הבלוז

שתי מכוניות משטרה עוצרות ליד המטוס שלנו. השעה חמש בבוקר, רגע לפני העלייה לשרוול שמחובר למטוס, ואנחנו מביטים החוצה דרך החלונות הגדולים של טרמינל 3. מהמכונית הגדולה יוצאות ארבע דמויות, שלושה גברים ואישה, עטופים במין שמיכות כחלחלות ובמראה כללי לח למדי. אחד השוטרים בודק את מה שנראה כמו הדרכונים שלהם, ומעביר אותם הלאה לאיש ביטחון. אחר כך עושה המשלחת כולה את דרכה אל המטוס שלנו, שאוטוטו ימריא לברלין.

במטוס הם יושבים בשורה מאחורינו, מספר 58, שהיא גם השורה האחרונה. כל הדרך הם בעיקר שותקים בזמן שהחבר'ה שלי יורדים על זה שלא זכרתי לעשות צ'ק־אין באינטרנט, ובגלל זה קיבלנו את המיקום הנחשק של מטר מהשירותים ומהתור לשירותים. איפשהו באמצע הטיסה ניגש הצעיר שבחבורה הממושטרת, האחד שלא נמצא לו מקום בשורה האחרונה, ופותח בשיחה בגרמנית קולחת ועצבנית עם השלושה האחרים. אני מבחין שמתחת לשמיכה הוא לובש חולצה עם הכיתוב "להציל את עזה", באנגלית, ועכשיו הכל מתחבר בראש: רק יממה קודם לכן נעצר המשט המפורסם של המרמרה, והחבר'ה־דויטשים האלה הם חלק מהמגורשים, ככל הנראה מספינה רגועה יותר.

בסוף הטיסה מודים לנו הרמקולים באנגלית על זה ש"בחרתם לטוס אל על, כי אנחנו יודעים שיש לכם בחירה". כשהגרמנייה הקשישה והמגורשת מאחורי שומעת את זה, נפלט לה התקף צחוק לא רצוני. כשהם יורדים מהמטוס אני שומע אחד מהם שואל בכעס את אחת הדיילות אם כבר אפשר לקבל את הדרכונים בחזרה.

"אמרתי להם לא להפעיל דוד ומכונה ביחד" 

חמישה ישראלים בני 40 הולכים לראות הופעה של אנגלי בן 65. המקום הוא ברלין, הזמן הוא יוני 2010, והרעיון הוא להגשים חלום ישן. חלום על אריק קלפטון לייב. אבל המרמרה, המשט, ביבי, ליברמן - הכל צף ומרחף באוויר כמו ענן סירחון שמתעקש לקלקל מסע עם מי שהיו לחברים הכי טובים שלך כבר בגיל עשר.

בדרך לטיסה הספקנו כולנו לקבל תדריך מהנשים בעורף: רצוי שתדברו שם רק אנגלית. זאת לא תקופה טובה להיות ישראלים בחו"ל, אתם יודעים. אולי תגידו שאתם ממלטה, הרי אף אחד לא יודע בדיוק מה זה. אולי בעצם עדיף שתשתקו קומפלט. אחד מהחבר'ה, קצין חצי בכיר, לקח את כל זה ללב וביקש מאיתנו לא לפלוט בטעות את הדרגה שלו. לאורך הטיול כולו אנחנו מכנים אותו "הגנרל", לעיתים בהצדעה.

גיל מוזר, 40. לא נקלט. בראש אתה עדיין בן 19 שמחפש מה לעשות בחיים. זאת אומרת, יש לך עבודה ומשפחה וילדים ומשכנתה וכל הדברים הנפלאים שיושבים על גבך הרחב ומחממים אותו באמצע החיים, אבל משהו תמיד חסר. בכל השיחות שלנו שם אנחנו מנסים למצוא את המשהו הזה. אולי זאת הידיעה שאתה קצת מעבר לשיא ומעכשיו זה דאונהיל, וצריך לחיות עם זה בשלום. אולי זה דווקא הרצון לפתוח הכל מחדש, לעשות פריש־מיש לחיים, למי שהיית. אולי זה פשוט לראות את אריק קלפטון כמו שהבטחת לעצמך מגיל 15, ומעולם לא קיימת. 

