטת ללכת לעבוד.

     

    "ויתרתי על החיים האלה עוד הרבה לפני שהתחלתי לעבוד. ויתרתי על זה מהרגע שנשרתי מהלימודים".

     

    למה?

     

    "דבר גורר דבר. בהתחלה הרגשתי לא מתאים למקום שלי, אז נשרתי מהלימודים בכיתה ו'. בהתחלה לא עשיתי כלום. אחרי זה ההורים שלי אמרו: 'אם אתה לא לומד, לך תעשה משהו', והם צדקו. אי אפשר לשבת כל היום בבית ולא לעשות כלום. תוך כדי, כבר יחצנתי הופעות ואירועים ועבדתי אצל אבא שלי בשיפוצים.


    פסטיבל הללויה. עם הזמן, קהל המטאל מתבגר ועוזב (צילום: חן יאיש)

     

    "כשהתחלנו עם פסטיבל 'הללויה', החלטתי להיכנס לתחום בצורה רצינית יותר. נסעתי לחו"ל, הייתי בפסטיבלים, הגעתי ל-UFO שהציעו לי לעבוד שם ושמחתי. חשבתי שזה בדיוק בשבילי כי זו חנות מטאל שמלאה בדברים שאני אוהב. אחר כך הגיעה גם החברה.

     

    "אני לא רואה את החיים כמו אחרים בגילי, שמחלקים בין החיים שלפני הצבא והחיים שאחרי. אני חי כאילו אני אחרי הכל, בדרך לדירה משלי ולהתקדם הלאה".

     

    הרגשת לא במקום שלך כי היית שומע מטאל? נפלת לתוך הסטיגמה שמטאליסטים הם מנודים מהחברה?

     

    "המטאליסטים בדרך כלל סובלים מהסטיגמה הזו בין כיתות ז' ל-י"ב. כשרואים מטאליסט בכיתה ג' או ד' זה קצת יותר בעייתי", הוא צוחק, "ההורים של הילדים שאיתך בבית הספר מסתכלים עלייך קצת מוזר. בגיל מאוחר יותר אומרים: 'אוקיי, נוער, מרד' ודברים כאלה. בגיל כל כך צעיר, זה נראה מוזר.

     

    "לא היו לי חברים בגיל שלי. רק יותר מבוגרים, מהחטיבה והתיכון. הייתי ממש חנון. הייתי לוקח יותר חומרים בבית ספר משאר הילדים. מבחינה לימודית, סיימתי את כיתה ז' עוד כשהייתי בכיתה ו'. ואז גם בבית השלמתי את כל כיתה ח'. אבל הייתי חייב להתקדם למקום אחר".

     

    משקיע בעבודה, בחברה ובמשפחה

    שליבו בשלו, ומשפחתו איתו. בפסטיבלים האחרונים שארגן אפשר היה למצוא את הוריו ואת אחיותיו בקופות ובדוכני האוכל, עוזרים ותומכים בתגלית הקטנה. "ההורים שלי מאוד מאוד גאים, תומכים ועוזרים", הוא אומר, "יש לי תמיכה נפשית, כלכלית וכללית גדולה מהם. אני מודה שבהתחלה, כשהתחלתי לשמוע את המוזיקה הזו, זה לא כל כך הלך. הייתי ילד בן שבע וחצי שמסתובב עם חולצות של להקות מטאל כמו 'דת'' ו'קריידל אוף פילת'".


    עושה את הפסטיבל רק מאהבה (צילום: עופר עמרם)

     

    "אבל אחרי שהם גילו שזה משהו שאני באמת רוצה לעשות, ושאני מגלה אחריות, הם מאוד תמכו. הם רואים שאני עובד שישה ימים בשבוע, משקיע כסף באירועים, משקיע את הזמן עם חברה שלי ותוך כדי משתדל להשקיע כמה שיותר גם במשפחה שלי".

     

    ואיפה תרצה להיות עוד 10 שנים, כשתהיה בן 25?

     

    "אני רוצה לפתוח עוד סניף של החנות ולנהל אותה. אני רוצה להגיע למצב שלפסטיבלים שלי יגיע קהל מחו"ל, עם להקות בינלאומיות גדולות ואלפי צופים בכל שנה. שבכל פעם האירוע יגדיל את הסצינה פה בארץ. הייתי רוצה להיות בדירה משלי, עם החברה שלי. לנוח. וגם להרוויח כסף".

     

    מטאל הוא תחום מאוד מצומצם. לא תרצה להפוך למפיק ענק? לשוקי וייס הבא?

     

    "לא. כבר קיבלתי כמה הצעות לבוא ולעבוד בהפקות גדולות של פופ, אבל אני לא מעוניין. אני עושה את הפסטיבל בשבוע הבא רק מאהבה. חוץ מזה, בסופו של יום גם אין לי זמן. אני מגיע הביתה ב-12:00 בלילה, אני באוטובוסים שעתיים ביום, ושם אני כל הזמן עושה טלפונים. נראה לי שעדיף להשקיע במשהו שאני ממש אוהב מאשר להיות חלק מאירועים רק בשביל הכסף. זה יותר נכון ויותר טוב בשבילי עכשיו, אבל אולי בעוד כמה שנים זה יהיה אחרת".

     

    איך בכלל נכנסת למטאל בגיל כל כך צעיר?

     

    "דרך חברה של אחותי. היא שמעה את 'Slayer' והכניסה אותי לזה לאט לאט. בהתחלה שנאתי את זה, אבל אז התחלתי קצת עם 'מטאליקה' ו'פנטרה'. מאותו הרגע, הכל השתנה, אחרי שנה כבר לבשתי רק חולצות שחורות".

     

    ובתור אחד שמפיק אירועים בסצנה, אבל גם בגיל של המעריצים שלה, יש לך אמון במה שקורה אצלנו?

     

    "בלהקות יש לי המון אמון, בקהל קצת פחות, כי אני רואה אותו נחלש עם הזמן. בשנה שעברה היתה פה עליה מטורפת בעסקים של המוזיקה, בהופעות, במכירת הדיסקים והחולצות. אבל השנה זו נפילה, זה אותו קהל כל הזמן וקשה למצוא קהל חדש.

     

    "מטאל, לצערי, זה משהו שהרבה אנשים עוזבים בחייהם. הם מגלים דברים חדשים, מתבגרים עלק. כרגע אין ממש קהל חדש וזה הכי בעייתי. אם יהיה פה עוד ועוד קהל, נוכל להיות סצנה ענקית".

     

    מה אנשים אומרים כשהם מגלים בן כמה אתה?

     

    "כולם כבר יודעים. בהתחלה שיקרתי. בפסטיבל 'הללויה' הראשון אמרתי לאנשים שאני בן 17. הייתי חייב לשקר, כי כשאתה מפיק אירוע ואף אחד עוד לא מכיר אותך, אתה רוצה שהלהקות והקהל יגיעו. אבל אם אתה מציג את עצמך כילד בן 12 שמפיק פסטיבל מטאל, אף אחד לא יתייחס אלייך ברצינות. זה היה לפני שנתיים. היום, כבר כולם מזהים את השם שלי".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שליבו. "הייתי ילד בן שבע עם חולצות של קריידל אוף פילת'
    צילום: עופר עמרם
    לאתר ההטבות
    מומלצים