השאירה את המוזיקה בבית

ברגעים מסוימים בהופעה של מיסי אליוט אתמול (ה') בגני התערוכה, היה נדמה שנקלענו לתוך חלום מטורף; צבא קטן של רקדנים, די ג'ייז וזמרי רקע השתוללו, רקדו, צעקו והפעילו את הקהל המשולהב שהצביע ברגליים והרעיף על מלכת הערב אהבה שנדיר לראות במחוזותינו.

על חגיגת הקצב והאנרגיה ניצחה הגברת אליוט, פחות עבה מבתקופת "סופה דופה פליי", אבל ממש לא חטובה כפי שהייתה ב-2003, במה שנראה היה כערב שהיא נהנית ממנו לא פחות מההמונים שפקדו את ביתן 1 לכבודה. "עברתי המון כדי להגיע לכאן", היא הודתה, אולי רומזת לקשיים שהעמידו בפניה כמה נשמות טובות מאי אילו ארגונים. ורגע לפני ביצוע מזורז של "She's a Bitch" הכריזה בשאגה: "אבל אנחנו כאן ואני פאקינג אוהבת את העיר הזאת!"

עדיין רלבנטית? (צילומים: ירון ברנר)

החשש העיקרי שליווה את הגעת המטריארכית של המוזיקה השחורה לארץ הקודש, מלבד סכנת הביטול התמידית, היה לרלוונטיות של חלוצת ההיפ-הופ הנשי. שני תקליטיה האחרונים היו רחוקים מלהיות קלאסיקות, האלבום החדש והמסקרן שלה נדחה כבר מספר פעמים לשלל מועדים מדומיינים ועל הדרך צצו לה גם כמה מתחרות בגזרת הסאונד, החדשנות והתעוזה ההפקתית.

מי יתפוס את הנעליים?

נראה היה שחששות אלו הולכים להיעלם להן בעת שהפגיזה (בהיעדר הגדרה מתאימה יותר) מחרוזות שכללו חומרים ישנים לצד חדשים והחליפה חליפות אדידס בקצב מסחרר. בשלב כלשהו בערב היא הטיחה נעליים מעוטרות בלינג בלינג עבור מי שיפגין יכולות קפיצה גבוהות מספיק כדי לתפוס אותן, טיילה בתוך הקהל ("אני אוהבת להרגיש את הקשר עם המעריצים בהופעה", הסבירה) ולא הפסיקה לחייך לרגע.

אבל גם עמוק בטירוף הכוריאוגרפיה, הריצות וה"מייק סאם נויז תל אביב", חלחלה ההרגשה שמשהו במבנה הערב פשוט לא נכון. אפשר אפילו לומר שהבלגן והחגיגה הגדולה היו הגורם העיקרי לכך.

פאקינג אוהבת את העיר הזאת

מיסי לא תחזור יותר

סוף ההופעה המחיש טוב יותר מכל את ההרגשה הכללית שאפפה את אחד הערבים המוזרים שהיו כאן הקיץ. לאור כמויות של גוד ווייבז וחשק עז לרקוד מצד הקהל, החליטה כוכבת הערב לעזוב את הבמה, במה שנראה היה כטיזר הדרן בטוח. רבע שעה לתוך סט לא רע של די ג'יי הבית שלה, וכשעה בסך הכל מתחילת ההופעה, נפל לכולם האסימון הגדול: מיסי לא תחזור יותר.

זו הייתה ההופעה בשלמותה, אם אפשר לקרוא לה ככה. ככבשים המחפשות אחר רועה בעיני עגל תוהות, החל ההמון לעזוב את האולם, לא ממש עם "טעם של עוד", יותר בכיוון של – "מה כרגע קרה כאן?" וכן, מילים טובות, פרגונים לאייקונים מתים והצהרות אנטי-פוליטיות הן דבר חשוב בהופעות חוץ. אבל בחייאת מיסי, באנו לשמוע גם מוזיקה.