בעיתון "ברלינר צייטונג" מופיעה כצפוי התמונה הקלאסית של קלפטון. בעיצומו של סולו גיטרה, עם הראש מורם למעלה, השיער גולש בעדינות והעיניים עצומות למחצה מאחורי המשקפיים. קלפטון מת על השטיק הזה, שחלקו הראשון אומר "אני ללא ממש צריך להסתכל על הגיטרה, תאמינו לי שאני יודע מה שאני עושה", והחצי השני משמעותו "אני מודה לאלוהים שאני עדיין חי ומנגן. אתם יודעים, בניגוד להנדריקס?".

קלפטון לא לבד בערב הזה. הוא מופיע יחד עם סטיב ווינווד, פעם ילד הפלא סטיבי עם הקול הצלול והגבוה מ"ספנסר דייויס גרופ" ומ"טראפיק", ואחר כך השותף שלו לאלבום ענק וחד־פעמי, Blind Faith מ־1969.

חתיכת סיפור האלבום הזה. רק העטיפה שלו - פרסומת לפדופיליה אם אי פעם היתה כזאת - זכתה לתילי־תילים של פרשנויות. למי שלא מכיר, אנחנו מדברים על צילום טופלס של נערה בת 12־13 שאוחזת מין ספינת חלל עתידנית. המעצב היה חבר של קלפטון, וזה עורר סערה גדולה עד כדי כך שהאמריקאים השמרנים סירבו

 לשווק את האלבום בתצורתו המקורית. הם העניקו לו עטיפה מהוגנת יותר, עם תמונה של חברי הלהקה. בכל מקרה, העטיפה לא שינתה כלום. האלבום זינק למקום הראשון במצעד הבריטי והאמריקאי כאחד. הסופרגרופ, שכללה גם את ג'ינג'ר בייקר וריק גרק, יצאה לסיבוב הופעות - ואז התפרקה כמו סופרנובה.

41 שנים אחרי, קלפטון־את־ווינווד יודעים שיש להם ביצת זהב היסטורית ביד, ואם עולם הרוק למד משהו בעשורים האחרונים, זה לשחזר את ימי התהילה של פעם. היכל ה־O2 בברלין רועש וגועש בציפייה מרגע שמכבים את האורות. ואז הם עולים, שניהם עם חיוך ביישני כזה, ומנופפים לקהל שיוצא מדעתו.

כשהריף הראשון מנסר בחלל האולם - הריף שפותח את השיר Had to Cry Today, הראשון גם באלבום ההוא - אנחנו שבויים. אנשים בני 40 שבאו לשמוע אלבום שהוקלט שנה לפני שנולדו.

ביום שאחרי ההופעה נערכת בשדרת אונטר דן לינדן הפגנת ענק נגד ישראל. כמה ענק? הגנרל אומר שהמפגינים הגיעו בקלות מצד אחד של השדרה הרחבה לצידה השני, ומזכיר לנו שהיטלר הורה בזמנו לכרות שם את העצים כדי שיהיה לטנקים מספיק מקום במצעדים הצבאיים. עכשיו צועדים שם מוסלמים, בעיקר תושבים טורקים מקומיים, במקום הפאנצרים החורקים של אז. הם קוראים קריאות זועמות בטעם דונר־קבב נגד ישראל. הגנרל מבצע הערכת מצב מהירה, ועושה את הדבר היחיד שאפשר: מצלם הרבה תמונות ומביא לנו לראות. כל כוחותינו שבו בשלום, ועוד עם סט לגו ענק שעולה חצי מאשר בארץ. פאק הטורקים.

אלבומים גדולים מורכבים מרגעים קטנים. כאלה שאתה מרגיש איך הם זורמים בעורקים שלך כמו דם רוקנרולי חם וסמיך. ובאחד מהשירים היפים ביותר שנכתבו ונוגנו והושרו אי פעם, In the Presence of the Lord שכתב קלפטון ומופיע באלבום של בליינד פיית, יש רגע כזה.

ווינווד מסיים לשיר שני בתים ממה שמזכיר יותר מכל שיר גוספל יפהפה, והמוזיקה גוועת. חמש שניות של שקט. אלפי אנשים נשענים על קצה המושב בציפייה. כל הקהל, כולל אנחנו, כמעט עושה במכנסיים מרוב אושר. ואז הולך קלפטון צעד קדימה - בשקט בשקט, כמעט בעצלתיים - ונותן לחיצה קטנה ברגל כמו קוסם שמעביר הילוך. אז הוא מכה בגיטרה את הריף ששולח חשמל בכל האולם, ופוצח בסולו המרכזי של השיר.

קשה לתאר את התחושה הזאת של המעבר מגוספל איטי וחגיגי לגיטרה חשמלית מצווחת בווא־ווא מטורף. עשו לעצמכם טובה ותשמעו את זה - בתקליט, בדיסק, ביוטיוב או בכל פורמט אחר. זה בדיוק המרווח הקטן שבו ילדים הופכים לגברים. או במקרה שלנו, גברים חוזרים להיות ילדים שצורחים כמו משוגעים בעודם מנופפים באייר־גיטאר שלהם.

אני חושב ש־In the presence of the Lord מתאר די טוב את תחושת השהייה במחיצתו של אריק קלפטון. האיש שהיה ילדון בן 20 כשכתבו עליו את הכתובת המפורסמת בתחתית של לונדון - "קלפטון הוא אלוהים" - הפך למשהו באמת גדול מהחיים. קלינט איסטווד של הגיטרה, אם תרצו. אחד שכבר היה הכל, עשה הכל, ראה הכל, ועכשיו הוא עושה את זה בשביל ההנאה הפרטית שלו. גם אתם נהנים? סבבה.

בכל בוקר אנחנו רואים ברכבת התחתית אנשים עם בקבוק בירה ביד. כדי לא לפגר, אנחנו מתחילים לשתות כבר בצהריים. בירת החיטה הבהירה, שטעמה החלק והמטעה עושה שמות בריכוז שלנו, הופכת רשמית לגזוז של הטיול. כדי לאזן נלגמים פה ושם גם סוגי אלכוהול אחרים. בכל זאת, לא יפה להפלות.

"ערב טוב משען!"

באחד הלילות אנחנו מגיחים, מתודלקים למחצה, לרחוב אורניין־בורגר. זירת הזונות המרכזית של העיר. אחת מתנגשת בי בעליצות ושואלת אם בא לי לעשות שמח. יוצא לי גמגום שיכורי קצת, ולפני שאני מצליח להשתלט מחדש על אמנות השיח, פתאום מגיח לי מהאפלה בית הכנסת היהודי עם כיפת הזהב שלו. זה מבלבל אותי לחלוטין, שלא לומר נוטע תחושת אשם, ולמחרת אני מתקשר לאשתי ומספר לה על הלילה המוזר הזה. "אידיוט", היא מסננת, "זה היה הצ'אנס שלך".

אני מסתכל על קלפטון. "סלואו האנד" הקשיש, בג'ינס ובחולצה כהה, נראה מצוין. הוא לא אוהב לדבר. אומר פעם אחת "דאנקה שן" ועוד פעמיים "תנק יו" במשך השעתיים ורבע של ההופעה. אבל הוא נותן לגיטרה לדבר במקומו, והיא עושה את העבודה כמו תמיד, לאט אבל בטוח. הוא מעולם לא היה מהיר כמו ריצ'י בלקמור, לא פראי כמו הנדריקס, ובטח לא שבר גיטרות על הבמה כמו פיט טאונסנד.

בצעירותו, כמו בבגרותו, העוצמה שלו נובעת מאיזה שקט ג'נטלמני שהוא מקרין. האלילים שלו היו תמיד הבלוזיסטים של הדלתא, שידעו שלגעת בנשמה חשוב הרבה יותר מאשר לרוץ על פני המיתרים ב־300 קמ"ש.

אני נשען אחורה על המושב ונותן לבלוזים הקלאסיים והאיטיים של Crossroads ו־Key to the Highway לשטוף אותי כמו חברים ותיקים. פלא שהבלוז לא הצליח בארץ, אני חושב לעצמי, הרי הוא מלווה את החיים המחורבנים שלנו כל הזמן. אבל כנראה שרק דני ליטני מבין את זה.

באמצע רחוב קו־דאם ניצבת כנסייה הרוסה ולצידה אחת חדשה. היא משהו, הכנסייה החדשה הזאת. כשאתה נכנס פנימה מקבלות את פניך אלפי זגוגיות כחולות כהות; הן היו חלק מחלונות הכנסייה המקורית, שהופצצה במלחמה. מול הכניסה, כנהוג, ניצב פסל ענק ומוזהב של ישו. אבל כאן אין לו צלב: הוא פשוט פורש את ידיו, ספק מתמתח ספק מרחף באוויר מעל קהל המתפללים. למי שמסתכל היטב נדמה שהוא נע לאט לאט ברוח, משקיף עלינו בתנועת מטרונום מרגיעה. בחוץ יום קר מוות ויורד גשם, אז אנחנו נשארים עם ישו עוד קצת. בכל אופן, עד שמצאנו פרצוף ידידותי בברלין, ועוד יהודי. וואלה אחי, הוא נראה בול אריק קלפטון.

"זינ־ג־רלה!"

קלפטון מחלק לחם קודש. הוא והשותף ווינווד מריצים ביצוע אקוסטי של "ליילה", וביצועים אנרגטיים של "קוקאין" ו־After Midnight. אבל השיאים באים בשלושה שירים שדווקא לא באים מהרפרטואר הרגיל של קלפטון: ווינווד, שקולו עדיין צלול יחסית גם בגיל 62, מעניק גירסה שקטה ויפה ל"ג'ורג'יה און מיי מיינד" הוותיק של ריי צ'רלס, ואז מרים את האולם עם Gimme Some Lovin' הקופצני שכתב בגיל 18 לספנסר דייויס גרופ, והונצח מאוחר יותר ב"אחים בלוז". ובסוף נותנים השניים את הכבוד האולטימטיבי, ומבצעים גירסה בת 15 דקות ל־Voodoo Chile של הנדריקס. ביצוע איטי, כבד, רחוק שנות אור מהספיד המוטרף של הגיטריסט השחור שמת מהר מדי. כשקלפטון פורט את הסולו האיטי־איטי במהלך הקטע הזה, זה נשמע קצת כמו תפילת אשכבה או הצדעה לחבר. כולנו חרוזים, אומרת הגיטרה של קלפטון, על אותה שרשרת מוזיקלית של רוק ובלוז. ונזכור את כולם.

במהלך ההופעה נראים לי הפרצופים של החברים שלי צעירים ב־20 שנה לפחות. אחר כך אומר אחד מהם שהוא הרגיש כמו בשמורת טבע נדירה שבה הציגו לו את האריה האחרון. קצת מבוגר, קצת איטי, אבל עדיין אריה.

בטלוויזיה שוחטים את ישראל. אנחנו צופים בערוצים הגרמניים בשתיקה, במלון. שלל גורמי אנטי־איזראלישן מנופפים באצבע בכל פעם שהם מדברים על הפעולה של השייטת. טוב זה לא. אנחנו עוברים לאנגלית מדוברת, ומגלים שהמצב עוד הרבה יותר גרוע בסי.אן.אן ובבי.בי.סי.

באחד הלילות מנסה קריין בריטי לחלץ מהסגן של הילרי קלינטון גינוי מפורש לישראל. האמריקאי לא רוצה לתת, וטוען שמדובר בסיטואציה מורכבת. בסוף מנפנף אותו האנגלי לשלום. הבעת הבוז על פניו לא מותירה מקום לפרשנות לגבי מה הוא חושב על האמריקאים האלה, החברים של הטרוריסטים מישראל.

לפחות מראים באמצע הלילה סרטונים של בחורות גרמניות בנויות היטב. ארוטישה נאכט. אנחנו היינו הדור המייסד של רשת RTL: זוכרים את הפלא הזה שהביא יום אחד לטלוויזיה שלנו גרמניות שופעות וצווחניות? ואת התוכנית הלילית "טוטי פרוטי", שאלוהים יודע על מה היא היתה אבל הבחורות התפשטו בה כל הזמן וגם נמרחו על המנחה הוגו אגון באלדר? ואת הסרטים המופלאים משנות ה־70 וה־80 שבהם בחורים שעירים ותמימים ולובשי ליידרהוזן, שרק באו לנום בביתו של האיכר, פותו על ידי בתו הלגה בעלת החזון ארוך הטווח?

את כל זה שמענו בשפה החוטאת הזאת שגדלנו לשנוא בתור ילדים. השפה של סרטי השואה, של סבא וסבתא, של העולם הארור ההוא. ועכשיו הנס והלגה מצווחים בה נמרצות לכל הכיוונים. הדור שלפנינו קיבל את ספרי ה"סטאלג" ודומיהם, שעירבבו סקס ושואה. אנחנו היינו דור הכבלים, שקיבל את הסחורה הלוהטת ישר למסך בבית. והדור הבא? הוא כבר לקח את הסצנה של היטלר מהסרט "הנפילה" והפך אותה למצחיקולה הרשמית של יוטיוב. היטלר חונה בתל אביב, היטלר הולך לשלמה ארצי, היטלר והיטלר והיטלר. פעם פיהרר, היום מיסטר בין עם שפם.

לילה אחרון בברלין. את העצבות של כולנו אפשר לחתוך בכידון של חייל סובייטי שראינו במוזיאון הניצחון על הנאצים. כדי להקל את האווירה משעשע אותנו הגנרל בשורה של סיפורי זוועה ששמע בסיור הרייך השלישי שלקח באותו בוקר. לנו פשוט לא נותרו רגליים כדי ללכת וראש כדי לשמוע על גרינג והימלר.

מה שהרג אותי, אומר הקצין, זה התמונות. אתה רואה קציני אס.אס יורים ביהודים, קשישים, ילדים, והכל בחיוכים רחבים כאלה. גאים. עושים פוזות לצלם. כמו אחד שהצליח סופסוף לנקות את הטינופת מהאוטו שלו או לזרוק את כל הזבל מהגינה. זה עשה לי צמרמורת, הוא מפטיר לתוך כוס הפאולנר הגבוהה והדקה שלו.

כולנו לוגמים לגימה אחרונה, והגנרל מספר עוד סיפור אחרון. שני אמריקאים בני 70, מאי שם במיד־ווסט, היו איתו בסיור. אנשים נחמדים מאוד. הביעו עניין בכל פרט וסיפור של המדריך הוולשי החביב. כשפסעו כולם בדממה באנדרטה הענקית והמרשימה לזכר מיליוני היהודים שנרצחו, שמע הקצין את האמריקאי המבוגר לוחש לאשתו: "תדעי לך שכל הבעיות שיש היום עם המוסלמים זה רק בגלל היהודים. בכל מקום שהם נמצאים הם עושים בעיות".